קניין מעות במטלטלין

קניין מעות במיטלטלין

הלכה מוסכמת היא, שחפצים מיטלטלין (בניגוד לקרקעות) אינם נקנים במתן מעות, אלא במשיכת החפץ הנקנה. נחלקו האמוראים (ב"מ מז ע"ב) באשר לרמת דין זה: לפי ריש לקיש זהו דין דאורייתא, ואילו לפי רבי יוחנן - "דבר תורה מעות קונות", ורק חכמים תיקנו שלא יקנו. טעם התקנה הוא שאם הבעלות תעבור לקונה כאשר החפץ עדיין נמצא ברשות המוכר, המוכר לא ימסור את נפשו על הצלת החפץ במקרה של דליקה וכד'. על כן תיקנו חז"ל ששני הצדדים יכולים לחזור בהם כל עוד לא הייתה משיכה, אלא שאם יחזרו בהם - יקבלו על עצמם את הקללה ש"מי שפרע מאנשי דור המבול ודור הפלגה - הוא ייפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".

מה הדין לאחר התקנה, אם החפץ אכן נשרף ברשותו של המוכר? רבנו תם (תוס' ד"ה אי), הרמב"ן במלחמות (כח ע"ב באלפס) והריטב"א (ד"ה דאי) קובעים כדבר פשוט שהלוקח יכול לחזור בו במצב שכזה, שהרי החפץ אינו שייך לו והוא אינו מעוניין לשלם על חפץ שלא יקבל לעולם. אולם, רש"י (ד"ה כך) ובעל המאור (שם) חולקים, וסוברים שאם החפץ כבר נשרף - הלוקח אינו יכול עוד לחזור בו. והדבר תמוה: כיצד ניתן לחייב אדם לקנות חפץ שרוף?

נראה, שרש"י ובעל המאור מבינים שחכמים לא ביטלו את קניין המעות, והוא עדיין קונה את החפץ ללוקח. לדעתם, חכמים רק תיקנו "יכולת חזרה": הקונה יכול לחזור בו גם לאחר נתינת המעות, עד שימשוך את החפץ. כמובן, יכולת החזרה הזו תקפה רק כל עוד החפץ קיים. הראשונים האחרים חולקים, ומבינים שקניין המעות בוטל על ידי חכמים לחלוטין.

מסתבר, שרש"י והריטב"א ממשיכים את שיטותיהם במחלוקת נוספת. רש"י (מח ע"א ד"ה קאי) טוען שלפי רבי יוחנן - המוכר יכול לקדש אישה במעות שקיבל גם לפני משיכת החפץ. הריטב"א (מז ע"ב ד"ה ור"ל) חולק עליו, ומסביר שכיוון שחכמים ביטלו את בעלותו של המוכר על המעות - הוא אינו יכול לקדש בהם אישה. רש"י, לשיטתו, מבין שרבנן לא ביטלו את הקניינים אלא רק תיקנו יכולת חזרה; והריטב"א, אף הוא לשיטתו, חולק.

ייתכן שאף הרמ"א והש"ך נחלקו בשאלה זו. הרמ"א (קצ"ח, ה) קובע שאם הצדדים התנו ביניהם שהמעות יקנו - התנאי תקף. הש"ך תמה על כך: כיצד מתגברת הסכמתם על ביטול קניין המעות בידי חכמים? נראה שהש"ך נקט בשיטת רוב הראשונים, הסוברים שהקניין אכן בוטל; ואילו הרמ"א סבר כרש"י, שרבנן בסך הכול תיקנו יכולת חזרה, ועל כן התנאת הצדדים מועילה לבטל זכות זו.