קניית פירות וירקות בשביעית

  • הרב יוסף צבי רימון

הבעיות

הבעיות המרכזיות העומדות בפני הצרכן מתחלקות לבעיות בגוף הפירות והירקות ולבעיות בתהליך הקנייה:

בעיות בגוף הפירות

א.         שמור ונעבד - פירות שלא הופקרו אלא נשמרו על ידי בעליהם נחשבים "שמור"; פירות שעשו בעץ שלהם מלאכות האסורות בשביעית נחשבים "נעבד". בדינים אלו מקובל באחרונים להקל.

ב.         איסור ספיחים.

בעיות בתהליך הקנייה

א.         מסירת דמי שביעית לעם הארץ.

ב.         סחורה בפירות שביעית.

ג.          מדידת פירות שביעית.

איסור ספיחים

ראינו בשיעורים הקודמים שמותר לקצור בשמיטה שלא כדרך הקוצרים. לפי זה, מותר לאדם לקטוף פירות בשביעית בשביל שימוש לכמה ימים בביתו. לכאורה, הוא הדין גם לעניין ירקות שגדלו מאליהם, שהרי הסברנו את הפסוק "את ספיח קצירך לא תקצור" כאוסר קצירה כדרך הקוצרים בלבד[1]. אולם לפי זה, קשים דברי התורה "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לאנזרע ולא נאסוף את תבואתנו" (ויקרא כ"ה, כ). כפי שהסברנו, אסור אמנם לזרוע, אבל מותר לאסוף ירקות שגדלו מאליהם וירקות שנזרעו בשישית כמו שמותר לקצור שלא כדרך הקוצרים - ומדוע כותבת התורה "ולא נאסוף את תבואתנו"?

רבי עקיבא למד מכאן (תורת כוהנים בהר, ד') שיש איסור דאורייתא על ספיחים (=ירקות שגדלו מעצמם). במילים אחרות: התורה התירה לקטוף בשמיטה רק פירות "שלא כדרך הקוצרים", אבל לא התירה קטיפה כזו בזרעים.

חכמים חלקו על רבי עקיבא, והסבירו שמן התורה מותר לאכול ספיחים, ואיסור ספיחים הוא רק מדרבנן: "וכי תאמרו - עתידים אתם לומר 'מה נאכל בשנה השמינית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו'. אם אין זורעים - מה אנו אוספים? אמר רבי עקיבא: מכאן סמכו חכמים[2] על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית. וחכמים אומרים: אין ספיחים אסורים מדברי תורה אלאמדברי סופרים. אם כן למה נאמר 'הן לא נזרע ולא נאסף'? אמרת לנו 'לא תזרעו', ומה שאנו אוספים אין מכניסין לקיום! אמרת לנו 'בערוהו' - ומה אנו אוכלים מן הביעור ואילך?" (תורת כוהנים בהר, ד'). כלומר: לפי חכמים מותר לאכול ספיחים מן התורה. כוונת העם בטענתו היא שכיוון שאי אפשר לאגור - שהרי כשמגיע זמן הביעור צריך לבער את כל מה שנשאר- הרי שאין תבואה שאפשר לאכלה לאחר זמן הביעור.

להלכה פסק הרמב"ם (ד', א-ב) כחכמים, שאיסור ספיחים הוא מדרבנן, וכן דעת רוב הראשונים (למעט הסמ"ג (ל"ת קס"ח) והיראים (קנ"ח) שפסקו כרבי עקיבא).

ירקות שנזרעו בשמיטה עצמה

בעניין היחס שבין איסור ירקות שנזרעו בשמיטה ובין ספיחים שגדלו מאליהם בשמיטה, מצינו שלוש דעות עיקריות:

1. הרמב"ם (ד', טו) כותב: "עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית... אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחין". מדברי הרמב"ם עולה שכמו שיש איסור ספיחים על מה שצמח מאליו - כך יש איסור ספיחים גם על מה שנזרע. מלשונו של הרמב"ם משמע שהספיחים, שהם רק גזרה שמא יזרע, חמורים יותר מהזריעה עצמה, והזריעה אסורה רק "כשאר הספיחין"! הגרש"ז אוירבך (הובאבשו"ת ישועות משה ח"א ט', ד) הסביר שחכמים לא גזרו על רשעים שעוברים בשאט נפש וזורעים בפרהסיה בשביעית, וכל כוונתם היתה למנוע אנשים מלזרוע בסתר. לכן הם גזרו רק על ספיחים - פן אנשים אלו יזרעו את תבואתם כרגיל, ויאמרו שהיא צמחה מאליה. כדי שהזריעה עצמה לא תהיה קלה מדין הספיחים - גזרו חכמים להחמיר באיסור ספיחים גם במה שנזרע בשמיטה.

2. החזון איש (י', ו) סבור שאיסור ספיחים היה בתחילה על דבר שנזרע בשמיטה בלבד, ורק אחר כך הוסיפו לגזרה גם ירקות שגדלו מאליהם (וכך משמע בשו"ת הרמב"ם רמ"ז).

3. יש ראשונים שמשמע מהם שירק שנזרע בשמיטה אסור מעיקר הדין, ואיסור ספיחים הוא גזרה מדרבנן על הירקות שגדלו מאליהם[3].

למעשה, לפי כל האפשרויות דלעיל אסורים הירקות בשביעית בין אם נזרעו בשמיטה ובין אם גדלו מאליהם.

ירקות שנזרעו קודם השביעית

כפי שראינו, חכמים אסרו ספיחי שביעית. אף על פי כן, מצאנו כמה משניות שבהן רואים שהיו אוכלים ירקות בשביעית. כך, למשל, כותבת המשנה: "האומר לפועל: לקט לי ירק היום" (ח', ד)!

הר"ש (פ"ט משנה א) תירץ שירקות שהתחילו לגדול בשישית - אין בהם איסור ספיחים (וכן כתב הרמב"ן על התורה, ויקרא כ"ה, ה). הרמב"ם (ד', יב), מאידך, כתב שכל ירק שנלקט בשביעית אסור באיסור ספיחים, אפילו אם גדל בשישית. כיצד יסתדר הרמב"ם עם המשנה? החזון איש (ט', יז) ביאר שגם הרמב"ם מודה שירק שנגמר כולו בשישית ורק נקטף בשביעית - אין בואיסור ספיחים.

להלכה פסקו החזון איש (י', יז ד"ה ירק; כ"ב, ב ד"ה נראה דירק; סי' כ"ו, סדר השביעית ו ד"ה ירקות) ופאת השולחן (כ"ב, ג' בהג"ה) כדעת הר"ש, שכל ירק שהתחיל לצמוח בשישית - אין בו איסור ספיחים[4]. עתה עלינו לברר אילו ירקות נחשבים "התחילו לצמוח בשישית".

הרא"ש כותב: "ספיחים שיצאו בשישית, דכל גידולם היה בשביעית, מותרים". מדבריו עולה שדי שהירק "יצא" בשישית כדי להתיר ללקטו בשביעית. איזו "יציאה" של הספיחים צריכה להיות בשישית? בשם החזון איש אומרים שדי בנביטה מועטת מעל פני הקרקע (עיין מעדני ארץ עמ' 131 הערה 16 ובמנחת שלמה סימן נ'[5]).

תבואה וקטניות - מותר ללקטם בשביעית רק אם הגיעו לשליש גידולם בשישית (ר"ש פ"ט משנה א)[6].

בנספח ד' של החוברת מצוי לוח ספיחים, המפרט את זמני הספיחים של כל ירק. יש לציין שגם כאשר אין איסור ספיחים, הרי שכל ירק שנקטף בשביעית - יש בו קדושת שביעית. כמו כן ייתכן שיש בו בעיה של שמור ונעבד (אמנם, כאמור, נוהגים להקל בכך), ובעיה של סחורה בפירות שביעית, מסירת דמי שביעית לעם הארץ וכו', שנדון בהם להלן.

הרמב"ם (ד', ה; ו) פוסק שאיסור ספיחים קיים גם בירקות שגדלו בשביעית ונקטפו בשמינית. טעם האיסור: א. שמא אלו ירקות שנקטפו בשביעית (חזון איש ט', יג; טו); ב. שמא יזרע בשמיטה לצורך השנה הבאה (ר"י קורקוס פ"ד ה"ה-ה"ז).. לאחר הזמן שבו יכולים לגדול ירקות שנזרעו בשמינית - אין יותר איסור ספיחים בירקות מאותו מין (גם זמן זה מצוין בטבלתהספיחים).

קדושת שביעית בספיחים שיצאו לשנה השמינית - מצד הדין לא צריכה להיות קדושת שביעית בירקות אלו, שהרי הם נלקטו בשמינית. אמנם, מחמירים לנהוג בהם קדושת שביעית שמא נקטפו בשביעית, גם אם ידוע שנקטפו בשמינית (חזון איש ט', טז; יז)[7].

ירקות שאין בהם איסור ספיחים

א. פירות - כיוון שגם אם ייטעו שתיל בשביעית, ממילא לא יוכל ליהנות ממנו בשנת השמיטה.

ב. זריעת נכרי בשדהו - הרמב"ם פוסק שכיוון שאין לעכו"ם איסור לזרוע בשמיטה, כל הגזרה לא שייכת בו: "עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית - פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עברה, והעכו"ם אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם" (ד', כט).

ג. שדה של היתר מכירה - כתב הרב קוק (מבוא לשבת הארץ, י"א) שאין איסור ספיחים בירקות שגדלו בשדות של היתר המכירה. ואף על פי שהרב קוק כתב שאין לזרוע על ידי יהודי בשדה כזו, הרי שכיוון שלפי הרבה ראשונים מותרת גם הזריעה עצמה (ר"ח, רש"י, ערוך, תוספות, התרומה ועוד) - אין לאסור ספיחים[8]. אמנם, לפי מי שחושב שהמכירה אינו חלה - יש בירקותבעיית ספיחים. אמנם, ייתכן שגם לפי שיטות אלו יהיה מותר כיוון שעשו על פי היתר הלכתי (עיין ב'פירות שביעית' סי' ג).

ד. החזון איש חידש (כ"ב, ב; מדריך שמיטה לחקלאים ט"ז, ח; על פי הרמב"ם ד', ד) שאם משנים את סדר הזריעה בשדה ממחזור הזריעה הרגיל - אין בהם איסור ספיחים, כי הדבר נחשב כזריעה בשדה בור, דהיינו שדה שאינה מתאימה לעיבוד חקלאי (כמובן, מדובר על זרעים שנזרעו בשישית ונקטפו בשביעית)[9]. לכן במקומות כאלו ניתן לזרוע זרעים מיוחדים, הנובטיםרק בחורף, וכך הם גדלים בזמנם הרגיל אך אין בהם איסור ספיחים.

דרך זו יכולה להביא לפתרון בעיית הירקות על ידי זריעה מוקדמת: כיום ניתן לזרוע זריעה מוקדמת בשנה השישית, ולדאוג שהזרעים ינבטו בשלב מאוחר של השנה כך שיגדלו ירקות גם במהלך השנה ללא עברה על איסור זריעה בשביעית. אולם עדיין ישנה בעיה של איסור ספיחים, שעליה ניתן להתגבר באמצעות הצעתו של החזון איש. הגרש"ז אוירבך פקפק בפתרונו של החזוןאיש, אך הציע פתרון אחר. לדעתו, ייתכן שבשדה גדולה ומסודרת, שאין בה כל אפשרות של זריעה בסתר - לא יהיה איסור ספיחים[10].

ה. במקומות שלא כבשום עולי בבל אלא רק עולי מצרים - אין איסור ספיחים,  על אף שאסור לעבוד שם בשביעית מדרבנן (רמב"ם ד', כו; כח). לכן אין איסור ספיחים בגוש קטיף ועזה (עיין תחומין ב' עמ' 264) ובערבה הדרומית (ספר ארץ ישראל עמ' פב-פד; ובשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קע"ג מקל אף יותר). הוא הדין גם לעבר הירדן, שאין בו איסור ספיחים אף עלפי שכבשוהו עולי בבל (רמב"ם שם).

ו. בגידולים בבית אין איסור ספיחים. ראינו לעיל שיש מחלוקת האם מותר גם לזרוע בבית, אך מכל מקום - ודאי שאין להחמיר באיסור ספיחים שכולו מדרבנן (הרב חיים ברלין, הובא בספר השמיטה עמ' כח הערה 2; ועיין משפטי ארץ עמ' 135 הערה 36, שכן דעת הרב אלישיב).

לסיכום: איסור ספיחים קיים רק בירקות ולא בפירות. בתחילת השנה אין כלל איסור ספיחים, שכן כל הירקות התחילו לגדול בשישית. לאחר כמה שבועות מתחיל חשש ספיחים בירקות, ויש לבדוק בלוח ספיחים ממתי ועד מתי יש לחוש לספיחים לגבי כל ירק. ירקות האסורים באיסור ספיחים אסורים באכילה.

קדושת שביעית בדמים, בבשר ובדגים

גם כאשר אין בעיה של איסור ספיחים או שמור ונעבד, עדיין ישנה בעיה בתהליך הקנייה: מסירת דמי שביעית לעם הארץ, סחורה בפירות שביעית ומדידת פירות שביעית. בטרם נתחיל לדבר על מסירת דמי שביעית לעם הארץ, נבאר את עניין קדושת השביעית בחפצים שאינם פירות וירקות, שהזכרנו כבר בקצרה בשיעור על "קדושת שביעית".

הגמרא בסוכה מ: מביאה ברייתא: "תניא כוותיה דרבי אלעזר: שביעית תופסת את דמיה, שנאמר 'כי יובל היא קדש תהיה לכם', מה קדש תופס את דמיו ואסור - אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה. אי מה קדש תפס דמיו ויוצא לחולין, אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין - תלמוד לומר 'תהיה', בהוייתה תהא. הא כיצד? לקח בפירות שביעית בשר - אלו ואלו מתבעריןבשביעית; לקח בבשר דגים - יצא בשר ונכנסו דגים; לקח בדגים יין - יצאו דגים ונכנס יין; לקח ביין שמן - יצא יין ונכנס שמן. הא כיצד? אחרון אחרון נכנס בשביעית, ופרי עצמו אסור".

הברייתא קובעת שכסף הניתן עבור קניית פירות שביעית נתפס בקדושת שביעית. בניגוד לחילול מעשר שני והקדש, שבהם הקדושה עוברת מהפירות אל הכסף, הרי שבשביעית הקדושה נשארת בפירות ונתפסת גם במעות. טעם הדבר הוא שבפירות שביעית יש קדושה עצמית, בניגוד להקדש ומעשר שני שהקדושה חלה בהם על ידי מעשה, ולכן היא אינה עוזבת אותם גם אחרי התפסה.

גם אם אדם החליף את הפירות בבשר או במאכל אחר - הקדושה אינה עוזבת את הפירות, והן הפירות והן הבשר קדושים בקדושת שביעית. אולם אם האדם ממשיך ומחליף את הבשר (או את הכסף) בדגים - הקדושה עוברת מהבשר אל הדגים, והבשר אינו קדוש עוד בקדושת שביעית. טעם הדבר: קדושת הבשר איננה קדושה עצמית אלא קדושה הנובעת ממעשה ההתפסה, ולכן כאשר מחלליםאת הבשר על הדגים - קדושת הבשר עוברת אליהם.

אם כך ניתן לסכם ולומר שתמיד יש קדושת שביעית בפירות עצמם, אפילו אם הם נמכרו פעמים רבות, ונוסף עליהם יש קדושה גם בחפץ האחרון שקונים. בכל המאכלים הקדושים יש לנהוג קדושה כמו בפירות עצמם.

להלכה נפסק שקדושת פירות שביעית נתפסת בפרי השני רק בדרך מיקח, דהיינו במכירה (מכירת הפירות תמורת כסף, בשר או כל דבר אחר). בגמרא בסוכה מ: נחלקו לגבי הפרי השני (כך ביאר רב אשי במסקנת הסוגיה את המחלוקת) - האם הקדושה עוברת רק במכר או גם בהחלפה. הרמב"ם פוסק שמהפרי שני עוברת הקדושה גם בהחלפה: "אין שביעית מתחללת אלא על דרך מקח,במה דברים אמורים? בפרי ראשון; אבל בפרי שני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול" (ו, ח).

טעם החילוק: בפרי ראשון הקדושה היא עצמית, ולכן אי אפשר לחללו - להעביר את קדושתו לחפץ אחר כמו במעשר שני או בהקדש. כאשר האדם מוכר את הפרי הראשון - הקדושה נתפסת גם בפרי השני או במעות, ותפיסה כזו יכולה להיעשות רק בדרך מכר. בפרי השני, לעומת זאת, הקדושה אינה עצמית, ולכן ניתן לחללו. מאותה סיבה ניתן לעשות זאת גם שלא בדרך מכר, עלידי החלטה שהקדושה תעבור לדבר אחר, ודי לומר "הקדושה שבבשר מחוללת בדגים", או אפילו "הדגים תמורת הבשר" בלבד.

מסירת דמי שביעית לעם הארץ

הגמרא בסוכה לט.-לט: אומרת שאסור לתת דמי שביעית לעם הארץ יתר על מזון ג' סעודות: "דתניא: אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות. ואם מסר - יאמר 'הרי מעות הללו יהו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי', ובא ואוכלן בקדושת שביעית".

אסור לתת דמי שביעית לעם הארץ משום שצריך לנהוג בהם קדושה, ועם הארץ חשוד שלא ינהג בהן קדושה. אם נתן דמי שביעית לעם הארץ שלא כדין - יחלל את המעות שנתן על פירות שיש לו בביתו, וינהג בפירות אלו קדושה כבמעות. הגמרא ממשיכה וקובעת שאם ידוע שהפירות גודלו בעברה - אסור לקנות מהם אפילו פחות משלוש סעודות, כדי שלא להחזיק עוברי עברה.

ההיתר לתת לעם הארץ ממון הקדוש בקדושת שביעית כדי לקנות מזון ג' סעודות נובע לדעת רש"י מכך שחכמים ביקשו לאפשר למוכר הכנסות מינימליות, כדי שיחיה מהן. המאירי מוסיף על כך טעם נוסף, ולדעתו התירו להעביר ממון שביעית לעם הארץ גם משום חייו של הקונה (שיוכל לקנות מזון שלוש סעודות).

החשש במסירת מעות קדושות לעם הארץ

החשש במסירת דמי שביעית לעם הארץ הוא, כאמור, שמא זה לא ינהג בהם קדושת שביעית. רש"י ותוספות (שם) נחלקו באופי החשש. לדעת רש"י החשש הוא שמא עם הארץ ישמור את המעות גם אחרי זמן הביעור: "דהתורה אמרה 'לאכלה' ולא לסחורה, שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן, ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר. ועמי הארץחשודין על כך - לפיכך אין מוסרין להם דמים ליקח מהם כלום בדמים, דקעבר א'לפני עור לא תתן מכשול' ". תוספות חלקו על רש"י, והסבירו את טעם התקנה בצורה שונה: "אלא הכי טעמא, דאיכא איסורי טובא. שאין עם הארץ נזהר לאסור לקנות בהן בהמה טמאה עבדים וקרקעות חלוק וטלית ומנעלים, ואין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספן ולא לספר, דשביעית לאכילהולשתיה ולסיכה ולא לשאר דברים. ואסור לפרוע מהן חובו, ואין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית" (ד"ה שאין). לפי תוספות הטעם הוא שמא עם הארץ לא ינהג במעות קדושה ראויה, כי יש הרבה איסורים בפירות שביעית, ועם הארץ חשוד שלא ישמור את כל הדינים הללו.

לפי שתי השיטות, האיסור הוא מצד "לפני עור לא תתן מכשול". לכאורה דבר זה תמוה, שהרי בכל מקרה היו למוכר פירות הקדושים בקדושת שביעית, ואם כן הוא בסך הכול מחליף את הפירות בכסף, ומעתה יצטרך עם הארץ לשמור על קדושה בכסף במקום על קדושה בפירות. מדוע, אם כן, יש כאן איסור "לפני עיוור"?

לפי רש"י התשובה ברורה: החשש לאיסור בכסף הוא גדול יותר, כי עם הארץ עלול לשמור אותו מעבר לזמן הביעור, ולכן אסרו לתת לו מעות במקום הפירות שבידיו. לפי תוספות נצטרך לומר שבכסף יש יותר חשש כי "אסור לפרוע מהן חובו" ואסור לשלם בכסף "לא לבלן ולא לספן" וכד', דהיינו שישנם שימושים רבים האסורים בכסף, יותר מאשר בפירות - שבדרך כלל ממילאאוכלים אותם.

לדין זה יש השלכה חשובה לכל אחד שיש לו כסף הקדוש בקדושת שביעית - עליו להיזהר לקנות בו רק דברי מאכל (רמב"ן, סוכה מא.)[11] ולשמור בו על קדושת שביעית (חשוב להיזהר במיוחד בחפצים שאינם פירות, שכן אנשים אינם רגילים לשמור על קדושת שביעית בבשר או בעוגיות וכד', וצריך לסמן זאת בצורה ברורה). כמו כן, כאמור לעיל, אסור לתת שכר מלאכה בדמישביעית[12], שכן דמי שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה בלבד (רמב"ם ו', יא על פי המשנה ח', ה; ועיין בפה"מ לרמב"ם שם; בית רידב"ז ס"ז, יא).

אם קונים אוכל בדמי שביעית - יש להשתמש בו דווקא למאכל ולא לדבר אחר. כמו כן, אסור לאדם להחליף מאכל אדם במאכל בהמה, כי על ידי כך הוא מוריד אותו בדרגה (תוספתא ה', יב; רמב"ם ה', יב).

כסף הקדוש בקדושת שביעית עשוי להגיע לכל אחד מאתנו - גם אם הוא אינו עוסק במכירת פירות - על ידי קבלת עודף. אם בקופה של המוכר ישנן מטבעות שקדושות בקדושת שביעית, הרי שכאשר הקונה מקבל עודף יש בידיו מטבעות הקדושים בקדושת שביעית.

החזון איש (י', יז ד"ה והא דאמר) כותב שאין צריך לחשוש שסתם כסף קדוש בקדושת שביעית, כי רוב המעות אינן קדושות. בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קכ"ט) כותב שכאשר אין ידוע אם יש בקופת המוכר דמי שביעית - ניתן להקל, ולסמוך על כך שרוב הכסף איננו של שביעית. אולם אם ידוע שיש בקופה כסף של שביעית - אין להקל בכך, ואין לומר שדמי השביעית בטליםברוב כיוון שזהו דבר שיש לו מתירין שאינו בטל (מין במינו).

אם כך, מה ניתן לעשות עם העודף? הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה מ"ה) מציע לומר למוכר שהקדושה מהעודף תעבור אל הכסף שמשלמים לו. הצעה זו לא תמיד מעשית, והדרך המוצעת במקרה כזה היא לחלל את הכסף על מאכל, וכך הקדושה שבו עוברת אל המאכל (עיין במנחת יצחק שם).

האם ניתן לחלל חפץ קדוש השווה מנה על חפץ אחר השווה פרוטה, כדרך שעושים במעשר שני? הר"ש סיריליאו (פ"ח משנה ז) כתב שניתן לעשות זאת, אך החזון איש (כ"ה, ה) חלק עליו. לדעתו, ניתן לחלל רק מעשר שני על פרוטה, כיוון שאין לו תקנה ואי אפשר לאכלו, אך חפץ הקדוש בקדושת שביעית, שמותר לאכלו - יש לחללו על חפץ השווה לו בערכו. אמנם, גם החזוןאיש מקל בשני מקרים: ראשית, אם חילל - הקדושה עוברת בדיעבד מהמנה אל הפרוטה; וכן מותר לו לחלל שווה מנה על שווה פרוטה כדי להציל את חברו מאיסור.

במקרה שלנו, כיוון שיש ספק אם המעות שקיבל כעודף קדושות - יש יותר מקום להקל, ולכאורה ניתן לחלל את הכסף על עוגייה אחת וכד' ולאכול אותה, אפילו כאשר ערך העוגייה נמוך מערך הכסף שמחללים עליה. כמובן, אסור להפסיד את העוגייה, ויש לנהוג בה את כל דיני קדושת השביעית.

יש לציין שבדרך כלל אין כיום כסף הקדוש בקדושת שביעית מעיקר הדין (אלא רק כחומרה). כסף שנקנו בו פירות של אוצר בי"ד אינו קדוש כלל; מקובל לומר שאין קדושת שביעית בירקות מצע מנותק ובכסף שניתן תמורתם; ברוב הארץ מקובל שפירות נכרים וכסף תמורתם אינם קדושים בקדושת שביעית, פרט לבני ברק, ששם הנוהגים כחזון איש שומרים על קדושת שביעית;וכן בהיתר המכירה - מצד הדין הכסף אינו קדוש בקדושת שביעית, אבל ראוי להחמיר ולנהוג בו קדושת שביעית.

הערה נוספת: ועדת השמיטה של הרבנות הראשית דואגת לחלל בכל יום את כל דמי השביעית במטבעות במדינה (שהרי בדיעבד גם חילול על פרוטה תופס, ומותר לעשות זאת כדי להציל אנשים מאיסור).

מתי הדמים אינם נתפסים בקדושת שביעית?

ישנם כמה פתרונות, כדי להבטיח שהדמים לא ייתפסו בקדושת שביעית:

1. הקפה: הגמרא בעבודה זרה סב: מספרת שבית רבי ינאי לקחו פירות בשביעית ופרעו את החוב בשמינית, וכך הדמים לא נתפסו בקדושת שביעית. מדוע הדמים לא נתפסו? רש"י, הרמב"ן ותוספות בפירושם הראשון ביארו שכיוון שבשעה שהקונה פורע את החוב הפירות אינם בעולם - אין מה שיתפיס קדושה במעות. תוספות מביאים פירוש נוסף בשם רבנו יצחק, לפיו גם אם הפירותבעולם אין הדמים נתפסים בקדושתם, כיוון שהמעות אינן נחשבות כתשלום עבור הפירות, אלא הן כפירעון חוב.

הנפקא-מינה בין השיטות גדולה: לפי ההסבר השני ניתן תמיד לקנות בהקפה, ועל ידי כך הדמים אינם נתפסים בקדושה. לפי ההסבר הראשון יש לשלם עבור הפירות רק לאחר שהם כבר אינם בעולם.

הרב קוק (שבת הארץ ח', כ) פסק להחמיר, שרק אם הפירות אינם בעולם בשעה שמשלם - הדמים אינם נתפסים בקדושת שביעית. וכן פסקו ערוך השולחן (כ"ט, כה) וספר השמיטה (עמ' מב). מאידך, החזון איש פסק שכיוון ששביעית בזמן הזה דרבנן - ניתן לסמוך על הדעה המקלה, שכל קנייה בהקפה מפקיעה את התפסת הקדושה (י', יג; וכן פסק בכרם ציון ט"ז, ז).

קנייה בצ'ק: אחרונים הבינו שתשלום בצ'ק נחשב להקפה (לפי החזון איש), ואם שילם עבור הפירות בצ'ק - הכסף אינו נתפס בקדושת שביעית (עיין חזון איש י', יג; י"ד, ה ד"ה והא; שו"ת אז נדברו ח"י סי' מ"ד; ח"ד סי' ס"ד; משפטי ארץ עמ' 111 הע' 15). לעיתים התשלום בצ'ק הוא פתרון מצוין, ואם אפשר - כדאי שהצ'ק יהיה דחוי (אפילו ביום אחד) או שיהיהכתוב עליו "לא סחיר", ואז בוודאי שאי אפשר לראות את הצ'ק כתשלום כסף ישיר.

מסתבר שגם תשלום בכרטיס אשראי אינו מתפיס את הכסף בקדושה, כי אין דבר ממשי שהפירות יכולים להיתפס בו (ודרך זו אולי טובה אפילו לרב קוק וסיעתו, המחמירים יותר מהחזון איש).

2. מתנה - כפי שראינו קודם, רק דרך מיקח (מכירה) מתפיסה קדושת שביעית בדמים. המשנה בסוכה מסתמכת על יסוד זה כדי לאפשר חליפין בשביעית מבלי להתפיס קדושה בחפץ המוחלף: "הלוקח לולב מחבירו בשביעית - נותן לו אתרוג במתנה" (סוכה לט:), וכך מובא גם בירושלמי שר' יוחנן היה לוקח יין במתנה מהחנווני ונותן לו במתנה את המעות, וכך הם לא נתפסובקדושת שביעית (פ"ז ה"ז).

3. הבלעה - המשנה שם ממשיכה: "לא רצה ליתן לו במתנה - מבליע לו דמי אתרוג בלולב". דהיינו, הקונה יכול לקנות כמה חפצים, ולומר למוכר שאת כל הכסף הוא נותן תמורת החפץ שאינו קדוש בקדושת שביעית.

לסיכום: כאשר אדם קונה פירות שיש בהם קדושת שביעית - ישנה בעיה אם הוא קונה ממוכר שאיננו מקפיד על קדושת שביעית, וכן עליו להיזהר בכסף שהוא מקבל (אם בקופה של המוכר יש בוודאות דמי שביעית) ולשמור בו קדושה, או לחללו בחפץ אחר ולשמור קדושה בחפץ השני.

סחורה

המשנה בשביעית כותבת שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית (פ"ג משנה ז). הגמרא בעבודה זרה סב. לומדת זאת מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה - לאכלה ולא לסחורה"[13] (רש"י ותוספות קידושין כ; ועיין ברמב"ן, השגות לסה"מ עשה ג').

הגמרא בקידושין כ. מדברת על חומרת משא ומתן בפירות שביעית: "בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לבסוף מוכר את מטלטליו".

מרש"י ותוספות שם משמע שאיסור משא ומתן בפירות שביעית הוא דאורייתא, אך  מהערוך ערך "אבק", משמע שזהו דין דרבנן, וכן משמע מהמינוח "אבק שביעית" (כמו "אבק לשון הרע").

בדרך המסחר המותרת נחלקו הראשונים, ואנו נציין שתיים מתוך שלל השיטות: לדעת תוספות מותר ללקוט מעט ולמכור בשדה ולא בשוק, ואילו הרמב"ם (ו', ב) מסביר שאסור לקנות על מנת למכור, אבל מותר לקטוף (בשיעור המותר) על מנת למכור.

החזון איש (סדר שביעית, אות ו) נקט להלכה כרמב"ם. ולכן כתב שמותר לקטוף פירות על מנת למכרם, ואם אין לו למי למכור - יכול לתת לחנווני שימכור בשליחותו, והחנווני יקבל כסף כפועל (ולא על הסחורה). כמובן, מותר לקטוף רק בשיעור המותר, דהיינו כמות שאדם רגיל לקטוף לביתו לכמה ימים. לאחר שכל הפירות נמכרו, רשאי האדם לקטוף שוב כמות שרגיליםלקטוף לכמה ימים, ולמכור את הפירות שקטף שוב (חזון איש, סדר השביעית, אות ב').

מכירה בהבלעה - אם קונה גם מוצרים שאינם קדושים בקדושת שביעית, יכול לשלם עליהם בלבד (סכום גבוה יותר כמובן), ועל ידי כך אין איסור סחורה בפירות שביעית (הכסף לא ניתן עבור הפירות). כך כתב הר"ש (ז', ג) וכן כתב בשבת הארץ (ח', יא ובעוד מקומות) ובכרם ציון (י"ז, גאון צבי ס"ק א), וכן דעת הרידב"ז (ה', יח). אמנם, בשם החזון איש מוסריםשהחמיר בכך (משפטי ארץ י"ב, הערה 20), וסבר שההבלעה אינה פותרת את איסור הסחורה, אלא רק את בעיית דמי שביעית.

מדידת פירות שביעית

המשנה (שביעית ח', ג; רמב"ם ו', ג) כותבת שאסור למכור במשקל או במניין, אלא רק באומד. הרמב"ם ביאר שטעם הדבר הוא כדי שלא ייראה כסוחר בפירות שביעית, וכן כדי להודיע לכול שזהו הפקר. ראשונים אחרים הביאו טעמים נוספים: המדידה היא ביזיון לפירות השביעית, וכן איסור המדידה מזכיר לנו לנהוג קדושת שביעית בפירות ובכסף (תפארת ישראל, ח', יט).

בשו"ת אז נדברו (ח"י סי' מ"ה) כתב שמדידה שאינה לצורך מכירה מותרת, ולכן כשמכין מאכלים מפירות שביעית - רשאי לשקול ולמדוד אותם.

הערות:

* פרק מתוך הספר "שיעורי שביעית - מן המקורות ועד להלכה למעשה".

[1]        עיין בשיעורים לעיל, וכן ברמב"ם ד', א; רמב"ן על התורה, ויקרא כ"ה, ה; ובכסף משנה ד', ב.

[2]        באמרו "סמכו חכמים" מתכוון רבי עקיבא שחכמים למדו שזהו דין תורה, ואין הכוונה לאסמכתא. כך מבואר מדברי חכמים החולקים על רבי עקיבא ואומרים "אין ספיחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים".

[3]        יש הסבורים שכל נעבד אסור מעיקר הדין, ויש הסבורים שדווקא ירק שנזרע אסור, וכן כתב הסמ"ע (חו"מ קמ"א).

[4]        אמנם, המבי"ט (ח"ג סי' מ"ה) פסק כדעת הרמב"ם.

[5]        הגרש"ז אוירבך כתב שרק ירק שחנט או הגיע לעונת המעשרות שלו בשישית - מותר ללקטו בשנת השמיטה (מעדני ארץ, שו"ת בסוף הספר; מנחת שלמה מ"ט, נ). אמנם, למעשה הוא הורה להקל כחזון איש.

[6]        א. הר"ש פוסק כך על פי הירושלמי פ"ה ה"ב: "הביאה פחות משליש לפני שביעית ונכנסה לשביעית - אסורה משום ספיחין".

            ב. לעניין תבואה מסכים גם הרמב"ם שאם הביאה שליש בשישית - אין עליה איסור ספיחים (רמב"ם ד', י).

[7]        לדעת הפני משה (פ"ה ה"ה) אין קדושת שביעית בספיחים שידוע שנקטפו בשמינית. אמנם, ייתכן שיסוד ההחמרה לנהוג קדושה גם בספיחים שיצאו לשמינית הוא שמא גדלו בשביעית, לדעות שסבורות שהולכים אחר הגידול, או כדי שלא יזרע האדם בשביעית לצורך השמינית.

[8]        יש להוסיף, שלפי המהר"י קורקוס (ד', כט) אין איסור ספיחים גם במקרה זה, אמנם לדעת הכסף משנה (שם) יש במקרה זה איסור ספיחים. הרב עובדיה יוסף (השביעית והליכותיה "בדין היתר המכירה"; ילקוט יוסף שמיטה, עמ' לד) פסק שאין איסור, וכן כתב הרב ישראלי בחוות בנימין (ח"א סי' ט', יב) שגם לפי הכסף משנה, בזמן הזה, ששביעית דרבנן, אין איסורספיחים בקרקע של גוי אפילו כשישראל זרע.

[9]        בדרך כלל זורעים בכל חלקה גידול אחר בכל שנה, כדי שהמינרלים שבאדמה ינוצלו בהתאם לזריעות השונות. יש סדר שנתי לגידולים השונים, כדי להבטיח ניצול מקסימלי של הקרקע. החזון איש התיר כנראה כאשר באותה שנה השדה אמורה הייתה להיות שדה בור.

[10]       עיין בכך בשמיטה ממלכתית תש"ס, פרק ח'. והוסיף שם, שייתכן שכיוון שאדם יכול לזרוע על ידי ההיתר, אין חשש שמא ירצה לזרוע ללא היתר.

[11]       אמנם, בריטב"א משמע שאין לוקחים במעות שביעית דבר המתקיים, אבל מותר לקחת בהם כל דבר שיכול להתבער בזמן הביעור. למעשה מקובל לפסוק שאסור לקנות דבר שאיננו אוכל - עיין ספר השמיטה פ"ח הערה ח'; קהילות יעקב שביעית ו', ד-ה.

[12]       עיין בשו"ת משנת יוסף (ח"א סי' כ"ז) שאין לתת משלוח מנות מפירות שביעית. לכן רצוי שבמשלוח הראשון שנשלח תהיינה שתי מנות שאינן קדושות בקדושת שביעית.

[13]       יש לבחון האם סחורה זהה למשא ומתן. עיין רמב"ן (וכן הריטב"א והר"ן בעבודה זרה שם), שמשמע ממנו שהסחורה האסורה פירושה קניית דבר שאי אפשר לאכלו תמורת פירות שביעית או דמי שביעית (עיין חזון איש י"ג, יב; קהילות יעקב שביעית סי' ז'). לדוגמא, אדם שקנה בפירות שביעית שולחן - כיוון שקדושת שביעית אינה נתפסת בשולחן, האדם נמצא מבטלכך קדושה. לפי פירוש זה, ייתכן שהסחורה היא איסור תורה, ואילו משא ומתן הוא איסור אחר, והוא לדעת הרמב"ן כנראה דרבנן (מצוות עשה ג').