קריאת שמע (ה) – קבלת עול מלכות שמים ופרשת ויאמר

  • הרב ברוך גיגי

א. הצעה בשיטת הרמב"ם

בשיעור הקודם הצגנו שיטות שונות ומגוונות בדעת הרמב"ם על מידת החיוב מהתורה בקריאת שמע. בשיעור זה, נציע את הבנתנו בדברי הרמב"ם, כפי שעולה מעיון בדבריו ובדברי חז"ל.

ראשית, מלשון הרמב"ם אכן נראה שכל שלושת הפרשיות מחוייבות מן התורה. כאמור, לגישה זו קשה להבין כיצד משתלבת פרשת ויאמר במצוות קריאת שמע. לפרשת ויאמר, לכאורה, אין קשר לשוני או רצף טקסטואלי עם פרשיות קריאת שמע האחרות.

נראה, שהפתרון נעוץ בדברים שהתבארו על פי הספרי והירושלמי (ברכות א', ה'), שהכתוב מסר לחכמים לקבוע אילו פרשיות ייכללו בתוך מצווה זו.

הירושלמי, בדרכו, קישר בין הפרשיות בדרך מדרשית, לפיה בשלושת פרשיות אלו יש אזכור לעשרת הדיברות. הדבר מתאים לתפיסתנו, לפיה עשרת הדיברות מייצגים את התורה מבחינה תוכנית. לפי זה, חכמים קבעו את מצוות קריאת שמע בשלושת הפרשיות מפני שהן מייצגות את עשרת הדיברות, המייצגים את התורה כולה.

 

ב. פרשת ויאמר – זכירת כל המצוות ויציאת מצרים

כבר בהביאנו את הירושלמי רמזנו, שנראה שבחירת פרשת ויאמר להיות חלק מקריאת שמע, קדמה לרעיון יצירת הזיקה שבין הפרשיות לבין עשרת הדיברות[1]. לדברינו, פרשת ויאמר היא חלק ממצוות קריאת שמע לא רק מפני שהיא רומזת לחלק מעשרת הדברות ואף לא משום זכירת יציאת מצרים שיש בה (כדברי הגרי"ד ז"ל). אלא, סיבת היותה חלק ממצוות קריאת שמע, היא מפני שיש בה זכירת כל המצוות, על ידי מצוות ציצית. כפי שנאמר בתורה:

"וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם"   (במדבר ט"ו, ל"ט)

זכירת "כל מצוות ה' " ועשייתם היא חלק בלתי נפרד מקבלת עול מלכות שמיים. אין עול מלכות שמיים שלם, בלי לקבל את עול המצוות הנובע ממנו. כך כתב רש"י:

 

"אני הוא שאמרתי בסיני (שמות כ', ב') אנכי ה' א-להיך, וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי (רש"י ויקרא י"ח, ב')

זו הסיבה שפרשת והיה אם שמוע נאמרת בסמוך לפרשת שמע, כדי לממש את קבלת עול מלכות שמיים בקבלת עול המצוות. אם כן, מצוות ציצית שבפרשת ויאמר שבה ומזכירה את כל מצוות ה'. בכך, היא ממשיכה את הדרך של קבלת עול מלכות שמיים שלימה על ידי קבלת עול מלכותו.

יש להדגיש, שמלבד היותה חלק מקבלת עול המצוות, במצוות ציצית מצוי נדבך נוסף. הציצית לא רק מזכירה את כל מצוות ה', אלא היא גם הופכת את המקיים אותה לכהן המשרת את בוראו. הציצית היא הבגד של "ממלכת הכהנים וגוי קדוש", המציבה את האדם כעובד ה' בכל שעות היום, אף בשעה שאינו מבצע מצווה מסוימת. במילים אחרות, הציצית מגדירה את האדם מישראל כמי שנושא תדיר בעול, ומקיפה אותו מארבע רוחותיו בארבע כנפותיה[2].

 

אולם, כיוון שמצוות ציצית אינה נוהגת בלילה, אין משמעות לאמירת פרשת ציצית בלילה. מפני זה, נחלקו הדעות האם יש לומר פרשת ויאמר בלילה. מחלוקת זו נמשכה עד שדרשה בן זומא והוסיף, שיש בפרשת ויאמר מצוות זכירת יציאת מצרים. על כן, מזכירים יציאת מצרים בלילות, שגם הזכרה זו משלימה את קבלת עול מלכות שמים.

כך כותב הרמב"ם בפירוש המשניות:

"יציאת מצרים, רצה לומר פרשת ציצית שבה אמר ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. והיה הדין נותן שלא לקרות פרשה זו בלילה לפי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה שהרי אמר ה' וראיתם אותו, בשעה ראייה, כמו שבא בקבלה. לולא יציאת מצרים שבה, ולפיכך נקראת בגללה. ומה שאמר ר' אלעזר ב9םפ0-ן עזריה ...על אף רוב השתדלותי והתחברותי עם החכמים לא זכיתי לדעת הרמז בכתוב על חובת קריאת פרשת ציצית בלילה עד שדרשה בן זומא"  (פירוש המשניות לרמב"ם ברכות א', ה')

זכירת יציאת מצרים מתיישבת יפה עם קבלת עול מלכות שמיים, עם האמונה וההכרה שה' א-להי העולם פועל בתוכנו, ובחר בנו מכל העמים להיות לנו לא-להים.

 

ג. סדר הפרשיות בקריאת שמע

ניתן להאיר את הדברים מנקודת מבט נוספת.

ישנו קושי בהתאמת דברי הרמב"ם לגבי סדר הפרשיות בקריאת שמע, עם דברי התנאים בברכות. דברי רבי יהושע בן קרחה בתחילת הפרק השני, ודברי רבי שמעון בר יוחאי בברייתא, עומדים בסתירה, לכאורה, לדברי הרמב"ם.

כך נאמר במשנה:

"אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצות והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד"  (ברכות יג.)

בגמרא בסמוך הובאה הברייתא של רבי שמעון בר יוחאי והדיון שהתפתח בעקבותיה:

"תניא רבי שמעון בן יוחי אומר בדין הוא שיקדים שמע לוהיה אם שמוע שזה ללמוד וזה ללמד, והיה אם שמוע לויאמר שזה ללמוד וזה לעשות. אטו שמע ללמוד אית ביה ללמד ולעשות לית ביה והא כתיב ושננתם וקשרתם וכתבתם, ותו והיה אם שמוע ללמד הוא דאית ביה ולעשות לית ביה והא כתיב וקשרתם וכתבתם? אלא הכי קאמר, בדין הוא שתקדם שמע לוהיה אם שמוע שזה ללמוד וללמד ולעשות, והיה אם שמוע לויאמר שזה יש בה ללמד ולעשות ויאמר אין בה אלא לעשות בלבד. ותיפוק ליה מדרבי יהושע בן קרחה חדא ועוד קאמר חדא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות ועוד משום דאית בה הני מילי אחרנייתא"      (ברכות יד:)

 והרמב"ם בתחילת הלכות קריאת שמע כתב:

"ומקדימין לקרות פרשת שמע, מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על (זכירת) שאר כל המצות, ואחר כך פרשת ציצית שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות. אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע"  (רמב"ם קריאת שמע א', ב')

מפרשי הרמב"ם עמדו על כך שדברי הרמב"ם אינם תואמים באופן מלא את דברי רבי יהושע בן קרחה ואת דברי רשב"י. אמנם, הרמב"ם כן מזכיר בנימוקי סדר הפרשיות את דברי רבי יהושע בן קרחה, אך לא את דברי רשב"י[3].

נראה, שהרמב"ם נקט את דברי רבי יהושע בן קרחה כעיקר הטעם של סדר הפרשיות בקריאת שמע, מפני שהוא רואה את מוקד מצווה זו בקיום טקס יומיומי, טקס של קבלת עול מלכות שמים. בוקר וערב, בשכבך ובקומך, האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים. 

דברי רבי שמעון בן יוחאי מתמקדים בהבנת מצוות קריאת שמע כמצוות תלמוד תורה ייחודית של בוקר וערב[4]. למעשה, כבר בגמרא העלו את השאלה בדבר היחס בין שתי הגישות הללו, כשהקשו על דברי רשב"י:

"ותיפוק ליה מדרבי יהושע בן קרחה? חדא ועוד קאמר. חדא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות ועוד משום דאית בה הני מילי אחרנייתא"  (ברכות יד:)

מן הגמרא עולה שטעמו של רבי יהושע בן קרחה הוא העיקר והיסוד, וטעמו של רשב"י נלווה אליו. מסתבר, שרשב"י אמנם לא ראה זאת כך, אלא שהגמרא קבעה שזה היחס שבין הדברים. לדברי הש"ס, יסוד תלמוד תורה שבקריאת שמע, כלול בתוך קבלת עול מלכות שמיים.

נראה, שכך יש להסביר את דברי הרמב"ם בדבר קדימת הפרשה הראשונה:

"מפני שיש בה ייחוד ה' אהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו" (שם)

דברי הרמב"ם כאן עמומים מעט. מהו "העיקר הגדול" עליו מדבר הרמב"ם? מבחינה תחבירית פשוטה, נראה שהמילים "העיקר הגדול" מוסבים על "תלמודו", הסמוך לו. כמו כן, אם כוונת הרמב"ם הייתה לכל שלושת היסודות (יחוד ה', אהבתו ותלמודו), היה ראוי לנקוט "עיקרים" ולא "עיקר".

אולם, בדבריו בהלכות יסודי התורה מצינו שימוש בביטוי זה בדיוק, בהגדירו את מצוות ייחוד ה':

"וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך, וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו"   (רמב"ם יסודי התורה א', ו')

לאור זאת, נראה שכך יש לפרש את דברי הרמב"ם: ייחוד ה' הוא "העיקר הגדול שהכל תלוי בו", אלא שייחוד ה' כולל בתוכו גם את אהבתו ותלמודו. זאת, משום שהמצווה כוללת את חובת ידיעתו, ואין ידיעה שלמה בלא אהבתו ובלא תלמודו, כפי שיבואר.

מלבד כיוון זה, נראה שניתן להציע הסבר נוסף. העמימות בדברי הרמב"ם אודות העיקר הגדול, ייחוד ה' או תלמודו, מכוונת. לפי כיוון זה, שתי נקודות המבט העקרוניות קיימות. מצד אחד, יסוד חובתו של האדם בעולמו הוא ידיעת ה'. במובן זה, ייחוד ה' וידיעתו הוא העיקר, פיסגת שאיפותיו של האדם. כפי שמובא ברמב"ם בהלכות יסודי התורה[5] ובהלכות תלמוד תורה.

מצד שני, הדרך שבה האדם צריך לצעוד כדי להגיע לפסגה זו, עוברת דרך תלמוד התורה היסודי. בכך, תלמוד התורה הוא העיקר הגדול שמביא את האדם לידיעת ה'.

כאשר אנו עוברים מהפרשה הראשונה, פרשת שמע, לפרשה השניה, והיה אם שמוע, אנו משלימים את קבלת עול מלכות שמיים. כאשר אנו עוברים לעול מצוות, אנו כוללים בעול שאנו מקבלים על עצמנו גם את המחויבות הטוטאלית של האדם למצוותיו ולגזירותיו של מלך העולם.

 

ד. שילוב פרשת ויאמר במצוות קריאת שמע

שילוב פרשת ויאמר בתוך מצוות קריאת שמע, מוסברת על ידי הכסף משנה:

"ופירוש המשנה לדעת רבינו כך היא: למה קדמה והיה אם שמוע לויאמר, לפי שמעשה המצות שנזכר בוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה, וזכירת המצות שעל ידי ציצית שנזכר בויאמר אינו נוהג אלא ביום. רצוני, המזכיר שהוא הציצית אינו אלא ביום ואם כן ראוי להקדים והיה אם שמוע לויאמר. ורבינו רצה לתת לנו טעם למה אנו קוראים פרשת ציצית ואגב גררא נתן לנו טעם למה נתאחרה"  (כסף משנה, הלכות קריאת שמע א', ב')

לכאורה, מדברי מרן בכסף משנה נראה שעיקר פרשת ויאמר היא מפני זכירת המצוות. ואכן, לגישה זו יש תימוכין בלשונו של הרמב"ם. אולם, נראה לי שיש להוסיף דגש משמעותי: הזיכרון הוא בעצם לבישת הציצית[6], שהיא בגד העוטף את האדם מארבע רוחותיו. בגד זה, בגד של ממלכת כהנים וגוי קדוש, מציב את האדם כעובד ה'.

לעומת זאת, מדברי הרמב"ם בהלכה ג' נראה שהוא מוצא בזכירת יציאת מצרים זיקה מהותית לקריאת שמע. הרמב"ם מסביר בכך את טעם אמירת פרשה זו בלילה:

"אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (שם הלכה ג')

על פי הלחם משנה, נראה שאמנם זכירת יציאת מצרים מתאימה להיכלל בקריאת שמע, אלא שהיה ראוי לקחת פרשה אחרת שעוסקת בכך בצורה ישירה. לפיכך, הוצרך הרמב"ם, לשיטתו, לתת טעם נוסף לבחירת פרשת ויאמר דווקא כך כותב הלחם משנה:

"ומה שכתב ואחר כך פרשת ציצית שגם היא וכו' הכוונה לתת טעם למה אנו קוראים זאת הפרשה אם מפני שיש בה יציאת מצרים, הרי יש פרשה אחרת בתורה שהוזכר בה יציאת מצרים בפירוש שהרי לא הוזכר כאן יציאת מצרים אלא אגב גררא. לזה אמר שאין זה הטעם לבד מספיק אלא הטעם הוא מפני שיש בה זכירת כל המצות"   (לחם משנה שם)

לעומת זאת, מסתבר שהכסף משנה סבור שאין קשר מהותי בין קריאת שמע לזכירת יציאת מצרים. מדבריו עולה שהרמב"ם הזכיר את זכירת יציאת מצרים רק כדי להסביר מדוע אין אנו משמיטים לגמרי פרשה זו בלילה:

"ואם תאמר למה לי טעם שיש בה צווי זכירת המצות, תיפוק ליה משום שיש בה זכירת יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה. יש לומר שאילו לא היינו קורין אותה אלא מטעם יציאת מצרים לא היינו מצרפים אותה עם שמע והיה אם שמוע שאינה מענינם, אבל לפי שיש בה ציווי זכירת כל המצות נצטרפה עם פרשיות אלו וכיון שנצטרפה להם בקריאת היום אף על פי שמצות ציצית אינה נוהגת אלא ביום לא ראו חכמים לחלק בין יום ולילה"  (כסף משנה שם)

לעניות דעתי, שתי הדרכים בעייתיות. מדברי הלחם משנה עולה שאנו 'מתפשרים' על זכירת יציאת מצרים אגב, מפני טעם צדדי. לשיטת הכסף משנה, הסיבה שאנו מזכירים את יציאת מצרים בקריאת שמע היא רק מטעם "לא פלוג", שלא נחלק בין קריאת יום[7] לקריאת לילה.

נראה, שניתן להעלות אפשרות נוספת. פרשת ויאמר נבחרה לכתחילה על ידי חז"ל[8], משום שני הנושאים שהיא עוסקת בהם: מצוות ציצית וזכרון יציאת מצרים[9]. דווקא הנוסח בו מופיע זכרון יציאת מצרים בפרשת ויאמר הוא שגרם לבחירתה. המילים "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם..." מדגישות את יציאת מצרים לא רק כחסד ה' שגאל את ישראל, אלא את חובתנו לקבל עלינו א-להותו ומלכותו מפני שהוציאנו ממצרים.

כפי שהדגיש הרמב"ם עצמו, בספר המצוות:

"היא הצווי שצונו באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד... שהוא אמנם הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד והטוב על מנת שנאמין היחוד כי אנחנו חייבים בזה[10](ספר המצוות, מצוות עשה ב')

אילולי דמיסתפינא, הייתי מפרש את דברי הגמרא בברכות (כא.) בדבר העדפת זכירת יציאת מצרים באמצעות פסוקי ויאמר ולא באמת יציב, משום שזהו אחד שיש בו שניים. דהיינו, בזכירת יציאת מצרים בפרשת ויאמר כלולה לא רק זכירת יציאת מצרים, אלא גם מלכות שמיים הנובעת ממנה[11].

 

ה. זכירת יציאת מצרים בכל יום

אם כנים דברינו, נראה שניתן להציע בזה תשובה לשאלת האחרונים, על השמטת הרמב"ם את מצוות זכירת יציאת מצרים שבכל יום בספר המצוות.

נצטווינו בשתי מצוות: מצוות קבלת עול מלכות שמיים ומצווה לקרוא קריאת שמע.

המצווה לקבל עול מלכות שמים היא חובת הלבבות שאינה ייחודית לפעולה ספציפית או לרגע מסויים. זוהי מצווה לחיות תדיר[12] בתוך תודעת מלכות שמיים המרחפת על כל מעשינו. לעומת זאת, המצווה לקרוא את שמע היא טקס של קבלת עול מלכות שמיים מדי יום ביומו בקצוות היום, בקומך ובשכבך. זאת, כדי לתחום את החיים במסגרת של מלכות שמיים.

אף על פי שלכאורה מדובר במצווה אחת, מנה אותן הרמב"ם כשתי מצוות. זאת, משום שיש חידוש בכל אחת מהן, וראוי להתייחס אליהן בנפרד. יש את חובת הלבבות התמידית שלא יתפנה לרגע ממנה ויש את חובת הריטואל הטקסי שהוא חלק ממערכת עבודת ה' של האדם.

לשיטתנו, מצוות זכירת יציאת מצרים קשורה בטבורה למצוות קריאת שמע, והיא משלימה את קבלת עול מלכות שמיים הטקסית. כפי שנאמר:

"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות"

יציאת מצרים מחייבת אותנו בקבלת עול מלכות שמיים, ואנו צריכים להכניס את עצמנו לתוך מסגרת של עול זה.

לפיכך, רואה הרמב"ם את מצוות זכרון יציאת מצרים כחלק ממצוות קריאת שמע: שתיהן מצוות השייכות לריטואל הטקסי של קבלת העול השלם, וכלולות הן זו בזו[13].

 



[1] כפי שנראה מן הירושלמי, חלק מן הדיברות יוצרות קשר עם הפרשיות  רק מתוך הדוחק, ולכן סביר יותר, שתחילה נבחרו הפרשיות מן הטעמים שיבוארו בפנים, ובשלב שני נוצר הקישור לעשרת הדיברות, מפני חשיבותן.

[2] רעיון זה יורחב ויבוסס להלן בס"ד, בדיוננו הרחב במצוות ציצית, ובמשמעותה.

[3] הרמב"ם אמנם הזכיר בנימוקי הקדמת פרשת שמע  את העובדה שהיא עוסקת בתלמודו. כבר העיר על כך בטורי אבן על הרמב"ם שם:

"אך מה שכתב בפרשת שמע ותלמודו אינו יודע פירושו. דאם כוונתו שיש בפרשה שמע גם כן ללמוד וללמד כמו שמבואר שם בברייתא, אם כן למה לא כתב שיש בה גם כן לעשות כמו שמבואר שם? וגם בפרשת והיה אם שמוע היה לו לכתוב שיש בה ללמוד, אלא מחוורתא דתיבת ותלמודו הוא טעות'       (טורי אבן שם)

ראה בהמשך מה שנכתוב בזה.

[4] לשאלת היחס שבין מצוות תלמוד תורה הכללית לבין מצוות תלמוד תורה שבקריאת שמע, בשיטת רשב"י, נקדיש עיון מיוחד בהמשך.

[5] כך כותב הרמב"ם:

"ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס, ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין, ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אעפ"כ ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר"   (רמב"ם שם, ד', י"ג)

ועוד שם ז/א:

"מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים"     (שם ז', א')

וכן בהלכות תלמוד תורה:

כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע, אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר, ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה, והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן, במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד  בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו"  (הלכות תלמוד תורה א', י"ב)

ועיין עוד רמב"ם הלכות תשובה (י', ג') ודו"ק.

[6] תוספת זו חשובה, מפני שאם המוקד הוא זכירת המצוות כולן, ניתן לקרוא פרשת ציצית בלילה, ודרך הקריאה ניתן לזכור את כל המצוות. אבל לדברינו יסודה של פרשה זו במעשה לבישת הציצית שהיא מגדירה אותנו כמשרתי ה', ובלילה אין אנו לובשים.

[7] לכאורה, היינו יכולים להזכיר ביום את פרשת ציצית בלי הפסוק העוסק ביציאת מצרים. לדברי הכסף משנה, הסיבה שאין אנו עושים זאת היא שכל פרשה שלא פסקה משה אין אנו פוסקים אותה. ממילא, משום 'לא פלוג' אומרים אותה גם בלילה, כיוון שיש שייכות ללילה, מצד זכרון יציאת מצרים.

[8] כזכור, מסרו הכתוב לחכמים.

[9] כך נאמר בגמרא בברכות:

"פרשת ציצית מפני מה קבעוה אמר רבי יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים מצות ציצית יציאת מצרים עול מצות ודעת מינים הרהור עבירה והרהור עבודה זרה בשלמא הני תלת מפרשן עול מצות דכתיב וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ציצית דכתיב ועשו להם ציצית וגו' יציאת מצרים דכתיב אשר הוצאתי וגומר אלא דעת מינים הרהור עבירה והרהור עבודה זרה מנלן דתניא אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים אחרי עיניכם זה הרהור עבירה שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני אתם זונים זה הרהור עבודה זרה וכן הוא אומר ויזנו אחרי הבעלים"   (ברכות יב:)

הרי לפנינו, שלפי הגמרא עיקר פרשה זו הוא במצוות ציצית [ועול מצוות הנובע ממנה, כפי שביארנו בפנים] ויציאת מצרים. שלושת הדברים האחרים המוזכרים בסוגיה קשורים לצד של "לא יהיה לך אחרים על פני", שהוא הצד האחר של קבלת העול שב"אני ה' א-להיכם", כמבואר בפנים.

[10] וראה עוד להלן, שנדון בתרומתה הייחודית של זכירת יציאת מצרים למצוות הייחוד.

[11] הפירוש הרווח הוא שיש מלכות שמיים בפרשת שמע ויציאת מצרים בפרשת ויאמר. אולם, להצעתנו תרווייהו איתנהו בפרשת ויאמר, בתוך זכירת מצרים בנוסחה המיוחד שבפרשה זו. אכן, גם לדברינו יש לשים לב שיש כאן הדגשת עדיפות, ולא קביעה שמעכבת בדיעבד. במילים אחרות, אכן אפשר לצאת ידי זכירת מצרים בלי להזכיר בה מלכות שמיים.

[12] ראה מה שכתב ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות ה') להסביר את אמירתנו "על חטא שחטאנו לך בפריקת עול". לדבריו, דבר זה נובע פני שחיובה של קבלת עול מלכות שמים נמשך לעולם שאפילו רגע אחד לא יזוז ממנו העול.

[13] ואפשר שזוהי כוונתם של הגר"ח והגרי"ד שהבאנו בשיעור הקודם.