יומא | דף פג | רפואה סגולית

סוגייתנו עוסקת במקרה של ספק ביכולת של תרופה לעזור לגוף להבריא, הספק הוא בנוגע לתרופה 'סגולית':

מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ורבי מתיא בן חרש מתיר

חכמים ורבי מתיא בן חרש נחלקו כיצד יש לטפל באדם שננשך על ידי כלב ביום הכיפורים. רש"י כתב שהמחלוקת היא האם מדובר ברפואה של ממש או לא; הרמב"ם בפירוש המשנה מבאר את המחלוקת:

ואין הלכה כר' מתיא בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כיפור יותרת כבד של כלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא בריפוי בלבד, שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שעניינם חלוש לא יחייבוהו ההגיון, ונסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה

הרמב"ם קובע שני תנאים על מנת שניתן יהיה לסמוך על רפואה מסוימת:

א. יש הגיון והסבר לאופן בו התרופה מועילה.

ב. מדובר בתרופה שכבר נוסתה ויש הוכחה ליעילות שלה.

הרמב"ם, בספרו במורה הנבוכים הבהיר שלדעתו שימוש בתרופות סגוליות אסור משום דרכי האמורי. יש להעיר כי גם אף הוא סבור שבמקרה בו הניסיון מוכיח שרפואה 'סגולית' מועילה אזי מותר להשתמש בה.

באופן דומה כתב רבי מנחם המאירי (מסכת שבת דף סז ע"א), לדבריו אין אמת ברפואות סגוליות, ומי שמאמין ברפואות אלה הוא שוטה. יחד עם זאת, מכיון שההמון סבור שיש בהן ממש, מותר להשתמש בהן בשבת בכדי להועיל לחולה מצד מחשבתו*.

בשונה מהרמב"ם והמאירי, לדעת הר"ן, העולם לא עובד רק כפי שאנו מבינים אותו, לא כל דבר ניתן לתפיסה שכלית. לכן, אף אם אין אנו מבינים כיצד רפואה מסוימת עובדת, אין זה אומר שהיא רפואת שקר.

ניתן לומר שהחילוק אינו בשאלה האם מדובר ברפואה טבעית לרפואה סגולית, אלא האם הרפואה מאומתת באמצעות ניסיון או לא. לפי זה, גם רפואה טבעית, כל עוד שלא נוסתה והוכחה כיעילה, אינה דוחה שבת ושאר איסורים; כך גם ביחס לרפואה סגולית, אם נוסתה וקיימת הוכחה ליעילותה, דוחה היא את השבת.

__________

* להלכה, כל מה שלא מרפא באמת, אסור.