'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'

 *

א.

"ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לא-להי אביו יצחק".        (בראשית מו, א)

רש"י על אתר מביא בשם מדרש רבה (צד, ה) שמכאן למדים כי "חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם". ומהמדרש אפשר לדייק שאדם חייב בכבוד זקנו, אך חייב בכבוד אביו יותר. וכך נפסק להלכה ברמ"א (יורה דעה, סימן רמ סעיף כד). איברא, דהרמ"א שם גם הביא שיטת יש אומרים, שהיא שיטת המהרי"ק (תשובה מד) דאין אדם חייב בכבוד זקנו כלל. הרמ"א דוחה את המהרי"ק מכח דברי רש"י. דברי המהרי"ק מסתייעים משתי גמרות. הגמרא במכות (יב ע"א) דנה בהריגת רוצח על ידי גואל הדם:

"תני חדא אב שהרג בנו נעשה לו גואל הדם, ותניא אידך אין בנו נעשה לו גואל הדם... אלא לא קשיא, הא בבנו והא בבן בנו".

הרי שלפי הגמרא, בן אינו נעשה גואל הדם לאביו, אבל נעשה גואל הדם לאבי-אביו. ועיין שם ברש"י (ד"ה ה"ג) וזה לשונו:

"והא דתניא בנו נעשה לו גואל הדם, בבנו של הרוג קאמר שהוא בן בנו של רוצח, ואינו מוזהר על כבודו".

וקשה, דמדברי רש"י על התורה, מוכח דאדרבה, אדם חייב בכבוד אבי-אביו!

לתירוץ הסתירה ברש"י יש לומר, דחיוב כבוד אבי-אביו לא הוי מצווה נפרדת, אלא הוי מדין כבוד אביו. וכמו שלמשל, אדם חייב בכבוד אשת אביו, שאינה אמו, מדין כבוד אביו - הוא הדין דחייב בכבוד זקניו כחלק ממצוות כיבוד אב ואם. לפי זה, מובן מדוע חייב בכבוד אביו יותר מאבי-אביו: דכל הדין של אבי-אביו, הוא רק מכח כבוד אביו, ואין הטפל חמור מן העיקר.

על פי זה יש לומר, דכל דין כבוד אבי-אביו הוא רק בחיי אביו, שעדיין הבן חייב בכבוד אביו. מה שאין כן לאחר מיתת אביו, דאינו חייב עוד בכבודו, ממילא נפטר מחיוב כבוד זקנו.

יוצא אם כן דלהלכה, בן נעשה גואל הדם לאבי-אביו שהרג את אביו, משום שבמיתת אביו נפטר מחיוב כבוד זקנו. כוונת רש"י בפירושו לגמרא במכות במילים "ואינו מוזהר על כבודו" היא שלאחר מיתת האב, כבר נפטר הבן ממצוות כבוד זקנו. על הבנה זאת יש להקשות, דהלא אדם חייב בכבוד אביו גם אחרי מותו. דיעויין בגמרא קידושין (לא ע"ב) דחייב אדם בכבוד אביו אפילו אחר מותו:

"כיצד? היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר 'כך אמר אבא', אלא 'כך אמר אבא מארי, הריני כפרת משכבו'...".

ואם כבוד זקנו הוי חלק מכבוד אביו, לא בהכרח תפקע המצווה לאחר מיתת אביו. בדרך אחרת יש לתרץ את הקושיה מהגמרא במכות ולומר, דאף על פי שאדם חייב בכבוד זקנו גם לאחר מיתת אביו, (כי עדיין מצוות כיבוד אב נמשכת), מכל מקום המצווה נדחית בפני מצווה אחרת. ניתן לומר דמצוות כיבוד אב מחייבת אותו להיות גואל הדם על רציחת אביו, ודוחה מצוות כבוד זקנו. המצווה של כיבוד אב ואם מחייבת אותו להיות גואל הדם על רציחת אביו, ומכיוון שחייב אדם בכבוד אביו יותר, ממילא נעשה גואל הדם, ופטור ממצוות כיבוד אבי-אביו.

לפי זה, כוונת רש"י "ואינו מוזהר על כבודו" היא שאכן המצווה של כבוד זקנו נדחית מפני המצווה של כיבוד אב. והלשון דחוק קצת. מאידך, מהגמרא בסוטה (מט ע"א) יש עוד ראייה לדברי המהרי"ק דאין אדם חייב בכבוד זקנו, דאיתא התם:

"רב אחא בר יעקב איטפל ביה ברב יעקב בר ברתיה. כי גדל אמר ליה: אשקיין מיא. אמר לו: לאו בריך אנא".

ושוב רש"י (שם ד"ה בר) מפרש:

"ואין עלי לכבדך כבן".

ומזה משמע, דבן-בנו אינו חייב בכבודו. לתירוץ שיטת רש"י יש לחלק ולומר, דרק בן-בנו חייב בכבוד זקנו, לא בן-בתו (ועיין בביאור הגר"א ליורה דעה, סימן רמ ס"ק לג, ובשו"ת 'שבות יעקב', ח"ב סימן צד).

ב.

ניתן להסביר שיטה זו בכמה דרכים. הגר"א מציין את המדרש בבראשית רבה (צד, ו):

"ויקם יעקב... ויקחו את מקניהם בניו ובני בניו, אמר ר' יהודה בר אלעאי: בנות בנים הרי הם כבנים, בני בנות אינן כבנים".

לפי המדרש, בני בנים נחשבים אף הם לבנים במקום שבני בנות אינן מיוחסות לו. דין הזה בנוי, לכאורה, על הכלל שמשפחת האם אינה קרויה משפחה, כדברי הגמרא במסכת בבא בתרא. לפי זה, הדין של כיבוד אבי-אביו מבוסס על הגדרת בן-הבן כבנו לנחלה, וממילא בן-הבת פטור מכיבוד אבי אמו. מאידך, ניתן להסביר את החילוק בין בן-הבן לבן-הבת, בדרך אחרת. הגמרא בקידושין (ל ע"ב) פוטרת אשה נשואה מכבוד אב ואם, ד"איש סיפק בידו לעשות ואשה אין סיפק בידה לעשות, דרשות אחרים עליה (משועבדת לבעלה)". ואם אכן כבוד זקנו הוא חלק ממצוות כיבוד אב ואם ולא דין נפרד, מכיון שאמו של ר' אחא היתה פטורה מכבוד אביה - הוא הדין דבנה פטור.

 אלא שמצד הסברה ניתן לחלוק ולומר, דבאמת אשה נשואה חייבת בכבוד אביה, ורק שבפועל "אין סיפק בידה לעשות". השעבוד לבעלה אינו פוטר אותה מכיבוד אב ואם, אלא מחייב אותה להקדים כבוד בעלה לכיבוד אב ואם. ועיין בש"ך (יורה דעה, סימן ר"מ ס"ק יט) שכתב:

"דאם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר...".

דמשמע ש'רשות אחרים עליה' אינו פוטר אותה ממצוות כיבוד, אלא רק שהשעבוד לבעלה קודם לכיבוד אב. בפועל, היא מטפלת בצרכי הבעל, ואין בידה לכבד אב ואם; ומכיון שהבעל מוחל לה, החיוב שלה חוזר וניעור. יוצא שאין לחלק בין בן-בנו לבן-בתו בקשר לכבוד זקנו, דגם הבן וגם הבת חייבים בכיבוד אב ואם, וממילא צאצאיהם יתחייבו גם הם.

על פי סברה, יש להעלות חילוק שלישי בין בן-בנו לבן-בתו. איתא בגמרא קידושין (ל ע"א):

"אמר ר' יהושע בן לוי: כל המלמד את בן-בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר: 'והודעתם לבניך ולבני בניך', וסמיך ליה 'יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב'".

כתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ב):

"כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם...".

ועיין שם ב'כסף משנה', דכשם שחייב להשכיר מלמד לבנו (על פי המשנה בקידושין (כט ע"א) דהאב חייב בבנו ללמדו תורה וכו'):

"אפשר דלדעת רבינו גם לבן בנו חייב לשכור לו מלמד".

 ועיין בש"ך (יורה דעה, סימן רמה ס"ק א) דהביא בשם המהרש"ל, דבאמת אדם חייב להשכיר מלמד לבן-בנו. הרי דאדם חייב ללמד בן-בנו תורה על סמך הפסוק של 'לבניך ולבני בניך'.

ניתן לומר, דחיוב כבוד אבי-אביו הוא מכח מצווה זו, המונחת על אבי-אביו ללמדו תורה. חייב אדם לכבד אבי-אביו, כי הזקן חייב ללמדו תורה ולהעביר לו המסורה (ועיין בגליון מהרש"א בסימן רמ, שמביא דברי הש"ך בקשר לדין כבוד אבי-אביו). והניחא בבן-בנו, דאדם מחויב בלימוד בנו - ממילא מחויב גם בלימוד בן-בנו. אבל כשם שאדם פטור מלימוד תורה לבתו, הוא הדין לכאורה שפטור מללמד בן-בתו.

ממילא, רש"י על התורה מחייב אדם בכבוד אבי-אביו, ורש"י על הגמרא בסוטה, פוטר אותו מכבוד אבי-אמו, דאבי-אמו אינו חייב ללמדו תורה. אלא שבזה יש לחקור האם מצוות לימוד תורה לבן-בנו היא חלק ממצוות לימוד בנו, או שהיא מצווה אחרת ואינה נמשכת ממצוות לימוד בנו. ולכאורה מכך שיש מקור אחר ללימוד בן-בנו, משמע דהוי מצווה נפרדת.

לפי זה, יתכן שאדם יחויב גם בלימוד בן-בתו, אף על פי שפטור מלימוד בתו. ועיין שם בש"ך (סימן רמה) שמסתפק האם חייב להשכיר מלמד לבן-בתו. ואם כן, אין לחלק בין בן-בנו לבן-בתו, והדרא קושיה לדוכתא מרש"י בסוטה. וביתר ביאור עיין בגמרא בבא-בתרא (קטו ע"א)

"אין לי (לירושה) אלא בן, בן הבן... מנין? תלמוד לומר 'אין לו' - עיין עליו".

ועיין תוספות שם (ד"ה בן הבן) שהקשו דתיפוק ליה דבני  בנים הרי הם כבנים, כדאמר בגמרא ביבמות (ע ע"א) דאדם מקיים פרו ורבו על ידי בני בנים. ותוספות תירצו, דבני בנים נחשבים זרע, וממילא מקיים אדם מצוות פרו ורבו על ידי בני בנים. והוא הדין, והוא הטעם דאדם חייב על העברת בני בנים למלך, דכתיב "ומזרעך לא תתן". אמנם בני בנים אינם מוגדרים כבנים ממש, וממילא רק מכח גזירת הכתוב ד'עיין עליו', בן-בנו קודם לבתו לענין נחלה. מדברי תוספות אלו יוצא דבן-בנו אינו נחשב כבנו, (בניגוד לדברי המדרש רבה המובאים לעיל), ואינו יורשו מדין בנו. ואם כן, יש לחקור מדוע אדם חייב ללמד בן-בנו, אם אינו נחשב לבנו ולא כלול במצוות 'ושננתם לבניך'.

ג.

ועיין עוד בספר המצוות להרמב"ן במצוות לא תעשה ששכחן הרמב"ם (מצווה ב) שמונה איסור לשכוח מעמד הר סיני:

"ואל תטעה בזה מפני דרשם בפירקא קמא דקידושין לבניך ולבני בניך בלימוד התורה לבני בנים, כי לימוד אמונת התורה הוא הלימוד בתורה... ועם כל הדורות ידבר בלא ישכחו ענין המעמד ההוא שהיה לכל אדם למראית עיניהם ושמיעת ושיעתיקו זה מדור לדור לעולם".

הרי שלפי הרמב"ן, המצווה של 'לבני בניך', כוללת לא רק לימוד תורה אלא גם אמונה בהר סיני כשרש לאמונה שלנו, וחייב כל אדם 'להעתיקה' לדור הבא. כחלק מחיוב זה, הוא חייב ללמד את בן-בנו. אף על פי שאינו נחשב בנו ממש (על פי הגמרא בבבא בתרא שם) מכל מקום מזרעו הוא, וחייב ללמד אותו - קודם לבן חברו (כדברי 'הכסף משנה' על הרמב"ם, שם). יוצא מדברינו לעיל, דחיוב כיבוד אבי-אביו הוא מכח המצווה המוטלת על הזקן ללמד בן-בנו תורה, מדינא ד'לבניך ולבני בניך'. וחייב אדם לכבד את בעלי המסורה שלימדו אותו תורה ואמונת התורה, והעבירו לו המסורה.

ואם כן, המצווה לכבד אבי-אביו אינה דומה למצוות כיבוד אב ואם ואף אינה חלק הימנה. אדרבה, החיוב של כיבוד אב ואם - הוא חיוב בגברא, והמצווה של כיבוד אבי-אביו הינה גדר של כבוד ומורא למי שקיים 'והודעתם לבניך ולבני בניך'. לאור זאת, יתכן שיש הבדלים בין מצוות כיבוד אב ואם למצוות כיבוד אבי-אביו.

ד.

אולי לפי זה ניתן לתרץ את הקושיה מרש"י בסוטה, שמפרש שר' אחא אמר לאבי-אמו "אין עלי לכבדך כבן". הוי אומר, כבן אינו חייב לכבדו, אבל חייב לכבדו מדין אחר - כבן-הבת. אלא, שעדיין לא ברור לגמרי במה חייב ובמה אינו חייב כלפי אבי-אביו. למה יהא פטור מהשקאת מים, ויהיה חייב בשאר מילי דכיבוד ומורא? מאי שנא אשקיין מיא, דעליו אמר ר' אחא "אין עלי לכבדך כבן"? ועיין בב"ח (סימן רמ) דאם אין לזקינו וגם אין לאביו, כופין לבן-בנו להאכיל ולהשקות לאבי-אביו. דין זה מובן על סמך דברי התוספות בקידושין (לב ע"א ד"ה אורו) דאף על פי דכיבוד אב (דמאכילו ומשקהו) משל אב, מכל מקום באין לו לאב - כופין את הבן. לפי הב"ח, כמו שכופין לבן, הוא הדין שכופין לבן-הבן. ועיין ב'בית לחם יהודה' שחולק על הב"ח, שהביא דברי הרמב"ם והוכיח מזה, דאין להשוות כיבוד אבי-אביו לכיבוד אביו ד"נמצא שיש חילוק בין אביו לאבי-אביו והאיך יכול לכופו".

בהקשר זה עלינו לחזור לדברי המדרש שהזכיר רש"י בפירושו על התורה. המדרש עוסק בכיבוד אביו על ידי הזכרת שמו לאחר מותו -

"ויזבח זבחים לא-להי אביו יצחק".

יעקב כיבד את יצחק בכך שהוא זבח לאלוקי יצחק, ולא סתם לאלוקיו. ומזה שלא הזכיר גם את א-לוהי אבי-אביו - אברהם, מוכח לפי המדרש דחייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד אבי-אביו. יש להסתפק האם הכוונה שאצל אביו חייב בהזכרה לאחר מותו ואצל אבי-אביו חייב בכבודו רק בחייו, וממילא לא הזכיר את אברהם; ואם כן, עולה מכאן ששונה חיוב כיבוד האב מחיוב אבי-אביו בכך שבאבי-אביו אינו חייב לאחר מותו. או שכוונת המדרש היא שחייב בכבוד שניהם גם לאחר מיתתם, אלא שמכיוון שחייב בכבוד אביו יותר, רק הזכיר אביו ולא אבי-אביו; ולפי זה חיוב אבי-אביו דומה לחיוב אביו - ובשניהם חייב לאחר מיתה.