שבועות דף מו – שבועת הנגזל

את השבועות הנידונות בפרקנו – שבועות "נשבע ונוטל" מדרבנן – יש לחלק לשני סוגים: יש שהדין עם התובע, אלא שחכמים תיקנו שישבע קודם שיקבל את המגיע לו; ויש שמבחינה עקרונית הדין הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", וחכמים תיקנו לא רק את השבועה, אלא את עצם זכייתו של התובע.

לאיזו קטגוריה שייכת שבועת הנגזל, הנידונה בסוגייתנו (מו ע"א–ע"ב)? בעל המאור (סוף שבועות) כותב שבוודאי היא מן הסוג השני, כלומר שמעיקר הדין אין טענת הנגזל מתקבלת, וחכמים תיקנו שתתקבל – בתנאי שישבע.

למאי נפקא-מינה? בעל המאור כותב שנפקא-מינה כשהתובע חשוד על השבועה ולכן אינו יכול לישבע. או אז חוזר הדין לכמות שהיה קודם תקנת חכמים: בשבועות מן הסוג הראשון יטול התובע בלא לישבע, ואילו בשבועות מן הסוג השני ייפטר הנתבע.

מדוע שינו חכמים מעיקר הדין? בעל המאור עצמו מסביר שמאחר שרגלים לדבר שאכן נלקחו כלים מבעל הבית, תיקנו חכמים שיוכל התובע לישבע וליטול. ברמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פ"ד ה"א) משמע שהשינוי הוא 'קנס לגזלנים':

"קנס קנסו חכמים לגזלנין שיהיה הנגזל נשבע על כל מה שיטעון ונוטל מן הגזלן; והוא שיהיה זה מוחזק שגזלו בשני עדים".

ניתן להבין שמדובר בקנס שנועד להעניש את הגזלנים, אך יתכן שלפנינו תקנה מהותית יותר.

באמצע סוגייתנו מובא דינו של רב יהודה: "ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו, ויצא ואמר: לקוחין הן בידי – אינו נאמן". הגמרא מסייגת דין זה בכמה סייגים: בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ובדברים שאין דרך להטמינם ובאדם שאינו נוהג להצניע כליו וכו'. לבסוף מובא סייג נוסף: דינו של רב יהודה נאמר רק בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר. ונחלקו הראשונים אם זהו תנאי הכרחי שאינו מספיק או תנאי מספיק שאינו הכרחי. לפי רש"י, זהו תנאי הכרחי שאינו מספיק, רוצה לומר: הוא מצטרף לרשימת הסייגים שנמנו לפניו, ורק כאשר יתמלאו כל התנאים, אין הלוקח נאמן. התוספות, לעומתו, הבינו שזהו תנאי מספיק שאינו הכרחי, זאת אומרת, בשני מצבים אין הלוקח נאמן: א. בהתמלא כל הסייגים שנמנו לעיל; ב. בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר (ואז אין הלוקח נאמן אפילו עשוי בעל הבית למכור כליו, ואפילו טען 'גנובים הם בידו' וכו').

ונראה שנחלקו מדוע שלל רב יהודה מהלוקח את החזקה הנתונה, בדרך כלל, למחזיק בכלי – חזקה שמשמעותה כי לא ניתן להוציא מידו אלא בראיה שאין החפץ שלו. לדעת רש"י, הצטברות כל התנאים – כלים העשויים להשאיל ולהשכיר, בעל בית שאינו עשוי למכור ואדם שאינו עשוי להצניע – יוצרת למעשה ראיה שאכן גזל את הכלי, ועל כן מוציאים מידו למרות המוחזקות. התוספות – אפשר שהם מודים לרש"י שכך הדבר בכלים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר, ולכן צריכים לכל התנאים הללו. אבל בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר סברתם שונה: לדעת התוספות, אין המחזיק בכלים אלו חשוב מוחזק בהם. מוחזקות מושתתת, בין היתר, על ההנחה שמה שתחת ידו של אדם – שלו, והנחה זו אינה נכונה בכלים שבני אדם רגילים להשאילם ולהשכירם זה לזה; בכלים אלו המוחזק הוא מרא קמא.

יתכן שלגזלן דין דומה, אלא שכאן הדין מוסב על האדם: כשהוכח שאדם גזל, והדיון הוא רק על שיעור הגזלה – אין לגזלן חזקת ממון. דין גזלן כדין כלים העשויים להשאיל ולהשכיר: ההנחה כי מה שתחת ידו של אדם שלו אינה שייכת בו. על כן יכול הנגזל – לפחות מתקנת חכמים – להוציא מן הנגזל בשבועה.