שבעה נקיים בימי טומאת לידה

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

נידה דף לז – שבעה נקיים בימי טומאת לידה

בגמרא (לז עמוד א) מובאת מחלוקת אמוראים בשאלה האם ימים שבהם האישה טמאה משום לידה אך אינה רואה דם, יכולים לעלות למניין שבעה נקיים:

"איבעיא להו: מהו שתעלה?
אביי אמר: אינה סותרת ואינה עולה.
רבא אמר: אינה סותרת ועולה".

כלומר, לדעת רבא דינם של ימי הלידה כימים נקיים רגילים, ואילו לדעת אביי אין ימים אלו יכולים לעלות למנין ז' נקיים. מהו טעמו של אביי? נראה שניתן להציע שתי הבנות בשיטתו, לאור שני המקורות שאותם מביאה הגמרא (לז עמוד ב) בהסבר דבריו:

א. "אמר אביי: מנא אמינא לה – דתניא... 'דותה תטמא' - לרבות את היולדת בזוב שצריכה שתשב שבעה נקיים. מאי לאו נקיים מלידה...". לפי מקור זה סבור אביי שהימים הנקיים צריכים להיות "נקיים מלידה", היינו שטומאת הלידה מונעת מן הימים להיחשב כנקיים.

ב. "ואמר אביי: מנא אמינא לה - דתניא כימי נדתה כך ימי לידתה, מה ימי נדתה - אין ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן, אף ימי לידתה שאין ראוין לזיבה - אין ספירת שבעה עולה מהן". לפי מקור זה טומאת הלידה אינה מפריעה לנקיותם של הימים, אלא העובדה שימי לידה אינם ראוים לזיבה גורמת לכך שגם לא יהיו ראויים למניין שבעה נקיים.

נראה ששתי ההבנות הללו בדעת אביי עומדות בבסיסה של מחלוקת גדולה בין הפוסקים הראשונים והאחרונים. רוב מוחלט של הראשונים פסקו כרבא, לאור הכלל הנקוט בידינו שהלכה כרבא נגד אביי מלבד ביע"ל קג"ם. לעומתם, דעת רבנו תם היא שמחלוקת זו היא ה-ל' של יע"ל, והלכה כאביי. להלכה פסקו הטור והשו"ע כרבא, אך ייתכן שיש הדים לשיטת רבנו תם במנהג שהוזכר כבר בדברי הרמב"ם (איסורי ביאה יא, טו):

"וכן זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת הגאונים שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים, ויולדת נקבה אחר שמונים, ואף על פי שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה, אין זה מנהג אלא טעות הוא באותן התשובות ודרך אפיקורוסות באותן המקומות ומן הצדוקין למדו דבר זה, ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמים שתספור ז' ימים נקיים בלבד כמו שביארנו".

הרמב"ם מביא מנהג שנהגו במקצת מקומות להימנע מתשמיש כל ימי טהרתה של היולדת. הרמב"ם תלה זו בקריאה 'צדוקית' של פסוקי התורה, ואילו הבית יוסף (יו"ד קצד, א) ניסה לתלות זאת בחששות טכניים שונים. גישה שונה למנהג זה אפשר למצוא בדברי הרמ"א בדרכי משה (יו"ד סימן קצד ס"ק ג, וכעין זה בב"ח שם):

"אמנם לי נראה דמדרבינו תם החמירו על עצמן כך... הואיל ואין עולין ימי הלידה אף על פי שאינה רואה בהן א"כ לדידן שאין נוהגין בשתי טבילות א"כ פשוט שצריכה להמתין מלספור ז' נקיים עד אחר ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה".

כלומר, לדעת רבנו תם אין ימי טומאתה עולים לשבעה נקיים, ולכן באופן עקרוני צריכה הייתה לטבול פעם אחת לאחר ז' או י"ד ולהיטהר מטומאת יולדת, ורק אחר כך לספור ז' נקיים. אמנם, נראה ששיטה זו נכונה רק לפי ההבנה הראשונה הנ"ל, היינו שטומאת היולדת מונעת את הטהרה, ואילו לפי השיטה השנייה דווקא ימי הלידה מופקעים מדין שבעה נקיים ומיד לאחר מכן יכולה לספור אפילו אם לא נטהרה (וכן מבואר באור זרוע סימן שלט).

עוד יש להעיר שהרמ"א עצמו הקשה על דבריו:

"ואף על גב דלטעם זו של ב' טבילות אין חילוק בהן אם הוא תוך שמונים או אחר כך דלעולם היא בנדתה עד שתבוא במים!
מ"מ אפשר דאותן שנהגו מנהג זה ראו להחמיר כדברי רבינו תם תוך עיקר ימי לידתה דהיינו תוך ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה אבל לא אח"כ ".

לפי דברינו לעיל אפשר ליישב את קושייתו ולומר שאכן אין הדין תלוי בטומאת האישה אלא בכך שימי הלידה אינם ראויים לזיבה. לפי הבנה זו ניתן להרחיב את דעת אביי גם לימי טהרה ולומר שגם הם אינם עולים לשבעה נקיים משום שאינם ראויים לטומאת זיבה. (אף שתהיה בכך תוספת גדולה על דבריו בפשט הגמרא)

הרב אברהם סתיו