עירובין | דפים צג - צד | שבת שהותרה - הותרה

שתי חצירות שכותל מפריד ביניהן מערבות שני עירובי חצירות נפרדים. אם הכותל נפרץ, נדרשות שתי החצירות להתקין עירוב אחד. מה דינן כאשר עירבו שני עירובים כדת וכדין מערב שבת, והכותל נפרץ בעיצומה של השבת? לאידך גיסא, מה דינן של שתי חצירות שעירבו יחד דרך חלון המחבר ביניהן, והחלון נסתם בעיצומה של השבת? הגמרא בדף צג עמוד ב קובעת:

"בעי רב הושעיא: דיורין הבאין בשבת מהו שיאסרו? ... עירב דרך הפתח ונסתם הפתח, עירב דרך חלון ונסתם החלון מהו? ואמר לי: שבת, כיון שהותרה - הותרה".

כלומר, יש לשמר את המצב שנקבע בכניסת השבת: אם עירבו יחד, הן מותרות למרות סתימת החלון; ואילו אם עירבה כל אחת לעצמה, הן מותרות אף שכעת הינן מחוברות.

המשנה בדף צד עמוד א מתייחסת לשאלה קרובה, אלא ששם נחלקו בה תנאים (גם הסוגיה בדף צג עמוד ב מצטטת את המחלוקת בין רב לשמואל בעניין כותל שנפרץ, ולדעת רש"י רב אכן שולל באופן גורף את יסוד "שבת שהותרה - הותרה"):

"מבוי שנטלו קורותיו או לחייו - מותרים באותו שבת, ואסורים לעתיד לבא, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אם מותרין לאותו שבת - מותרין לעתיד לבא, ואם אסורין לעתיד לבא - אסורין לאותו שבת".

ר' יהודה מקבל את ההלכה הנ"ל, ולדעתו היות ובכניסת השבת הותר לטלטל במבוי, נשמר היתר זה במשך כל השבת. מנגד, ר' יוסי חולק על ההיתר, ולדעתו כדרך שבשבת הבאה יאסר לטלטל בלי להתקין לחי וקורה, כך גם בשבת זו עצמה - אין להתיר.

האמנם תלוי ההיתר שבגמרא בדף צג עמוד ב במחלוקת התנאים? שאלה זו כבר נשאלה לעיל בדף יז עמוד ב, ושם קבעה הגמרא:

"עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם - אלא דליתנהו למחיצות, הכא - איתנהו למחיצות".

הרשב"א בסוגייתינו בדף צג מצטט את אותה גמרא ומסביר:

"אלמא הפרש יש בין איתנהו למחיצות ובין דליתנהו למחיצות ... והיינו טעמא דהכא דאינו משום מחיצות אלא משום עירוב כדיורין הבאין בשבת דמי ... כלומר מוקפות הם מחיצות ואינן חסרות אלא ערוב ובערוב הקילו".

קוּלוֹת ייחודיות בהלכות עירוב חצירות מצאנו למכביר. כדרך שנהגנו בעבר, גם כאן נראה שלא מדובר על קולא שרירותית בהלכות עירובי חצירות, שהן הלכות דרבנן, אלא על הלכה המשקפת עניין עקרוני. בעת עירוב החצירות, מגדירים כל בני החצר את עצמם כמשפחה אחת השובתת יחד בשבת. הזמן הקובע לעניין זה הוא כניסת השבת, כאשר החליטו להסב יחד סביב שולחן אחד. אף אם באמצע השבת השתנו נתוני התושבים בחצר, סוף סוף המשפחה שהיסבה יחד שומרת על אחדותה.

מאידך, מחיצות שנפלו באמצע השבת יוצרות בעיה מציאותית. התורה קובעת את גדרי רשות הרבים ורשות היחיד, ואף חכמים חידשו שמבוי שלא הותקנו בו לחי או קורה - הרי הוא ככרמלית. היות ובהגדרה מציאותית של המקום עסקינן, ישנה סברה גדולה לומר שהיא עשויה להשתנות אף בעיצומה של השבת, בהתאם לתנאים בשטח.

ואמנם, הלכה למעשה התקבלה החלוקה המוצעת: כאשר השתנה מאזן הדיירים בחצר, אמרינן "שבת כיון שהותרה - הותרה" (שולחן ערוך, סימן שס סעיף ב, סימן שעד סעיף א); ואילו אם נפלה אחת המחיצות, ובכלל זה אם נפלו הלחי או הקורה, המקום כולו אסור (שולחן ערוך, סימן שסה סעיף ז).