שיחות הר"ן מ | הדריידל (הסביבון)

ובאמת דע כי כל העולם כלו הוא בחינת גלגל החוזר (בבא בתרא טז:) שקורין "דריידיל", והכל חוזר חלילה ונתהפך, מאדם מלאך וממלאך אדם, ומראש רגל ומרגל ראש, וכן שאר כל הדברים שבעולם כולם חוזרין חלילה ומתגלגלים ומתהפכים מזה לזה ומזה לזה מעליון לתחתון ומתחתון לעליון. כי באמת בהשרש הכל אחד. כי יש נבדלים דהיינו מלאכים שהם נבדלים לגמרי מן החומר, ויש גלגלים שהם בחינת חומר אבל חמרם זך מאד. ויש עולם השפל דהיינו זה העולם השפל שהוא חומר גמור, ואף על פי שבודאי כל אחד ואחד מאלו השלשה הנ"ל הוא נלקח ממקום מיוחד, אף על פי כן בשרש הכל שם כולו חד. ועל כן כל העולם כלו הוא בחינת גלגל החוזר והכל חוזר ונתהפך. שעתה זה הדבר הוא בבחינה עליונה בבחינת ראש, ודבר אחר בבחינה שפלה בבחינת רגל. ואחר כך נתהפך וחוזר ונעשה מבחינת רגל בחינת ראש ומראש רגל, וכן נתהפך מאדם מלאך וממלאך אדם כמו שמצינו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהשליכו מלאכים מן השמים אל עולם השפל ונכנסו בחומר גמור עד שהיו בעלי תאוות וכו'. וכן כמה פעמים שבאו מלאכים בעולם הזה ונתלבשו בחומר כמבואר בכמה מקומות, וכן להפך שמצינו שנעשה מאדם מלאך. כי העולם הוא בחינת גלגל החוזר שקורין "דריידיל" והכל חוזר חלילה. כי באמת בהשרש כלו אחד כנזכר לעיל. (גם מצינו שרגלו של זה הוא גבוה יותר במעלה מראשו של אחר. וכן בעולמות כי המדריגה התחתונה של עולם העליון הוא במעלה יותר ממדריגה העליונה של עולם התחתון ממנו, אבל באמת הכל חוזר חלילה כנ"ל).

וזה בחינת מה שמשחקין בחנוכה בדריידיל, כי חנוכה הוא בחינת בית המקדש (עיין לקוטי תנינא, סימן ז'). ועיקר בנין בית המקדש היא בחינת הנ"ל, בחינת גלגל החוזר. כי בבית המקדש היה בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה (פסחים נ.), כי השם יתברך השרה שכינתו במשכן ובבית המקדש שזה בחינת עליונים למטה, וכן להפך כל ציורא דמשכנא הכל היה רשום למעלה וזה בחינת תחתונים למעלה, שזה בחינת דריידיל בחינת גלגל החוזר שהכל חוזר ונתהפך כנ"ל. כי על פי חקירה הוא דבר רחוק מאד שה' יתברך, שהוא מרומם ומנושא למעלה מכל הרוחניות, יהיה מצמצם שכינתו בכלי המשכן, "הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" וכו' (מלכים א' ח, כז). ואף על פי כן הראה השם יתברך שהוא דוקא להפך מדעתם כי באמת השם יתברך השרה שכינתו במשכן. וכן להפך הוא דבר רחוק על פי חקירה שהאדם שהוא בריה שפלה יהיה לו כח לעשות רושם למעלה. או בהמה שפלה יהיו מקריבין אותה לקרבן שתעלה לריח ניחוח לנחת רוח לפניו יתברך שאמר ונעשה רצונו (עין רש"י זבחים מו:) ואיך שייך רצון אצלו יתברך. אבל באמת הראה השם יתברך להפך מדעתם כי באמת השם יתברך השרה שכינתו למטה במשכן ובבית המקדש. והבהמה עלתה לריח ניחוח וכו'. וזה בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה בחינת גלגל החוזר בחינת דריידיל...

וזה בחינת הגאולה, כי זהו עיקר הגאולה שיהיה בחינה הנ"ל, דהיינו בחינה חוזרת חלילה הנ"ל, בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה שהיה בבית המקדש. ועל כן כשיצאו ממצרים תכף בשירת הים אמרו: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" וכו' (שמות טו, יז), שבשרו על בנין בית המקדש כי זה עיקר הגאולה שיהיה בנין בית המקדש ששם היא בחינת גלגל החוזר הנ"ל, בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה (שזהו עיקר התכלית) כי באמת כולו חד, כי בהשרש הכל אחד כנ"ל. וזהו גם כן בחינת האותיות הנ"ל, שהם ה' נ' ג' ש' ראשי תבות "ג'אלת ש'בט נ'חלתך ה'ר ציון" (תהלים עד, יב), בחינת תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, בחינת הבית המקדש, ששם היה בחינת גלגל החוזר שזהו עיקר הגאולה כנ"ל.

ועיין במאמר (בלקוטי תנינא, סימן ז') הנאמר בחנוכה, זה המתחיל ויהי מקץ ב' מרחמם ינהגם וכו', שם מבאר גם כן מענין עליונים למטה ותחתונים למעלה ומענין חנוכה שהוא חנוכת בית המקדש, עיין שם. וזה בחינת מקיפים הנאמר במאמר הנ"ל, היינו בחינת גלגל החוזר, דהינו דריידיל הנ"ל, היא בחינת מקיפים שמקיף וסובב. ועיין שם והבן (חכמה הוא בחינת היולי).

 

כדי להבין יותר לעומק ויותר בבהירות מהו החידוש שבניתוח המציאות של ר' נחמן, נשווה ניתוח זה לתפיסת העולם היוונית, שמהווה צד שני של המתרס למול הדריידל היהודי. ההבחנה שבכל דבר במציאות מצויים שני אלמנטים הדרים בכפיפה אחת, חומר וצורה, ממשות ומהות, גשם ורוח, גוף ואידיאה, הבחנה זו במקורה יוונית. אצל סוקרטס הבחנה זו מובאת כשאלה מתמדת, המניעה את הדיאלוגים הסוקרטיים לקראת "אפוריה" – תהייה וחוסר הבנה בהם מסתיימים בדרך כלל הדיאלוגים הסוקרטים הראשונים. אצל אפלטון המנסה ליישב תמיהה זו ולסדר את העולם, עולם הרוח מקבל מקום מרכזי כשורש המציאות ב'עולם האידיאות'; עולם מושגי ומופשט אשר לדידו של אפלטון כל פרטי העולם ומקריו אינם אלא השראה שלו. לפי גישה זו, החומר הינו רק 'צל' של עולם הרוח, מעין השתקפות של המושלם וגילוי שלו. אצל אריסטו, לעומת זאת, 'עולם האידיאות' חוזר לשכון בארץ בשניות מופלאה, בה עולם החומר מייצג נאמנה את עולם האידיאות ומבטא אותו בשלימות הרמונית בעלת חוק וסדר (שלימות שהתבררה כמוטעית במדע המודרני). אולם גם לאחר שהוריד אריסטו "עליונים" למטה, עדיין ברורה ההיררכיה: הרוח גבוהה במעלתה מן החומר, גם אם היא מונחת למטה בעולמנו הממשי. בסופו של דבר היא המכתיבה את סדר הדברים והיא הראויה לתשומת לב.

 

לכאורה כולנו יכולים להצטרף לקביעה זו, המעמידה את הרוח במעלה עליונה ועמה את השכל, המשמעות והמהות של הדברים. קביעה זו טבעית כל כך, בדומה להנחת הראש למעלה והרגליים למטה, דוגמה אותה מביא ר' נחמן בדבריו כמשל. אולם המהפכה האקסיסטנציאלית התקוממה נגד הנחה זו; לטעמה תפיסה זו שמה מרכיב מרכזי ומהותי של החיים בצד: "דיברה על ארמונות של זהב ושמה את האדם באורווה" (קירקגור). קיומו הגופני של האדם הינו מרכזי בחייו ושם כביכול מקום מגוריו. הקיום הפיזי של המציאות, על כל חוסר ההבנה שהיא מטעימה אותנו, לא ניתן להתעלמות. מעתה דרשה הפילוסופיה האקזיסטנציאלית לדבר גם על המוות, על האבסורד, על הבדידות, על הייאוש, על האירוני, על החיים עצמם כפי שהם, לספר סיפור ולא רק לייצג את הדברים ולנתחם. המציאות כפי שהיא, על חסרונותיה וחוסר הבהירות שבה, נוגעת באמת החשופה כפי שהיא, יותר מכל המילים הגבוהות המתיימרות לנתח אותה. המהפכה האקזיסטנציאלית לא התכחשה לעולם האידיאות, הרוח והשכל, אלא העתיקה את מרכז הכובד למקום אחר ודרשה שלא יתעלמו ממנו. אולם מבלי משים בחרה להתעלם גם היא ממי שניסתה לרשת את כתרו; בעצם היא הדגישה את חווית האבסורד וחוסר האונים של הממשות, בהתעלמות 'מתקנת' מכל עולם הרוח, הסדר והיופי שבמציאות.

 

ניתן לומר שר' נחמן מתמודד עם שתי המגמות ההפוכות הנ"ל. ר' נחמן מציג את העולם כעגול ("ובאמת דע כי כל העולם כלו הוא בחינת גלגל") ובכך הוא מדגיש שבאופן מהותי תמיד המציאות תחווה 'היפוך עליונים למטה ותחתונים למעלה'. לעיתים המופשט, האידאי והשלם יהיה לראש ומקומו יהיה למעלה. ולעיתים המציאות על חסרונותיה והחלקיות שבה 'תתפוס את מקומה בראש' וידה תהיה על העליונה. כך גם לעיתים האדם יהיה במיטבו המושלם והאידאלי כמלאך, ולעיתים אותו אדם עצמו ייפול אל חולשותיו האנושיות. שתי המגמות צודקות אך דווקא בעקבות כך שתיהן טועות; אכן נכון שיש בחינה בה 'העליונים למעלה' ועל כן המחשבה, הרוח והחזון קודמים למציאות, על כשליה וחסרונותיה – הרצוי קודם למצוי. אך צודקים גם הטוענים שהמצוי נוכח וממשי בצורה שאיננה מאפשרת התעלמות ממנו, ושבשל כך שיש להפנים את מסריו ולשם הבנתו להחליף את כלי השכל בכלים אחרים. אולם דווקא בגלל ששניהם צודקים הרי שהם טועים, כיוון שלא שמו לב למקור האחד שממנו שניהם באו ושממנו שניהם יונקים. כל אחד מהם התבצר בתוך תפיסת עולמו והתבונן במציאות דרך משקפיו שלו על מנת לראות תמונה שלימה של המציאות. כל אחד מהם בחר לשים את הכתר על ראשו ולהתעלם מן השני, וכך שניהם שכחו את מלך מלכי המלכים בעל הכתר האמתי.

 

ואכן בהגותו דואג ר' נחמן להדגיש לנו את שתי תפיסות העולם. מצד אחד, ר' נחמן מדגיש לנו שוב ושוב כי השכל הנראה בעיני עצמו כמושלם יכול להביא אותנו לכדי טעויות, אך בד ובד ישריש בנו את מידת התמימות הנענית אל השלימות האלוקית בכל לב, סומכת ונשענת עליה. וכל כך למה? כיוון שהעיקר איננו אף אחד מהם אלא רק הקב"ה, האחד המהווה את שניהם.

 

יותר מזה, המשל של ר' נחמן, הממשיל את העולם לסביבון, מדגיש שדווקא התהפכויות העליונים והתחתונים הם אלו המעמידים את העולם על תילו, בדומה לאותו סביבון העומד דווקא מתוך תהפוכותיו הסובבות. קריסתם של השכל והרציונליות אינם מהווים רק פתח להכרה בה' אשר הינו מעבר לכל שכל ולכל מוסכמה, אלא הינם גם גורם המכונן את המציאות על תילה ומעניק לה תנופה להיות. בדרך זו הוא מאפשר לה להישען על קצה בהונות הווייתה בלא צורך בהישענות בשום גורם חיצוני, אפילו עשוי הוא ממילים מופשטות יפות וצודקות. באותו אופן עצמו (אך אמנם בכיוון ההפוך) גם האכזבה של האדם מעולם החומר, מהמציאות כפי שהיא על חסרונותיה, היא זאת אשר תניף את האדם אל על בקריאה של "אין ייאוש" ובכך תמשיך את תנופתו של סביבון המציאות. שוב הישענותו של האדם לא תהיה אלא על הקב"ה כאותה נקודת "אין" דקה ונעלמת, אשר לא תוכל להחזיק את העולם ללא תנופה זו. לא הרוח ולא החומר, לא המעלה ולא המטה, אלא עצם התנועה המתמדת שביניהם.

 

בתורה ז' תניינא סעיף ז' ר' נחמן מדגים תנועה כפולה זו:

 

כי יש דרי מעלה ויש דרי מטה, דהינו עולם העליון ועולם התחתון, בחינת שמים וארץ, וצריך הצדיק להראות לדרי מעלה, שאינם יודעים כלל בידיעתו יתברך, שזה בחינת השגה של מה, בחינת: 'מה חמית מה פשפשת', בחינת: איה מקום כבודו ולהפך: צריך להראות לדרי מטה, שאדרבא, מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו). כי יש שוכני עפר, שהם בני אדם המונחים במדרגה התחתונה, ונדמה להם שהם רחוקים מאד ממנו יתברך, וצריך הצדיק לעוררם ולהקיצם, בבחינת (שם כ"ו): "הקיצו ורננו שכני עפר". ולגלות להם שה' עמם, והם סמוכים אליו יתברך, כי "מלא כל הארץ כבודו". ולחזקם ולעוררם, שלא יהיו מיאשין עצמן, חס ושלום, כי עדין הם אצל השם יתברך וקרובים אליו, כי "מלא כל הארץ כבודו". וזה בחינת כל, שיש להצדיק, בחינת: "כי כל בשמים ובארץ"

 

יש לקיים את שני העולמות, 'דרי מעלה' ו'דרי מטה', כאשר לשניהם צריך לומר כאחד אמירה הפוכה:

 

מצד אחד, ל'דרי מעלה' צריך לומר "מה חמית (=מה ראית) ומה פשפשת" ו"איה מקום כבודו" כלשונו של ר' נחמן שם. דהיינו צריך לחתור תחת מעלתם הגבוהה ולשאול שאלות ספקניות החותרות תחתיה: 'האמנם ראית דבר מה?', 'האמנם נראה לך שהשגת משהו?', 'אנא הראה לנו את מקום כבודו ותיווכח שאתה רחוק מלדעת משהו ויכול אתה רק לשאול "איה" '.

 

ובמקביל יאמרו, בצורה הפוכה, לדרי מטה – "מלא כל הארץ כבודו", ו"הקיצו ורננו שכני עפר". דהיינו, לאלו שנפלו למקומות נמוכים ולדרגות נמוכות צריך להזכיר שה' עמם, שהוא קרוב אליהם ו"מלא כל הארץ כבודו", ולכן מצוי הוא אפילו בדיוטה תחתונה עמם. ועל כן עליהם להתעורר מתרדמת המוות המיואשת והמתמכרת לשהות למטה.

 

שוב עלינו להדגיש כי לא המעלה ולא המטה הוא העיקר, שהרי ר' נחמן מפיל אותנו משניהם ומסיט אותנו מהאחד למשנהו בתנועה מעגלית. העיקר הוא התנועה שביניהם אשר בעצם חותרת תחת הקיבעון באחת מתפיסות העולם וההיאחזות בתבנית אחת של המציאות. ללא הסבר כולל, ללא תכניות ידועות מראש, בין בעליונים ובין בתחתונים, יישען היהודי רק על אלוקיו. באמצעות הישענות זו יוכל להעמיק עוד בהבנת המציאות מעבר לפני השטח שלה ולגעת בשורש הפנימי שלה, אשר הינו מעט המחזיק את המרובה. מעט זה זקוק לתנופת הסביבון על מנת להחזיק את המרובה שמעליו – תנופה של גבורה ואמונה, כפי שהייתה מנת חלקם של המכבים.

 

אפשר להוסיף, לפי דרכנו זו, שמלחמתם של המכבים מעטים מול רבים עומדת למעשה על קדקוד דק זה של הסביבון. בהישענות על המעט המחזיק את המרובה, גם המעטים יכולים לנצח את הרבים. כלומר, ניצחונם הוא בכך שיודעים הם להפוך את ה'אין אונים' במציאות לתנועה של "אין יאוש"; להצטרף אל התהפוכות המתמידות של המציאות במקום להתנגד אליהן, ובכך לנצלן לתנופה, גבורה ואמונה, הנשענים לא על המציאות עצמה, עליונה או נמוכה, אלא רק על ה'.

 

החיים מלאי תהפוכות ותנועה מתמדת מעלה ומטה, אך למרות זאת אנו תמיד מופתעים מהם מחדש. ר' נחמן קורא לנו להתמסר לתנועות אלו ולא להתנגד אליהן. ההתנגדות היא זו שמביאה אותנו להתבצר בעולמות של מעלה, עולמות יפים, מושלמים ורצויים. ההתנגדות היא גם זו שיכולה להביא את האדם לתפיסת עולם פסימית ומיואשת, שעל אף שרעה היא לפחות הינה שלימה, סגורה וברורה, 'בלי ציפיות ובלי אכזבות'. לעומת התנגדות זו, מציע ר' נחמן להתמסר לתנועת החיים המטלטלת הזו, להכיר בארעיות של כל תפיסה על מנת שנמצא מקום משען אחר.

 

תנופה זו היא שבעצם כוננה את בית המקדש. השראת שכינתו של ה' בתחתונים באה להראות לעם ישראל כיצד גם הוא פורש מהיכליו השמימיים והשלמים ויורד אל עולמנו זה התחתון. אך לא כדי שנתפס ונאמר "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" (ירמיהו ז, ד), לא כדי שנאחז בעצים ובאבנים – בית המקדש ייחרב אם יהפוך הוא לעיקר. גם כשבית המקדש עומד על תילו התנועה בו תהיה של הרחנה של המציאות הגשמית ושריפתה עד אפר במעשה הקרבנות. שתי התנועות גם יחד, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה משרתות את אותה מטרה, העמדת בית המקדש ללא משענת חיצונית. שירת הלווים, התוף והמחול של העולים לרגל, הינה ביטוי לתנועה הפנימית הזו שהחלה עוד ביציאת מצרים ובשירת הים. כבר אז הרגישו בני ישראל את הקרקע הלא ממשית שעליה יכול להבנות בית המקדש, כמו שנאמר בפסוק: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' " (שמות טו, יז).

 

גם בקריעת ים סוף אותה מזכיר ר' נחמן עמד עם ישראל בפני קונפליקט משולש בו שלילת שני הקצוות האפשריים מעמידה את האדם על אפשרות שלישית, פלאית וחסרת בסיס חיצוני. עם ישראל ביטא את הקונפליקט הזה בצורה עזה לפני משה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר. מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים: הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" (שמות י"ד, י"א-י"ב). החירות שהבטיח משה נראית בעיני עם ישראל מופשטת ולא תואמת את המציאות; מביאה היא את האדם אליי מוות. שמא טובה האפשרות הקודרת, חסרת החזון, אך התואמת את המציאות – חיי עבדות במצרים. שני צדי הקונפליקט קשים: משה אומר חירות שמימית, עם ישראל אומר מציאות הגם שמחירה עבדות. ה', בסופו של דבר, מכריע ואומר: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (שם ט"ו) – אפשרות שלישית שאיננה נשענת על שום משען חיצוני, ולהיפך, נראית היא כהולכת גם היא אליי מוות. אולם דווקא בשל כך ברור שהדרך היחידה להחזיק מעמד בדרך זו הינה להישען על ה'.