שיכור אל יתפלל

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

ברכות דף כב – שיכור אל יתפלל

בסוגייתנו נאמר שאם אדם, בזמן תפילתו, גילה שיש צואה מלפניו עליו להתרחק ממנה עד שהיא תהיה מאחוריו ארבע אמות ורק אז יכול להמשיך להתפלל. הרשב"א מסביר שאותו אדם לא צריך להתחיל את התפילה מההתחלה, והתפילה שכבר התפלל קודם שראה את הצואה עולה לו בכדי לצאת ידי חובת תפלה.

בגמרא דנים בעניין זה; בתחילה נאמר שתפילתו של אדם שמצא צואה נחשבת תפילה אף כשהתפלל במקום שמסתבר שתהיה צואה. ברם, בהמשך רבא חולק ואומר שהיות ואותו אדם חטא בכך שלא בדק כשהיה עליו לבדוק תפילתו תועבה. כלומר, יש פער ברור בין אדם שמצא צואה משום שפשע ולא בדק, לבין אדם שלא היה צריך לבדוק ומצא צואה.

בעלי התוספות (ד"ה אע"פ שהתפלל תפתלו תועבה) כתבו בשם ר"י שעל אותו אדם שחטא לחזור ולהתפלל. בעלי התוספות (עירובין דף סד עמוד א ד"ה שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה) השוו את דין תפלתו של אדם שחטא ולא בדק מפני צואה לתפלתו של שיכור – בשני המקרים תפלתם תועבה, ושניהם צריכים לחזור ולהתפלל.

הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה יז) כתב שהאיסור של שיכור להתפלל הוא מפני שאין לו יכולת לכוון בתפלתו. רבי יחיאל מיכל עפשטיין (ערוך השולחן) עסק בעניין זה. לדבריו, הסיבה העיקרית שבגינה תפלתו של שיכור נחשבת לתועבה היא שאותו אדם העז לעמוד לפני מלך מלכי המלכים במצב שאינו מיטבי. דהיינו, קודם שאדם בא להתפלל עליו להתכונן בנפשו ובמלבושו, ואם העז אדם לעמוד בבלבול הדעת מול הקב"ה תפילתו נחשבת לתועבה.

יתכן להסביר את דברי ר"י דלעיל, הסובר שאדם שפשע ומצא צואה צריך לחזור ולהתפלל, בכך שתפילה במקום זה אינה נחשבת לתפילה – כך לא מתפללים כלל. לעומת זאת תפילתו של אדם שלא היה צריך לבדוק ומצא צואה נחשבת כתפילה משום שהוא השתדל. הדבר דומה ליכולת כוונה בתפילה, לכל אדם יכולת שונה בתפילתו ואין אנו אומרים שמי שאינו מכוון כמו חברו לא יצא ידי חובת תפילה, אולם מי שמתפלל שיכור (כדברי הרמב"ם) בוודאי אינו מתפלל כפי שיכול היה להתפלל אילולא היה שיכור ולכן תפילתו תועבה.

הרב ירון בן צבי