שיעור 1 - סמיכת גאולה לתפילה

  • הרב עזרא ביק

הקדמה: סמיכות גאולה לתפילה

השיעור הזה יעסוק בטקסט של תפילת העמידה, היא תפילת "שמונה עשרה". מטרותינו הן ראשית לנתח את לשון הברכות כדי להבינן לעומק, ושנית, להעמיק ברעיונות הגלומים בברכות, ולעמוד על כמה מעיקרי האמונה והמחשבה היהודית שחז"ל הטמיעו בתפילה.

אין זה קורס בנושא התפילה עצמה, מהותה, משמעותה, וייעודה בתוך החיים היהודיים. יש הרבה מה לחקור ולהסביר בנוגע למצוות התפילה וחווייתה, ואולם אין זו מטרת השיעור. לכן, מן הראוי להתחיל מיד בעיון בלשון הסידור. אך לא ניתן לפתוח בעיון ללא הקדמה קצרה המגדירה את סוג התפילה שבאה לידי ביטוי בתפילת העמידה. הבנה זו תשמש מורה דרך במאמצינו העתידיים להבין כל ברכה וברכה. לצורך כך, וגם כדי לא לחרוג יתר על המידה מהמסגרת הטקסטואלית, אני רוצה היום להתחיל בעיון בטקסט שלפני העמידה, ובקשר שלו עם העמידה. אנחנו נעיין בהלכה שדורשת סמיכות גאולה לתפילה, היינו, חיבור בין ברכת הגאולה - "ברוך גאל ישראל" - לבין תפילת השמונה עשרה.

א. תפילה = עמידה

ראשית, יש לשים לב לתופעה מעניינת שניסוח ההלכה של סמיכת גאולה לתפילה מדגים. חז"ל דורשים שאדם "יסמוך גאולה לתפילה". הביטוי "גאולה" מתייחס לברכת גאל ישראל. "תפילה" במאמר הזה פירושו תפילת העמידה. זוהי דוגמה טובה לתופעה נפוצה בספרות חז"ל. סתם "תפילה" פירושו תפילת העמידה, בת תשע עשרה ברכות בימות החול ושבע ברכות בשבת ומועד. במילים אחרות, התפילה בה"א הידיעה, הדגם הראשי למושג התפילה, הוא תפילת העמידה. בעיני חז"ל, שאר הקטעים שמהווים חלק מסדרי תפילה הם הקדמות, תוספות או, במקרים רבים, לא קשורים כלל לתפילה עצמה. סתם תפילה, כמשהו בסיסי ואוטונומי, פירושו תפילת עמידה. כשחז"ל בקשו לנסח את הטקסט שיכלול את תוכן מושג התפילה (שלפי הרמב"ם, בניגוד לדעת התוספות, היא חובה מן התורה), הם בחרו בנוסח של תפילת זו. לכן מחקרינו בנוסח תפילת העמידה הוא גם מחקר במהות התפילה בכלל.

ב. גאולה ותפילה

בשולחן ערוך (או"ח ס"ו, ח') נפסק ש"צריך לסמוך גאולה לתפילה". משמעות ההלכה היא שאסור להפסיק בין ברכת הגאולה לתחילת העמידה. לא רק הפסק רשות, כגון שיחה עם חבר, אסור בנקודה זאת, אלא גם ענייה בחלקים אחרים של התפילה. לדוגמה, אם אדם מתפלל וברגע שגמר לומר את ברכת גאולה שמע את שליח הציבור מתחיל באמירת הקדושה, או קדיש, אסור לו לענות לחזן אלא הוא מחויב להתחיל מיד בתפילת העמידה. אפילו קיים ספק הלכתי אם מותר לו לענות אמן לברכת הגאולה של החזן, ומכאן המנהג לסיים את אמירת הברכה יחד עם החזן, כדי להימנע מן הצורך לענות אמן לברכתו.

בגמרא אין סמיכות זו מופיעה בלשון מחייבת אלא כהמלצה. "אמר ר' יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסמוך גאולה לתפילה"[1] (ברכות ד:). כמו כן מביאה הגמ': "העיד ר"י בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים כל הסומך גאולה לתפילה אינו ניזוק כל היום כולו" (שם דף ט:).[2] צורת ההמלצה הזאת, עם ההבטחה הנדיבה לזכייה מובטחת בעולם הבא, עוררה תמיהה אצל המפרשים.

וכך שואל ר' יונה:

יש לעיין, וכי מפני שסומך גאולה לתפילה יש לו שכר כל כך שיהיה בן עולם הבא?

וזו תשובתו:

הטעם שזוכה לשכר גדול כזה מפני שהקב"ה כשגאלנו והוציאנו ממצרים היה להיותנו לו לעבדים, שנאמר, כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. ובברכת גאל ישראל מזכיר בה החסד שעשה עמנו הבורא. והתפילה היא עבודה, כדאמרינן (ב"ק דף צ"ב:) ועבדתם את ה' אלוקיכם זו היא תפילה. וכשהוא מזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד מראה שכמו שהעבד קונה אותו רבו כן הוא מכיר הטובה והגאולה שגאל אותו הבורא ושהוא עבדו ועובד אותו, וכיון שמכיר שהוא עבדו מפני שגאלו ועושה רצונו ומצותיו נמצא שבעבור זה זוכה לחיי העולם הבא. (תלמידי ר' יונה ברכות דף ב: בדפי הרי"ף).

רבינו יונה מבסס את הסברו לחשיבות של סמיכת גאולה לתפילה על הגדרת התפילה כ"עבודה". על פי חז"ל תפילה היא עבודה שבלב, והרמב"ם מצטט אמירה זו בספר המצוות כחלק מביסוס דעתו שתפילה היא מצוה דאורייתא. נדמה שהשוואה זאת, תפילה = עבודה, שגורה למדי, ומובנת כהקבלה של התפילה (עבודה שבלב) עם הקרבנות, היינו, עבודת בית המקדש. ואולם דברי ר' יונה מעמידים אותנו על התוכן הפנימי של מושג העבודה, משמעות שנדמה שאינה תמיד נתפסת. עבודה היא סוג של עבדות. לדעת ר' יונה, המצוה לעבוד את ה' נובעת מכך שהאלוקים גאל אותנו מעבדות מצרים ובזה "קנה" אותנו לעבדות פשוטו כמשמעו. רעיון זה, שגאולה מעבדות מצרים משעבדת אותנו לגואל, הוא רעיון מעניין מצד עצמו, אך אין זה ענייננו כעת. ר' יונה מסיים - וכל פירושו מדוע זוכים לעולם הבא בשל סמיכת גאולה לתפילה מבוסס על סיום זה - שהביטוי המרכזי להיות מישהו עבד לרבו הוא בזה שהוא עושה את רצון רבו ומצוותיו. מהות העבדות היא ציות וקבלת מרות.

לכן, מסביר ר' יונה, מי שסומך גאולה לתפילה, היינו מי שמקבל את מרותו של הקב"ה עליו מתוך הכרה שגאולת מצרים מהווה קניין של האלוקים עליו, זוכה לעולם הבא. זאת כיוון שבכך הוא מבטא שהוא מקיים ויקיים את כל מצוות התורה.

אך דווקא הבנה זאת של עבודת התפילה מעוררת קושי. איפה בתפילה, ובמיוחד תפילת השמונה עשרה, רואים אנו קבלת מרות וציות? אם עבודה היא עבדות של עבד המקיים דברי רבו ושומר מצוותיו, היכן בתפילה מתבטא תוכן זה? אדרבא ואדרבא, התוכן המרכזי של השמונה עשרה היא בקשת הצרכים שלנו ולא כניעתנו שלנו לצרכים של האדון. התוכן נראה כמנוגד לחלוטין לרעיון שמפתח ר' יונה. אין אנו משרתים את הרב אלא מבקשים - בלשון עדינה, כמובן - שהוא ישרת אותנו! אם כך מדוע לקרוא לזה עבודה, במובן של עשיית רצונו וציות למצוותיו, כמו עבד לרבו? אמירת שמע ישראל, שמוגדר על ידי חז"ל כקבלת עול מלכות שמים, נראה כמתאים יותר להיות הכלי העיקרי לעבודה מאשר התפילה.

ג. עבדות ועבודה

התשובה, לדעתי, טמונה בהבנה נכונה של כניעת העבד בפני רבו. העבד מציית לרבו ומקבל ממנו הוראות איך להתנהג. אך זה איננו אלא ביטוי מעשי למה שבאמת הוא הרבה יותר עמוק ורחב משמעות. העבד מציית לרבו כי אין לעבד מטרות משל עצמו, כמו שאין לו רכוש משל עצמו. אין לו עתיד משל עצמו, ואין לו שאיפות פרטיות שמבוססות על הגשמה של תכלית פרטית ומיוחדת לו. מטרותיו הן מטרות רבו, תכליתו היא תכלית רבו. כל מה שיש לו אינו אלא מרבו. במלים אחרות, העבד איננו עצמאי אלא בעל תלות מוחלטת באדון, וממנו הוא מקבל לא רק הוראות, ולא רק מזון, אלא גם משמעות, תוכן, כיוון ותכלית. העבדות, במלה אחת, היא התלות, התלות המוחלטת שכוללת את הכל ואיננה משאירה דבר עצמאי לאוטונומיה של העבד.

אמנם, יש הבדל אחד רב-משמעות בין עבדות מצרים, עבדות בשר ודם, לבין עבדות ה'. לאדון המצרי יש צרכים משל עצמו והעבד נדרש לספק אותם. לאדון יש מטרות אנוכיות, ועל העבד לשרת את אותן מטרות. אך לאדון כל ובורא כל אין צרכים אנוכיים וממילא אין הוא דורש מעבדיו להשתעבד ולספק אותם. אדרבא, התלות באלוקים איננה מחייבת התבטלות המטרות העצמיות אלא מספקת את המטרות האמיתיות של האדם. מה שהאדון האנושי רוצה מעבדו הוא סיפוק צרכיו של האדון ובזה העבדות מרוקנת את העבד. מה שהאדון-אלוקים רוצה מהאדם הוא טובו של האדם, את שלמותו ואת שלומו, ובזה העבדות האלוקית ממלאת את האדם ומשלימה אותו.

האדם-העבד לאלוקים מקבל ממנו, כמו שכל עבד מקבל מאדונו, את מטרותיו. רק באדון ימצא העבד את אושרו. מאחר שאדון לעבד היהודי הוא הטוב אשר רוצה רק בטוב ברואיו, ואין לו דרישות לצורך עצמו, התלות הזאת מעניקה לאדם ערך עצמי. התלות הזאת מאפשרת לאדם הגשמת ערך מעבר לכל ערך אחר - מה שאנו קוראים צלם אלוקים, להידמות לאלוקים ולהתפתח להיות כמוהו יתברך. השירות לאלוקים מעניק לאדם משמעות.

מדוע נחשבת התפילה, בקשת הצרכים, לשירות אלוקים? כשאדם מתפלל ומתחנן הוא מכריז שאין לו מקור לאושר ולערך אלא רק באלוקים. בדיוק כמו העבד הרגיל הוא תולה את עיניו באדוניו שמצפה לקבל טוב רק ממנו. אין מקור אחר למשמעות חייו אלא אצל באדון ה'. "אין לנו אלא אבינו שבשמים", זהו יסוד מהות התפילה. בתפילה אנו תולים עצמנו באלוקים, ותלות זאת היא הפנימיות האמיתית של העבדות והשירות. האם קיים מקור אלטרנטיבי לאדם שממנו הוא יכול לספק את צרכיו ולשאוב משמעות לחייו? האדם המתפלל כעבד לפני רבו עונה בשלילה - "כי אליך עינינו תלויות".

חז"ל קבעו שאין תפילה אלא תחנונים. לב לבה של תפילת העמידה היומית היא רשימה של בקשות. גם ברכות אחרות, כמו תפילת שבת, מנוסחות כבקשות, וגם ברכת ההודאה ("מודים") מסתיים בחתימה בנוסח בקשה - "וכל החיים יודוך סלה". יש דתות שהעבירו את מרכז הכובד של תקשורת אדם-אלוקים לשבח או לשירה, כיאה יותר לבשר ודם העומד לפני מלך מלכי המלכים. אך היהדות לא הסכימה לכך. התפילה אינה שירה אלא עבודת ה', ועבודה מתבטאת בתלות. אדם שהוא חומרי, בעל צרכים וחסרונות, חייב לזהות את שורש אושרו ואת מקום למלוי חסרונותיו. אם הוא יחשוב שהוא יכול לספק את צרכיו בכחות עצמו, הוא יהיה עצמאי, "בן-חורין", בלי תלות ובלי עבדות. אך האמת היא שרק מהאלוקים יש פתרון. הכרת עובדה הזאת, היא התפילה והתחינה, היא הכרזת העבדות לאלוקים, והיא עבודה שבלב.

שירות המלאכים מתבטאת בשירת שירי שבח. שירות האדם הוא להיות עבד. האדם העובד מכריז - בלעדיך איני כלום, פחות מעפר ואפר, ולכן אליך אני פונה בשביל... בשביל הכל, דהיינו בשביל דעת, סליחה, רפואה, גאולה, פרנסה, צדק, שכר, צרכים לאומיים ופרטיים - כל מה שחז"ל רשמו בברכות השמונה עשרה. מהיכן למדנו להסתכל כך אל ה', לא רק כבעל אוצר פוטנציאלי המספק הטבות, אלא כמקור כל, כאדון גורלנו ומקור חיינו? ר' יונה עונה, מיציאת מצרים. ביציאת מצרים אלוקים גאל אותנו מעבדות ניצולית וקרבנו לעבודתו, לאפשרות להשיג את ערכיו ואת הטבותיו.

לסיכום: תוכן תפילת עמידה הוא בעיקר בקשות. משמעות פעילות זו היא שירות, העמדת עצמנו לפני ה' כתלויים טוטלית בו. שירות זה הוא הקיום של עבודת ה', כי על ידי פנייתנו אליו לספק צרכינו אנו מכריזים שאין לנו מקור אחר לכלום, שכל מה שיש לנו בחיינו בא ממנו. לפי זה מובן שתמידות התפילה וחזרתה שלש פעמים ביום איננה כדי להזכיר לאלוקים את צרכינו, אלא כדי לקיים את השירות, כדי להגדיר את כל חיינו כתלויים בו, בכל רגע, כהגדרה בסיסית של קיומנו.

ד. בטחון

יש הסבר שני בר' יונה לחשיבותה של סמיכות גאולה לתפילה. תשובה זאת שונה, כמובן, מהתשובה הקודמת, אך מיד תבחינו, אני מקווה, שהיא מבוססת על אותו רעיון בסיסי בנוגע להתמקדות באלוקים כמקור יחיד לסיפוק צרכינו. וכך הוא כותב:

טעם אחר, מפני שכשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל מיד הוא מראה שבוטח בה' בתפילה כיוון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום. וכן נראה באלה שמות רבה בפרשת בא אל פרעה שאומר לשם שכשראו ישראל הניסים והנפלאות שהיה עושה עמהם הבורא שלא כטבעו של עולם בטחו בו, ועל זה נאמר, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' וגו'. וכיוון שמזכיר עכשיו אותה גאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם ומתפלל מיד, נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו, ומפני זה מזכיר אותה הגאולה ומתפלל מיד. והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי עולם הבא.

ר' יונה מציע שתי הצעות למושג היסוד שנמצא ביסוד תפילת השמונה עשרה, בתירוץ הראשון מושג העבודה, ובזה השני הבטחון. לאור מה שראינו בנוגע לעבודה, ברור ששני המושגים קרובים מאד. גם הבטחון וגם העבודה מבוססים על הפנייה לאלוקים כמקור כל. לאור הבנה זאת, נוכל עתה להתחיל בניתוחנו לטקסט עצמו של תפילת העמידה.

אכן, בשיעור הבא נתחיל לקרוא מתוך סידור התפילה. אולם, אנו נתעכב קצת לפני שנתחיל בתפילת השמונה עשרה עצמה. לפני שמתחילים בברכה הראשונה, יש פסוק אחד מספר תהילים. "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך". פסוק זה הוא נושא השיעור הבא. כדאי לעיין בגמ' שהוא מקור אמירתו - ברכות ט': "היכי מצי סמיך... כתפילה אריכתא דמי".

[הערה: ההבדל בין שני תירוצי ר' יונה איננו נוגע לנושא השיעור, מאחר ששניהם רואים בתפילה ביטוי לתלות באלוקים. ההבדל ביניהם נוגע לא להגדרת התפילה, אלא בהסבר הקשר בין תפילה - תפילה הסמוכה לגאולה - לבין זכייה בעולם הבא. הראשון מסביר שהתלות כוללת ציות, שמתבטאת בקיום מצוות, שהן כמובן המפתח לעולם הבא. השני מבחין במידת הבטחון המושרשת בתלות, והבטחון "הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העולם הבא". ההבדל בין התירוצים, אם כן, הוא שהראשון רואה את המפתח לעולם הבא במעשים, בקיום המצוות, והשני במדות הלב - "היראה והאמונה". הראשון רואה את התפילה כצעד ראשון המבשר על המשך עתידי של חיים מעשיים, השני רואה במתפלל כבעל אישיות אמונית בהווה, כשאישיות זאת היא המתאימה לחיי עולם הבא. כמובן, חילוק זה הוא יסודי בכל המחשבה הדתית, אך אין זה המקום לדון בו.]


[1] בגמרא מסתיים משפט זה "לתפילה של ערבית", והכוונה לרבות אפילו של ערבית וכל שכן שחרית.

[2] תוס' שם לומד שכוונת מאמר זה הוא רק למי שסומך גאולה לתפילה ומתפלל תפילת ותיקין, היינו שמתפלל בזמן זריחת השמש.