שיעור 10 - פילוג הממלכה (י"ב, א–כד) ג. 'מצעד האיוולת' של רחבעם (חלק שלישי – י"ב, טז–כד)

  • הרב אלחנן סמט

.8 תגובת העם לדברי רחבעם

           טז           וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם

וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר:

מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד,[1] וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי

לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל! עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד![2]

וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו.

תשובתו השחצנית והאכזרית של רחבעם הוכיחה לעם כי אין טעם להמשך המשא ומתן: "וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם". עתה משמיעים הם ל'מלך'-בעיני-עצמו זה את דברם שלהם.

כאשר הציג העם את תביעתו בפני רחבעם,  הוא לא מיהר  להשיב לעם מיד, ופעמיים התייעץ עם יועציו "אֵיךְ... לְהָשִׁיב אֶת הָעָם הַזֶּה דָּבָר"; "מָה... וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת הָעָם הַזֶּה". לעומת זאת, העם, אל מול תשובתו הפסקנית של רחבעם, לא התלבט ולא היה זקוק להתייעצות נוספת, אלא משיב מיד: "וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר ...".

תוכן תשובתם מוכן להם משעה ראשונה, כשאמרו לרחבעם (פסוק ד) "הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה...וְנַעַבְדֶךָּ", ומכלל ההן נשמע הלאו: 'ואם לא תקל מעבודת אביך הקשה – לא נעבדך, אלא נפרוש ממלכותך'.[3]

סגנון תשובתם, אף הוא מוכן להם, מאז סיסמת הפרישה ממלכות דוד שטבע שבע בן בכרי לאחר סיומו של מרד אבשלום:

           שמ"ב כ', א            ...וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר:

אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד, וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי

אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל!

למרות הדמיון הבולט במילים שנאמרו בשתי המרידות, ישנם שני הבדלים עקרוניים ביניהן:

הבדל ראשון – הסיבה למרד: סיסמת הפרישה בסיפורנו היא תגובה לכישלון במשא ומתן מתוכנן של נציגי העם עם המלך על טענתם העניינית. דחיית המלך את תביעתם מביאה את העם בצדק להשתמש בסיסמה זו. בספר שמואל, לעומת זאת, נשמעה הסיסמה מפי "אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי". אנשי ישראל נעלבו מאנשי יהודה על שלא המתינו לבואם לשם העברת המלך את הירדן. שבע בן בכרי מנצל את עלבונם ומשתמש בו כסיבה מלאכותית למרד שלו.

הבדל נוסף בין שתי המרידות הוא באופי ההתנהלות של המרד: בספר שמואל קשורה סיסמת הפרישה באדם מסוים שתקע בשופר והשמיע אותה, והעם המתמרד הולך אחריו:

           שמ"ב כ', ב            וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד

אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי

וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם...

ואילו במקומנו נאמר:

           טז                           וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו.

העם מתפזר, אך אינו הולך אחר אישיות מסוימת הנושאת את נס המרד, וזאת, אף שבין ההולכים 'איש לאהליו' מצוי גם ירבעם, העומד בראש המשא ומתן עם רחבעם, והיודע כי הוא עתיד למלוך על שבטי ישראל.

שני הבדלים אלו מאוד משמעותיים מבחינת דרכי הטיפול הראויות בכל אחת מן המרידות: מרד שמניעיו שטחיים, שמחולל אותו "אִישׁ בְּלִיַּעַל" אחד, ומצליח לסחוף אחריו את אנשי ישראל, מחייב טיפול נקודתי באותו האיש. הוא הדבר שאומר יואב לאישה החכמה מאבל בית מעכה:

           שמ"ב כ', כא         ...אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם, שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ

נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד

תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר

ובאמת, לאחר שאנשי העיר השליכו אל יואב את ראשו הכרות של שבע בן בכרי – הסתיים המרד:

                           שם כב    וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר, וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו  

וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל הַמֶּלֶךְ.

לעומת כל זאת, הטיפול במרד במקומנו אינו יכול להיות קשור בדמותו של איש מסוים – אין כזה! כדי למנוע את המשך המרד במקומנו – שבאמת איננו 'מרד', אלא אי-הכרה במלכותו של רחבעם ופרישת העם "אִישׁ לְאֹהָלָיו" – יש לטפל בשורשים העמוקים של מעשה זה של העם. אין מנוס מלנסות להידבר עמו ולרַצותו – כדרך שהציעו הזקנים. אמנם אין ביטחון שצעד כזה יחזיר את הגלגל לאחור בשלב חמור זה שאליו הגיעו האירועים, אולם שמא ואולי. בכל אופן, זו הדרך היחידה שבה יש ללכת ושאותה יש לנסות כדי להשיב את העם לקבל את מלכות בית דוד, וכדי למנוע את המשך ההידרדרות לכיוון פילוג הממלכה.

ובכן, מה עשה רחבעם בשלב זה?

9. צעד שישי לאחור – רחבעם שולח את אדורם אשר על המס

           יח            וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת אֲדֹרָם אֲשֶׁר עַל הַמַּס

וַיִּרְגְּמוּ כָל יִשְׂרָאֵל בּוֹ אֶבֶן וַיָּמֹת

וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה לָנוּס יְרוּשָׁלִָם.

מעשה זה של רחבעם, שליחת אדורם אשר על המס אל אנשי ישראל, מעיד על כך שהוא איננו מבין כלל את חומרת המצב, ולא את אחריותו למצב שנוצר.

אדורם זה, איש זקן היה: עוד בסוף ימי דוד נתמנה על המס (שמ"ב כ', כד), ובתפקיד זה שימש כל ימי שלמה,[4] והוא עומד להמשיך בו גם בימי הנכד רחבעם. מסתבר אפוא ששר זה סימל באישיותו, יותר מכל אדם אחר בישראל, את המדיניות השנואה של הכבדת המס על ישראל שהתקיימה בימי שלמה.

ובכן, מדוע שולח רחבעם את אדורם אל אנשי ישראל?

נראה שזהו מעשה התגרות של רחבעם, אשר נועד לשדר לעם 'עסקים כרגיל': השר אשר על המס ממשיך במילוי תפקידו לקבוע את החייבים במס עובד, כפי שעשה בעבר. במעשה זה מממש אפוא רחבעם הלכה למעשה את סירובו לדרישת העם להקלה במס.

נראה שרחבעם אף לא שלח כוח צבאי שילווה את אדורם, יבטיח את שלומו ויאפשר לו למלא את תפקידו, ועל כן – "וַיִּרְגְּמוּ כָל יִשְׂרָאֵל בּוֹ אֶבֶן וַיָּמֹת".[5]

נדמה לו לרחבעם כי הוא יקנה את שלטונו על ישראל באמצעות מילים תקיפות ומעשים נחושים, שירתיעו את ישראל ויכופו אותם לקבל את שלטונו בעל כורחם.

מסתבר כי כשאנשי ישראל עזבו אותו בשכם והלכו איש לאוהליו תוך קריאת המרד "מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי" פטר רחבעם את דבריהם כדברים של מה בכך, שאין לייחס להם חשיבות ואין לקחתם ברצינות.

האם היה רחבעם טיפש עד כדי כך שלא הבין עד כמה העם זועם, עד ששלח אליהם את אדורם? או שמא עשה זאת מתוך הונאה עצמית וניסיון לברוח מאחריותו למעשי השטות שעשה עד עתה? לאדורם אשר על המס, משרתם הנאמן של שלושה מלכים, התשובה על כך כבר לא תעזור.

מעשה זה של רחבעם הוא צעד נוסף ב'מצעד האיוולת' שלו, צעד אשר סותם את הגולל על כל אפשרות תיקון שאולי הייתה לו, וכדברי מלבי"ם על הפסוק (טז) "וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו":

הגם שנפרדו מאתו בחרי אף, לא התקבצו לבחור מלך אחר, כי התפרדו איש לאהליו: לא קיבלו את מלכותו ולא בחרו אחר על פניו...ועדיין לא פשעו בו. ואם היה מניח אותם – היה עדיין תקווה. אבל 'וישלח את אדורם' – בזה הסכיל עשֹה (– עשה מעשה סכלות) ששלח את אדורם שהיה ממונה על המס בימי שלמה, ועליו היה משטמת העם על כובד המיסים, שלחוֹ לגבות המס, להראות שרוצה לקחת מהם המס ביד חזקה כמו מקודם. ובזה התמרמרו מאוד ויסקלוהו.

רק סקילתו של השר הוותיק והמסכן מבהירה לרחבעם את חומרת המצב: הוא מבין שמדובר במרד ממשי במלכותו, ושחייו שלו אף הם בסכנה ממשית כל עוד הוא נמצא בשכם – עירם של המורדים. בבת אחת חודרת אל תודעתו המציאות כמות שהיא, והוא נמלט על נפשו אל ירושלים עירו.

10. המלכת ירבעם על ישראל

רק עתה, לאחר הפרובוקציה של שליחת אדורם אל העם, לאחר רגימתו באבנים, ולאחר הימלטות רחבעם על נפשו מפני הסכנה – מופיע הכתוב כבד המשמעות:

           יט           וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

ונשוב אל דברי המלבי"ם:

רק אז מרדו בהחלט. ועתה היו מוכרחים להקים להם מלך שיעמוד נגד רחבעם שרוצה להכריחם (– לקבל מלכותו) בכח.

ואכן כך עשו שבטי ישראל:

כ              וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי שָׁב יָרָבְעָם

וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל הָעֵדָה

וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל

לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית דָּוִד זוּלָתִי שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ.

תגובה זו של העם מביאה את 'מצעד האיוולת' של רחבעם אל תוצאתו הסופית. המלכת ירבעם המתוארת בפסוק כ היא תוצאה בלתי נמנעת מרצף הצעדים שרחבעם צעד בהם, וכבר אין ביכולתו של רחבעם, שנמלט לירושלים, למנוע אותה.[6]

אלא שרחבעם עדיין לא השלים עם מצבו החדש. הוא חושב שהגלגל עוד יכול להתהפך, והוא מנסה להמשיך ללכת בדרכו. הוא זקוק לשיעור נוסף בדרך להשלמה עם העובדה שהמלכות על שבטי ישראל ניטלה ממנו.

11. רחבעם מתכונן למלחמה עם ישראל

           כא           וַיָּבֹא רְחַבְעָם יְרוּשָׁלִַם

וַיַּקְהֵל אֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה וְאֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן

מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה

לְהִלָּחֵם עִם בֵּית יִשְׂרָאֵל

לְהָשִׁיב אֶת הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה.

פסוק כא מקביל על דרך הניגוד לפסוק א:

           א             וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם          שְׁכֶם                        כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל                         לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ

 

כא           וַיָּבֹא רְחַבְעָם          יְרוּשָׁלִַם                  וַיַּקְהֵל אֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה...                                לְהִלָּחֵם עִם בֵּית יִשְׂרָאֵל

לְהָשִׁיב אֶת הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה

הניגוד בין שני הפסוקים מבטא את הכישלון שהתרחש בין שניהם. פסוק כא היה עשוי לשמש כסיום סיפורנו: גיבור הסיפור שב אל עירו, שממנה יצא בתחילת הסיפור (בפסוק א).[7] בכך נסגר המעגל הגיאוגרפי והעלילה מסתיימת בפחי נפש: מטרת יציאתו לא הושגה והוא נחל כישלון חרוץ.

לו היה זה פסוק סיום, היה רחבעם מתואר בו כמי שחוזר לירושלים בצער ובאכזבה על מה שהחמיץ בשכם מפני התנהגותו הנלוזה.[8] אלא שאין זה מצבו של רחבעם: בשכם אמנם הבין רחבעם, לאחר סקילתו של אדורם אשר על המס, כי הוא מצוי בעיצומו של מרד מסוכן. אך בהימלטו לירושלים, אין הוא בא אליה כמי שמכיר בכישלונו, אכול צער ונקיפות מצפון, אלא הוא בא לירושלים מלא חרון ותכניות פעולה.

אין הוא מאשים את עצמו על כך שבטיפשותו איבד את המלוכה על כל ישראל, אלא הוא מאשים את בית ישראל שמרדו בו. בעיני עצמו הוא המלך הלגיטימי היחיד, יורש כסאו של שלמה אביו.[9] ומה שנלקח ממנו שלא כדין, יוחזר לדידו בכוח הזרוע – "וַיַּקְהֵל... מֵאָה וּשְׁמֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה לְהִלָּחֵם עִם בֵּית יִשְׂרָאֵל...".

מתברר אפוא כי 'מצעד האיוולת' של רחבעם לא הסתיים עדיין: הוא אמנם הבין באיחור כי בית ישראל אכן מרדו במלכותו, ומימשו את האיום שהשתמע כבר בדבריהם הראשונים שהוא לא שת לבו אליהם. אך אין הוא מבין את הסיבות לפרוץ המרד ואינו משלים עם האירוע כולו.

רחבעם בטוח בצדקתו ואינו מסוגל לראות את מה שהתרחש מנקודת מבטו של העם (אף שאינו חייב להסכים לנקודת מבטם): רחבעם אינו מכיר בתפיסתם הפוליטית של שבטי ישראל כי המלוכה תלויה בהסכמתם ובקבלתם את המלך; הוא אינו רגיש לסבלם מחמת העול הכבד והממושך שהוטל עליהם בימי שלמה; אין הוא מבחין בעלבונם מן הדברים הכוחניים שהטיח בהם לאחר שלושה ימי המתנה; ואין הוא מבין את התסכול שלהם שהביא לפרץ האלימות, כשנוכחו שרחבעם משלח בהם את אדורם אשר על המס.

בלבו של רחבעם אין כל הרהור חרטה על התנהגותו כלפי העם, ואף לא שמץ הבנה של השגיאות שעשה. ובמקום להכות על חטאיו, הוא הולך להכות את בית ישראל בחרב, ולהחזיר לעם ישראל את אחד החזיונות הקשים בתולדותיו – מלחמת אחים.

במלחמה זו עלול להישפך דם רב, אך ספק רב אם בדרך זו יוכל רחבעם  להשיב לעצמו את המלוכה על בית ישראל. תפיסתו האגוצנטרית החד-צדדית אינה מאפשרת לו להבין את העומדים מולו. הוא אינו לוקח בחשבון שהם יילחמו בחירוף נפש מתוך תחושה שהצדק לימינם. לדידו הדברים פשוטים: הוא המלך הלגיטימי היחיד, והללו גזלו ממנו שלא בצדק את נחלתו הטבעית – את המלוכה עליהם.[10]

רחבעם גם אינו תופס את גודל השעה ההיסטורית הזאת שבה הוא נתון ואת חומרתה: המאורע שהתרחש בשכם הוא מאורע בקנה מידה היסטורי, והוא יקבע את המצב הפוליטי בעם ישראל לאורך הדורות הבאים. אין ניתן לשנות את זרימת ההיסטוריה המתרחשת לנגד עינינו באמצעות מהלך כוחני, כפי שתכנן רחבעם לעשות.

ברגע האחרון, לפני שיעשה רחבעם טעות גורלית נוספת, ויביא על עמו אסון כבד, זוכה רחבעם להדרכה נבואית המשקפת לו את המצב לאשורו ומאפשרת לו להשלים עם המציאות החדשה.  

12. סוף דבר – רחבעם נשמע לדבר ה' ומשלים עם פילוג הממלכה

בעיון זה על שלושת חלקיו ליווינו את רחבעם בדרך הכסילות והגאווה שלו, וניסינו להבין מה היו מניעיו בכל אחד מן הצמתים שבהם היה עליו להכריע. עוד לפני תחילת סיפורנו הכריע רחבעם הכרעה שקולה ומתונה – ללכת לשכם ולנהל משא ומתן עם בית ישראל כדי שיקבלו את מלכותו עליהם. מלבד הכרעה זו, היו כל שאר הכרעותיו שגויות, והן הרחיקוהו צעד אחר צעד מן המטרה שלשמה הלך לשכם. המניעים לכך היו מגוונים, אך עיקרם היה רגש הגאווה שפעפע בו – רצונו לשמור על כבודו וליצור לעצמו דימוי של מלך חזק, וחוסר יכולתו להשלים באמת עם הצורך להתפשר עם העם מתוך מתן כבוד לעמדתם השונה משלו. רגש זה ליווה אותו כבר בדרכו לשכם, והוא המשיך ללוותו ולהשפיע על החלטותיו, עד המעשה האחרון במצעדו – זה המתואר בפסוק כא ובסעיף הקודם.

לאורך הסעיפים השונים הראינו כי ניתן לשפוט את מעשיו של רחבעם לא רק בחכמה שלאחר מעשה, על פי תוצאתם הקשה והגורלית, אלא גם בשעת מעשה עצמו קל היה לראות לאן מובילה דרכו.[11]

העם הבהיר מראש את כוונותיו בלשון מנומסת, אך כזו שאינה משתמעת לשתי פנים. אולם הזלזול של רחבעם ושל 'הילדים' בעם ובאיום המשתמע מדבריו במילה "וְנַעַבְדֶךָּ", [12] הוא שגרם לרחבעם לרדת מדחי אל דחי. נראה שבפמלייתו של רחבעם היו הזקנים ערים לתוצאות הצפויות של דרכו, והם ניסו למנוע ממנו ללכת בה, אך ללא הצלחה.

 

בתיאור 'האירוע המתגלגל' בסיפורנו שהביא לפילוג הממלכה, ובהסברים שניתנו לכל שלבי האירוע, לא היה כל צורך לערב ישירות את ההשגחה הא-לוהית הנסתרת. בשום שלב של העלילה, אף לא במקום שהכתוב עצמו מציין את דבר ה' כסיבה לאירועים (בפסוק טו), אין בכך הכרח להבנת ההתרחשות. אישיותו של רחבעם כפי שהיא מתגלה לאורך הסיפור כולו, מספקת הסבר פסיכולוגי מניח את הדעת להכרעותיו השונות, כולל זו הדרמטית ביותר – החלטתו לענות לעם כעצת הילדים (ראה סעיף 7). על הטעם להתערבות הכתוב בפסוק טו במהלך הרצוף של העלילה, תוך הזכרת ה"סִבָּה מֵעִם ה'" שהייתה להתנהגותו של רחבעם בשלב זה של הסיפור, עמדנו בעיון המבוא לסיפורנו סעיף 3, ועוד נשוב לדון בכך גם בעיוננו הבא "סיבתיות כפולה".

אך הנה, בשעה שעורך  רחבעם הכנות למלחמת אחים שמטרתה להשיב את הגלגל לאחור – "לְהָשִׁיב אֶת הַמְּלוּכָה לִרְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה", משנה ההשגחה הא-לוהית את דרכה: לאורך כל הסיפור עד עתה הייתה ההשגחה נסתרת, ולפתע, בשלב זה, היא פועלת בגלוי לשם עצירת המהלך הזה של רחבעם:

           כב           וַיְהִי דְּבַר הָאֱ-לֹהִים אֶל שְׁמַעְיָה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים לֵאמֹר:

           כג            אֱמֹר אֶל רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יְהוּדָה

וְאֶל כָּל בֵּית יְהוּדָה וּבִנְיָמִין וְיֶתֶר הָעָם לֵאמֹר:

           כד           כֹּה אָמַר ה', לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּן עִם אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ, כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה!

ובכן, מה הטעם ליציאתה של ההשגחה הא-לוהית מן הנוכחות הנסתרת שלה באירועים המתגלגלים כדרכם ומובנים כשלעצמם על פי כללי התנהגות אנושית טבעית, אל הפעילות הגלויה והמפורשת ביותר – אל הנבואה המילולית הניתנת בפי נביא נקוב שם, והמבהירה את כוונתה במהלך העלילה כולה במילים מפורשות?

נבואת שמעיה איש הא-לוהים עונה על כך בבירור:

ראשית, דבר ה' הזה נועד למנוע בדחיפות את הרעה העומדת לפני עם ישראל מפני גאוותו של רחבעם וכסילותו– את מלחמת האחים המיותרת. בני ישראל מוגדרים בנבואה זו כ" אֲחֵיכֶם", והוראת ה' היא "לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּן" עמהם.

שנית, עד עתה שֵירת רחבעם בנאמנות וביעילות את המטרה הא-לוהית לפילוג הממלכה – "לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט." לא היה אפוא כל צורך בהתערבות גלויה של ההשגחה לקידום מטרה זאת, כאשר רחבעם עשה זאת בעצמו ב'כישרון' לא מבוטל.

אך עתה נשלמה התכנית הא-לוהית. הצעד האחרון של רחבעם – הנובע אמנם מאותם מניעים שאפיינו את פעולותיו לאורך כל העלילה – מכוון לסכל את המטרה הא-לוהית ולהסיגה לאחור. לפיכך עוברת ההשגחה הא-לוהית מן הנוכחות הנסתרת אל פעילות גלויה, והיא מצווה על רחבעם בפירוש להימנע ממעשה זה, שמגמתו מבחינתה הפוכה מכל המעשים שנעשו עד עתה:

                           לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּן... שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ

כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה!

ומהו  "הַדָּבָר הַזֶּה"? הדבר הוא המרד של שבטי ישראל במלכות בית דוד ופרישתם ממלכות רחבעם.[13]

מעתה אמור רחבעם להיות מלך יהודה בלבד, וכוונה א-לוהית זו מובעת כבר במילות הפנייה של ה' אל שמעיה איש הא-לוהים:

           כג            אֱמֹר אֶל רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יְהוּדָה...

היותו של רחבעם בנו של שלמה אכן מזכה אותו בכיסא המלוכה, אולם רק על שבט יהודה המקבל את מלכותו ללא עוררין מחמת היותו בן שושלת בית דוד. בית ישראל לעומת זאת, אינם מקבלים עליהם את מלכותו של רחבעם רק מחמת היותו בנו של שלמה, והנבואה, הבאה דווקא מפי נביא שהוא איש ירושלים, מאשרת את הלגיטימיות של פרישתם.

אולם מדוע "נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה" מאת ה'? מהו האינטרס הא-לוהי בפילוג המלוכה? בנבואה הניתנת לשמעיה איש הא-לוהים והמיועדת לרחבעם ולאנשי יהודה אין הסבר לדבר ה'. אך כל בר-דעת מבין שיש בכך עונש לבית דוד. ואם ישאל השואל: עונש למי? עונש על מה? יוכלו המתעניינים (שכמובן אינם יודעים על נבואתו המוקדמת של אחיה השילוני) להעלות אפשרויות אחדות לתשובה על כך: יהיו שיאמרו שזהו עונש על חטאי שלמה שאִפשר לנשותיו הנוכריות לעבוד עבודה זרה בירושלים. אחרים יאמרו אולי, שזהו עונש לשלמה על הכבדת העול על בני ישראל מעבר ליכולתם לסבול זאת, ועונש לרחבעם שלא הסכים להקל את העול הזה. ומסתבר שיהיו גם אחרים שיאמרו כי זהו עונש לרחבעם על חטא הגאווה וגסות הרוח כלפי בית ישראל.

עמימות הנבואה בשאלה זו רומזת אולי לכך שכל אלו צודקים בדבריהם.

 

סיפורנו מסתיים, למרבה ההפתעה, באקורד חיובי: רחבעם והעם נשמעים לדבר ה' ללא אומר ודברים:

                           וַיִּשְׁמְעוּ אֶת דְּבַר ה' וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת[14] כִּדְבַר ה'.

הסיפור שהחל ב'הליכה' של רחבעם מירושלים לשכם, הליכה שהכוונה החיובית שהייתה צפונה בה נשתבשה ללא תקנה מחמת מעשיו של רחבעם בשכם בהמשך, מסתיים בהימנעות מהליכה נוספת מירושלים אל שבטי ישראל. רחבעם מלך יהודה 'שב מלכת', בהרכנת ראש בפני גזר הדין הא-לוהי, ובהכרה שבשתיקה בחטא היוהרה שבגללו קיבל גזר דין זה. אחר כל מעשי האיוולת שעשה, זהו המעשה החכם האמיתי של רחבעם בסיפורנו.

 



[1] "מַה לָּנוּ" – תרגום יונתן: "לית לנא" – אין לנו. וכך בקריאת המרד של שבע בן בכרי (שמ"ב כ', א), המשמשת תקדים לקריאת המרד בסיפורנו: "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד...". פירוש התיבה 'מא' בערבית הוא 'לא', ואף במקרא, לעתים באה התיבה 'מה' במשמעות זו. לדוגמה: שמ"א י', כז; ישעיהו מ"ה, י; משלי כ', כ"ד; איוב כ"ב, יג; שם ל"א, א; שה"ש ח', ד.

[2] הקריאה "עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ, דָּוִד!" אינה מופיעה בדברי שבע בן בכרי.

רד"ק מפרש זאת כקריאה אירונית: "ראה מי נשאר עמך ועל איזה בית תמלוך, כי לא על בית ישראל!"

ברם, תרגום יונתן תרגם זאת: "כען מלוך על אנש ביתך, דוד", ובתרגום חוזר לעברית: "כעת מלוך על אנשי ביתך". תרגום זה דומה לנוסחת תרגום השבעים, המתרגם כאן "עתה רעה ביתך דוד" – 'רעה' במשמעות 'מלוך'. לפנינו אפוא חילוף ע/א.

[3] דברים אלו אינם סותרים את מה שכתבנו בראש חלקו הראשון של העיון, בסעיף 1, כי אנשי ישראל לא חשבו בבואם לשכם על פילוג הממלכה, ולא הייתה בידם תכנית פעולה מסודרת לאפשרות שהמשא ומתן עם רחבעם ייכשל. אי-הכרה במלכות רחבעם – הייתה אמנם מתוכננת, והם רמזו לה בדבריהם, אולם הקמת ממלכה עצמאית שמלך חדש עומד בראשה – זאת לא תכננו. נראה שמעשה זה נעשה רק בעקבות הידרדרות נוספת ביחסים עם רחבעם, כאשר במקום לרַצות את העם שהלך לאהליו, שלח אליהם את אדורם אשר על המס, וראה על כך בסעיפים הבאים 10-9.

[4] הוא מוזכר בין שרי שלמה במל"א ד', ו בשם 'אדנירם', וגם שם הוא 'על המס'.

[5] מעשה האיוולת בשליחת אדורם ללא הגנה אל העם המתקומם נגד מדיניות המס שאדורם זה מסמל אותה הוא כה חמור, עד שהיו פרשנים שלא היו מוכנים להשלים עם האפשרות שכך נהג רחבעם. הקדום שבהם הוא יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים (ספר שמיני סעיף 220, עמודים 290-289): "כאשר שלח את אדורם הממונה על המסים להרגיעם ולבקש סליחתם על הדברים שאמר להם, אם היה בהם משהו נמהר וקשה, ולרצותם, לא נתנוהו לדבר, ורגמו אותו באבנים והמיתוהו."

באופן בלתי תלוי מפרש בדרך זו גם בעל המצודות: "וישלח המלך רחבעם את אדורם – שלח אל העם להחזירם בדברי רכות."

פירושם אינו מסתבר: אם החכים רחבעם, והבין את השטות שעשה בתשובתו לעם, ודאי לא היה שולח כדי לרצות את העם דווקא את אדורם השנוא, המזוהה עם מדיניות המס הקודמת.

[6] מסתבר שהמלכת ירבעם אירעה לאחר מה שמסופר בפסוקים כא-כד שלהלן, או במקביל לכך, והיא נכתבה בפסוק כ כדי להשלים את רצף הסיפור על מרד שבטי ישראל במלכות רחבעם. לא כך משתמע מן הפסוק המסיים את סיפורנו בספר דהי"ב י"א, ד, שם נאמר על רחבעם ואנשיו: "וַיָּשֻׁבוּ מִלֶּכֶת אֶל יָרָבְעָם" – משמע שמטרת המלחמה של רחבעם הייתה 'ללכת אל ירבעם' ולהילחם בו כיוון שתפס את המלוכה. בספר מלכים אין רמז לכך.

[7] בסיפורים אחדים במקרא משמשת חזרת הגיבור למקומו סימן לסיום הסיפור, ראה לדוגמה בסיפור העקדה – בראשית כ"ב, יט.

[8]אז היה נאמר בפסוק כא כעין זאת: 'ויבוא רחבעם ירושלים אבל וחפוי ראש, וייקהלו כל בית יהודה לחזקו ולהמליכו עליהם'.

[9] כבר עמדנו על כך כי תודעה זו של רחבעם כמלך לגיטימי שאינו זקוק לאישור העם רמוזה בכינויו בפי הכתוב "רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה" ובתיאור תכלית הפעולה שהוא פועל – "לְהָשִׁיב אֶת הַמְּלוּכָה".

[10] כדי להבין את הלך נפשו של רחבעם אין טוב מלהקשיב לדברי בנו אביה (דהי"ב י"ג, ז): "...אֲנָשִׁים רֵקִים בְּנֵי בְלִיַּעַל, וַיִּתְאַמְּצוּ עַל רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה, וּרְחַבְעָם הָיָה נַעַר וְרַךְ לֵבָב, וְלֹא הִתְחַזַּק לִפְנֵיהֶם".

[11] טענה זו היא שהביאה את ברברה טוכמן לכלול את סיפורנו במקום של כבוד ב'מצעד האיוולת' האוניברסלי שלה. זהו אחד מ'תנאי הקבלה' לסקירתה ההיסטורית. המעיין בספר ימצא דוגמאות נוספות להתנהגות של שליטים במצב דומה, שגאוותם והזלזול שלהם בעמם הביאום לשרשרת של טעויות ניכרות לעין שסופן היה פילוג.

[12] זלזול זה משתמע מן ההתעלמות מדברי העם "וְנַעַבְדֶךָּ", הן בפי רחבעם בצטטו את דברי העם בקיצור באזני יועציו הילדים (פסוק ט), והן בפי הילדים שמצטטים אותם דברים עצמם בתשובתם לרחבעם (פסוק י). התעלמות זאת משמעה שאינם לוקחים ברצינות את האיום המשתמע: 'אם לא תקל מעלינו את העול – לא נעבדך'.

[13] ומסתבר שאין הכוונה דווקא להמלכת ירבעם על שבטי ישראל, שהרי הנבואה פונה לרחבעם ולשבט יהודה, ומנמקת את הנזק שנגרם להם כמכוון מאת ה' (ובהמשך למעלה נבאר שהכוונה היא שזהו עונש לבית דוד). מלבד זאת, ראה הערה 6.

[14] "וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת" מתפרש כראוי בספר דהי"ב בפסוק המקביל (י"א, ד): "וַיָּשֻׁבוּ מִלֶּכֶת".