שיעור 11 - המילה המנחה (א)

  • פרופ' יונתן גרוסמן

שיעור 11 - המילה המנחה א'

הגדרות

ישנן מלים המושכות את תשומת לב הקורא באופן מיוחד בשל החזרה עליהן שוב ושוב באותו הסיפור או באותו מחזור סיפורים.

מאז מרטין בובר נוהגים לכנות תופעה זו בשם 'מלה מנחה', באשר המלה מבקשת להנחות את הקורא בקריאתו ולרמוז לדבר מה שמסתתר מתחת לפני הקריאה הגלויה. מרטין בובר, כמו גם פרנץ רוזנצווייג חברו, העריך מאד את תרומתה של המלה המנחה למשמעות הסיפור: "החזרה המדודה התואמת את המיקצב הפנימי של הטכסט, ואם תמצא לומר, המפכה ממנו, היא בכלל החזק שבאמצעים להודיע משמעות מבלי להביעה".[1] ההגדרה המדויקת של תופעה ספרותית זו לוטה מעט בערפל. ההגדרה שנתן בובר לתופעה זו היא:

"מלה או שורש לשוני, החוזרים בתוך טכסט או רצף טכסטים או מסכת טכסטים חזרה רבת משמעות: המתחקה על חזרות אלה, משמעות אחת של הטכסטים מתפענחת או מתבהרת לפניו או, מכל מקום, מתגלית לו ביתר שאת".[2]

ישנם שני מוקדים מעניינים בהגדרתו של בובר:

א. מבחינתו, גם לאורך מחזור סיפור שלם ניתן לעקוב אחר מלה חוזרת, ולא רק בסיפור בודד או ביחידה ספרותית קטנה. ואכן, רבות מהדוגמאות שהביאו בובר ורוזנצווייג לתופעה זו שוזרות יחדיו סיפורים שונים המופיעים באותו מחזור סיפורים רחב.

ב. בובר הדגיש שמדובר במלה החוזרת "חזרה רבת חשיבות". לבובר היה חשוב להוסיף הסתייגות זו שהרי אחרת גם מלים שנזכרות 'במקרה' כמה פעמים יוכלו להיטען במשמעות המיוחדת של 'מלה מנחה'. אולם, וכאן הגדרת התופעה נשענת על מעגליות מסוימת, הלוא הקורא הוא זה שמוצא את 'המשמעות המיוחדת' של החזרה על המלה בסיפור, ורק אז, הוא יכול להגדיר את החזרה המיוחדת כחזרה על 'מלה מנחה'. במובן זה, המשמעות שמעניק הקורא לתופעה הספרותית קודמת לעצם אפיון התופעה בטקסט. תחילת התהליך, למעשה, בהחלטת הקורא על משמעות, וסופו, אפיון הכלי לביטוי המשמעות כמילה מנחה.

ראוי לחלק את אופן הפיכתה של מלה ל'מלה מנחה' לשני אופנים שונים, וייתכן שלאור כך ראוי גם להגדיר את שני האופנים האלו בשתי הגדרות שונות (כפי שאכן הציעה יאירה אמית):[3]

א. מלה מנחה יכולה להפוך לכזו אם היא מופיעה בסיפור פעמים רבות, עד שהקורא חש שנעשה מאמץ מיוחד בכדי לשלבה בסיפור, וממילא טמון בדבר כוונה מיוחדת. מובן מאליו, שההגדרה 'פעמים רבות' היא יחסית, שהרי ברור שאם הסיפור הוא סיפור קצר, גם שלושה אזכורים רצופים של מלה יכולים להעניק את התחושה של 'שילוב מאומץ', ואילו בסיפור ארוך, נצפה למספר אזכורים מרשים יותר.

ב. לעתים לא מספר החזרות על מלה הוא שיהפוך אותה למלה מנחה, אלא העובדה שמילה זו צדה את תשומת לבו של הקורא בעקבות שיבוצה החוזר במקומות מרכזיים בטקסט או בעלילה; בשל חריגותה וכד' (לתופעה זו הציעה יאירה אמית לקרוא: 'מילת אחיזה').

במחקר המודרני היו אלה מרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג מזה ומשה דוד קאסוטו מזה שעמדו לראשונה על תופעת המלה המנחה בסיפור המקראי, גם אם התייחסו אליה באופן שונה.

קאסוטו ראה במלה החוזרת הוכחה לאחידותו וללכידותו של הסיפור. כנגד מבקרי המקרא שחילקו פרשיות שונות לרבדים שונים וטענו שהסיפור מורכב ממקורות שונים ומשלבי כתיבה שונים, ביקש קאסוטו להראות כי הסיפור אחדותי ושלם. לצורך כך הוא ניצל גם את החזרה על מלה מסוימת לאורך הסיפור כולו, ובעיקר עקב אחר מספר הופעות מיוחד של המלה, בעיקר שבע פעמים או כפולותיו. דבר זה, לטעמו של קאסוטו, אינו מקרי והוא מוכיח על יחידה אורגאנית שלימה. כך למשל, בפירושו לתיאור בריאת העולם (בר' א') כתב קאסוטו: "בהתאם לחשיבותו של מספר שבע בכלל, ובקשר למעשה בראשית בפרט, חוזר מספר זה כמה וכמה פעמים במבנה הפרשה". קאסוטו הביא דוגמאות רבות שנסתפק בכמה מהן:

"כל אחד משלושת שמות העצם הבאים בפסוק הראשון, והמביעים את המושגים היסודיים של הפרשה - אלקים, שמים, ארץ - חוזר בפרשה מספר פעמים מסוים, שהוא כפולה של שבע: ל"ה פעמים, כלומר חמש פעמים שבע בא שם אלקים; כ"א פעמים, כלומר שלוש פעמים שבע, בא השם ארץ; ועוד כ"א פעמים כמו כן השם שמים (או רקיע)".[4]

קאסוטו מאריך ומביא דוגמאות נוספות של מלים החוזרות בפרשה זו שבע פעמים או כפולות של שבע, כדוגמת שבע ההופעות של המלה 'אור' ביום הבריאה הראשון והרביעי; שבע ההופעות של 'מים' ביום הבריאה השני והשלישי ועוד, ובסיכום דבריו הוא אומר: "אי אפשר לחשוב שאין כל זה אלא דבר שבמקרה" (שם).

ניתן לומר שבפרשת הבריאה הקשורה בטבורה למבנה של שבעה ימים נעשה שימוש מיוחד באזכור מלים חגיגיות וחשובות שבע פעמים דווקא, אולם דברים דומים כתב קאסוטו על פרשות רבות נוספות, כדוגמת הופעות המלה 'יד' במלחמת עמלק: "ואולי לא מקרי הוא הדבר, שהמלה 'יד' חוזרת בפיסקה זו, בשתי הוראותיה, שבע פעמים".[5] לפי גישה זו יש חשיבות למספר הופעות המלה בקטע, ולא רק לעצם חזרה המושכת תשומת לב, מפני שמספר הופעותיה מורה על שימוש מכוון במלה זו, ומוכיח כאמור את אחדותה של הפרשייה.

לעומת קאסוטו, בובר ורוזנצווייג לא נעזרו במלה המנחה לצרכים פולמוסיים כלל, אלא ראו בחזרה על מלה את אחת מדרכי העיצוב של הסיפור ואמצעי ספרותי הנושא בחובו סמל מיוחד כלשהו ומשמעות. ממילא, לטעמם אין חשיבות למספר הופעות המלה. די בכך שהיא חוזרת בצמתים חשובים ודי בכך שהיא מושכת את תשומת לב הקורא בכדי להעמיס עליה איזה סמל או משמעות. בין הדוגמאות שהם הביאו לתופעה יש גם מלים שחוזרות רק פעמיים (כדוגמת "לך לך" שנאמר לאברהם בהתגלות הראשונה אליו ובאחרונה - עקדת יצחק), ואף על פי כן, יש לראות בחזרה זו חזרה מכוונת ובביטוי החוזר ביטוי המנחה את הקורא למשמעות נסתרת מתחת לפני השטח.[6] לעתים נדמה כי בובר ורוזנצווייג מדברים למעשה על 'ארמז לשוני' שיוצר זיקה בין שתי פרשיות. אם מדובר בשתי פרשיות הארוגות יחדו באותו מחזור סיפורים, כינו זאת בובר ורוזנצווייג כמלה מנחה.[7]

שתי מגמות בשילוב מלה חוזרת

למלה מנחה יכולות להיות תרומות שונות לעיצוב הסיפור ולמגמתו, כפי שיודגם להלן. בראשית דברינו ראוי להזכיר את החלוקה הבסיסית בין שתי מגמות שונות שנתלות במילה מנחה, כפי שהדגיש פרנק פולק.[8] לעתים התרומה של המלה המנחה היא לעצם לכידות הטקסט, כלומר לתחושה שלפנינו סיפור אחד ורציף. מעבר לרציפות העלילה שכמובן משתפת את הנתונים השונים שבסיפור, גם מרקם המלים נותן תחושה של 'סיפור אינדיבידואלי', ובראש התופעות הלשוניות הללו יש להזכיר את המילה המנחה. פולק כינה את התפקיד הזה של המלה החוזרת בשם 'תפקיד מבני', ולמעשה, זהו השימוש המרכזי עליו עמד קאסוטו בפירושיו. אולם יש והמלה המנחה נושאת בחובה איזו משמעות סמלית והיא נוטלת חלק ברטוריקה של הסיפור. את הפונקציה הזו של שיבוץ מלה מנחה בסיפור כינה פולק בשם: 'תפקיד סמלי'. דבר זה הודגש על ידי רוזנצווייג ובובר.

חלוקה זו היא חלוקה כה בסיסית עד כי קשה באותו הדיון להתייחס לשתי המגמות גם יחד. אנו מבקשים לעקוב אחר המלה המנחה שנושאת בחובה משמעות סמלית ושהיא בעלת תרומה למגמה הנסתרת של הסיפור. עם זאת, ראוי לציין כי למעשה, לעתים קרובות גם מה שנראה במבט ראשון כמלה חוזרת התורמת רק ללכידות הסיפור, מתגלה בעיון נוסף כמלה בעלת משמעות סמלית ועל כן נבחרה מלה זו דווקא.

המילה המנחה אצל חז"ל

למעשה, כבר אצל חז"ל ניתן למצוא מודעות רחבה לאזכור חוזר של מלה ביחידה ספרותית, ועוד יותר מכך, פעמים רבות דרשו חז"ל את הופעתו הכפולה של ביטוי מנחה מיוחד לאורך הסיפור ואף במחזור סיפורים שלם.

ספירת אזכוריה של תיבה מסוימת ביחידה ספרותית בא למשל לידי ביטוי בסוגיה בבבלי ברכות, העוסקת במספר הברכות שיש בתפילות העמידה. הגמרא אומרת כך:

"הני שמונה עשרה כנגד מי? אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני: כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד ב'הבו לה' בני אלים'. רב יוסף אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע. אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה" (בבלי, ברכות כ"ח ע"ב).

בעוד ר' יהושע בן לוי לומד את מספר הברכות הנדרש בתפילת העמידה של יום חול מתוך מבנה גופו הטבעי של האדם, ר' הלל ורב יוסף לומדים זאת מתוך פנייה אל הכתובים, וסופרים את מספר אזכורי שם ה' ביחידות תחומות: ר' הלל בריה דר' שמואל פנה למזמור כ"ט בתהלים, שם יש שמונה עשרה אזכורים של שם ה', ואילו רב יוסף פנה לקריאת שמע.

בדומה, בהמשך הסוגיה נקבעים מספר הברכות בתפילות השבת והמועדים באופן דומה:

"הני שבע דשבתא כנגד מי? אמר רבי חלפתא בן שאול: כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים" (= כלומר, מספר האזכורים של המילה 'קול' במזמור כ"ט).

"הני תשע דראש השנה כנגד מי? אמר רבי יצחק דמן קרטיגנין: כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה, דאמר מר בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה. הני עשרים וארבע דתעניתא כנגד מי? אמר רבי חלבו: כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קדשי הקדשים".

ואכן, בודאי יש לראות במילה 'קול' מלה מנחה במזמור כ"ט, כמו גם המלים 'רננה', 'תחינה' 'תפילה', שחוזרות באופן מיוחד בתפילת שלמה (מל"א ח').

למעשה, גם המשנה באבות הטוענת ש"בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות, פ"ה, מ"א) מנצלת את הפועל החוזר 'ויאמר' שבבראשית א' (ראו בבלי ראש השנה לב ע"א). זוהי דוגמה חשובה, באשר עצם המילה 'ויאמר' אינה יוצרת בקורא רושם מיוחד. זוהי מילה שגורה וקשה לטעון שהיא תמשוך את תשומת לבו של הקורא. אולם, כפי שהערנו לעיל, גם מילה שבלונית וטריוויאלית יכולה להיטען במשמעות עזה, כמו בסיפור הבריאה, שם אין תקשורת מילולית בין דובר לשומע, ובכל זאת המילה 'ויאמר' נזכרת שוב ושוב.

דוגמאות נוספות למודעות חז"ל לאזכוריה התכופים של מילה מסוימת ביחידה ספרותית ניתן לראות גם בהקשרים הלכתיים, כדוגמת דעתו של ר' שמעון בר' יוסי, המבקש ללמוד את ל"ט איסורי מלאכה מהופעת שורש 'מלאכה' בתורה ל"ט פעמים (בבלי, שבת מט ע"ב), וכדוגמת הלימוד בבבלי מסכת סנהדרין (ג ע"ב), שיש צורך בשלושה דיינים בדיני ממונות, מכך שהמילה 'אלהים' חוזרת שלוש פעמים בפרשיית שומר חינם (שמ' כ"ב, ז-ח).

פרשני ימה"ב: רש"י

האם גם פרשני ימה"ב עמדו על תופעת המלה המנחה? האם הם מעירים על מלה מנחה תוך כדי פירושם? שאלה זו מורכבת. מחד, ניתן למצוא פעמים רבות מודעות לתופעה הנידונה, כפי שיודגם להלן, אך משום מה הערת הפרשנים נוגעת לאזכור כפול של ביטוי ותו לא. כלומר, גם במקרים בהם המלה המנחה נזכרת יותר מפעמיים, הפרשנים (שבדקתי) מעירים על שתי הופעות בלבד ומנצלים את הכפילות לצורך פירושם.

נדגים את המודעות למלה המנחה, ואת המורכבות שבדבר, מבעד לפירוש רש"י. בסיפור מגדל בבל בולט הפועל 'לפוץ', הן בחשש בוני המגדל ("פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" - בר' י"א, ד), הן בפעולת ה' ("וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם" - פס' ח), והן בביאור השם בבל ("וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" - פס' ט). רש"י ראה בחזרה זו רמיזה של הכתוב לפער שבין התכנון האנושי בסיפור לבין התגובה האלוקית: "ויפץ ה' אותם משם... מה שאמרו 'פן נפוץ' נתקיים עליהם" (פירושו לפס' ח). אירוניה דומה מוצא רש"י בסיפור מרד קרח. על דברי דתן ואבירם למשה: "וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה" (במ' ט"ז, יב), העיר רש"י: "פיהם הכשילם, שאין להם אלא ירידה". כוונתו של רש"י היא שבתיאור בליעת האדמה את דתם ואבירם משתמש הכתוב בפועל ירידה - "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (פס' לג). ואומנם, צמד המלים על"ה - יר"ד מהווה צמד מלים מנחות בסיפור זה.[9]

כך גם את השורש כב"ד פענח רש"י כשורש מנחה בסיפור שיעבוד ויציאת מצרים. על דברי הכתוב: "וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת" (שמ' י"ד, כה), העיר רש"י: "וינהגהו בכבדות - בהנהגה שהיא כבדה וקשה להם במדה שמדדו: 'ויכבד לבו הוא ועבדיו' אף כאן 'וינהגהו בכבדות'". ואומנם, שורש זה מהווה מלה מנחה בסיפור יציאת מצרים, כדברי יהונתן יעקבס:

"השורש כב"ד חוזר במשמעויות שונות לאורך פרקי שיעבוד מצרים וקריעת ים סוף (שמות ה'-י"ד). השורש משמש בתיאור פשעיו של פרעה כנגד בני ישראל בשני מישורים: במישור הפיסי, בתיאור גזרותיו של פרעה על העבדים "תכבד העבדה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" (ה', ט). במישור המטאפיסי, בתיאור מחשבותיו הפנימיות של פרעה בעקבות המכות "כבד לב פרעה"... כנגד חטאיו של פרעה משתמש המקרא בפועל 'כבד' גם בתיאור עונשו. ראשית בתיאור חלק מהמכות: "ויבא ערב כבד ביתה פרעה ובית עבדיו" (ח', כ)... שנית מופיע הפועל 'כבד' בתיאור עונשם הסופי של המצרים בים סוף במישור הפיסי "ויסר את אפן מרכבתיו וינהגהו בכבדת" (י"ד, כה) ובמישור המטפיסי תיאור כוונותיו של ה' "ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' " (י"ד, ד); "ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו. וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו" (י"ד, יז-יח). חטאו של פרעה היה חטא מתמשך של הכבדת היד על ישראל והכבדת לבו, גם עונשו במידה כנגד מידה מעוצב כעונש מתמשך של מכות כבדות הבאות עליו ועל עמו".[10]

כאן בולט באופן מיוחד הסתפקותו של רש"י בהערה על שני אזכורים של השורש, למרות שכאמור הוא נזכר פעמים רבות לאורך סיפור יציאת מצרים.

לעתים ניצל רש"י (תוך שהוא נסמך על מדרש חז"ל) גם את מרחב הצלילים הנלווה למלה מנחה ובכך מתחזקת הזיקה שבין אזכורי המלה. כשפרעה דיבר עם עמו והזהירם מפני ישראל הוא אמר: "הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה" (שמות א', י). בשל כך גזר גזירת עבודה על העם. שני פסוקים אחר כך מבאר הכתוב שתוכניתו של פרעה לא צלחה: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (פס' יב). התיבה 'ירבה' נזכרת באותו האופן בחשש המלך ובתוצאות מעשהו, אולם לצד מלה זו נקל לחוש בדמיון שבין 'פן' - 'כן', ואכן נדמה שגם זיקה זו עמדה נוכח רש"י עת פירש: "ומדרשו: רוח הקודש אומרת כן - אתם אומרים 'פן ירבה' ואני אומר 'כן ירבה'". (רש"י במקום).

מעקב אחר שימוש רש"י במלה המנחה מעלה גם כמה שאלות יסוד בנוגע להגדרתו של ביטוי כמלה מנחה ולאופן מימושו. על דברי אברהם לנעריו בעקידת יצחק - "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכם" (בר' כ"ב, ה) מביא רש"י בשם המדרש: "עד כה - כלומר דרך מועט למקום אשר לפנינו. ומדרש אגדה: אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום 'כה יהיה זרעך'". כאמור, לפי בובר ורוזנצווייג ניתן לחרוג מגבולות היחידה הקטנה עת עוקבים אחר מלה מנחה או ביטוי מפתח, והנה חז"ל רומזים כאן לקישור טראגי ונוקב בין שני אזכורים של התיבה 'כה': דברי אברהם לנעריו ("עד כה") מחזירים את הקורא לדברי ה' לאברהם (בעודו אברם) לפני ברית בין הבתרים: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (ט"ו, ה). הציניות הנודפת מניסוח המדרש מבטאת את תסכולו של אברהם עת הוא הולך לעקוד את בנו ומרגיש שכל הבטחות ה' שנאמרו לו מתפוגגות מול עיניו ובשל מעשי ידיו האוחזות במאכלת.

מדרש רגיש זה מבוסס על הקישור שבין הופעתה הכפולה של המלה 'כֹּה'. האם ניתן להצביע על מלה חוזרת זו כעל מלה המושכת את תשומת לבו של הקורא באופן מיוחד? האומנם לפנינו 'מלה מנחה'? ההתלבטות במקרה זה מורכבת ביותר, שהרי מלה זו נדמית כמלה טריוויאלית שקשה לראות בשילובה בסיפור דבר מיוחד או יוצא דופן, אולם למעשה, מלה זו אינה נפוצה, ובמחזור סיפורי אברהם היא נזכרת רק בעוד סיפור אחד (בר' כ"ד, ל). ראוי גם לציין שבמקומות אחרים אכן נעשה משחק לשוני דומה תוך שימוש במלה זו. כך, בהתראת משה בפרעה ערב מכת הדם הוא הצטווה לומר לו: "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה. כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" (שמ' ז', טז-יז). רציפות ההופעה של התיבה 'כה' באפיון פרעה מזה ("לא שמעת עד כה") ובתגובה האלוקית מזה ("כה אמר ה'") משרה תחושה של תגובה פנימית לסירוב פרעה. אולם, במכת הדם, שילוב שתי ההופעות של 'כה' באופן רציף מחזק את התחושה שלפנינו משחק לשוני מכוון. האם ניתן לקשור בין שתי הופעות של מלה כה טריוויאלית גם בריחוק מקום בתוך אותו מחזור סיפורים כפי שהציע רש"י?

אין בידי להכריע בשאלה זו וביקשתי רק לעורר את הלב לפרובלמאטיות שיש באיתור מלים מנחות. בכל מקרה, גם אם את הדוגמה שנזכרה נראה כדרשנות, הרי שניכרת המודעות הרחבה של חז"ל ושל רש"י לעצם קיומה של מלה חוזרת המנחה את הקורא בקריאתו. אולם, כאמור, לא מצאתי התייחסות למלה החוזרת שלוש או יותר פעמים. בכל הדוגמאות שהובאו לעיל והדומות להן מתייחס רש"י לאזכור כפול של המלה (גם אם היא מופיעה שלוש או יותר פעמים בפרשייה). קוראי השיעור שיסבו את תשומת לבי להתייחסות פרשנים לריבוי הופעות מלה בסיפור ישמחו אותי מאד, ואם יימצאו פירושים כאלו איידע בעז"ה את קוראי השיעור כולם. לולא נמצא התייחסות לאזכורים רבים של מלה, עולה החשש שלמעשה הטכניקה המנוצלת על ידי רש"י במקומות הנזכרים אינה מלה מנחה אלא 'ארמז לשוני' (בו נדון אי"ה בהמשך), שבדרך כלל קושר בין שני סיפורים, ועל פי רש"י יכול לקשור גם בין שתי תמונות שונות באותו הסיפור, או באותו מחזור סיפורים.

עד כאן עסקנו בהגדרה הכללית של מלה מנחה ובמודעות חז"ל ורש"י לתרומתה לסיפור. בעז"ה, בשיעור הבא נדגים את אופני מימושה של המלה המנחה.



[1] מ"מ בובר, דרכו של מקרא, ירושלים תשכ"ד, עמ' 284.

[2] בובר, שם.

[3] י' אמית, "בעיית השימוש הרב תכליתי במונח 'מלה-מנחה'", סדן 1 (תשנ"ד), עמ' 35­-47.

[4] מ"ד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, ירושלים תשכ"ה, עמ' 5­-6.

[5] מ"ד קאסוטו, פירוש על ספר שמות, ירושלים תשי"ב, עמ' 143.

[6] שילוב מעניין בין שתי השיטות מצוי אצל הרב אלחנן סמט. מחד, הוא מבקש למצוא במלה המנחה רובד של משמעות סמלית שתורמת למגמת הסיפור (כבובר ורוזנצווייג), אך מאידך, הוא סופר את מספר הופעות המלה ומצפה שהיא תופיע דווקא שבע פעמים או כפולות של מספר זה (כקאסוטו). לולא כן, אין מדובר לדעתו במלה מנחה כלל. הרב סמט אמר לי שיש סיפורים בהם נדמה כי הכתוב מחליף את המלה המנחה במלה אחרת בכדי שהמלה תופיע דווקא שבע פעמים.

[7] השוו לדברי יאירה אמית שנזכרה לעיל. התלבטות דומה תעלה להלן, בדיוננו בפרשנות ימה"ב.

[8] פולק, הסיפור במקרא, ירושלים תשנ"ט2, עמ' 91­-93.

[9] צמד המלים על"ה - יר"ד משמש כצמד מלים מנחה בסיפורים נוספים, ופעמים הרבה הוא רומז לעלייה וירידה רוחנית וערכית, ולא רק לנתונים מרחביים וטופוגרפיים. ראו למשל: י' רוזנסון, "צרעה-תמנה, עלייה וירידה: עיון במשמעותם הפרשנית של התיאורים הגיאוגרפיים בסיפורי שמשון", בית מקרא מא (תשנ"ו), עמ' 135­-152.

[10] י' יעקבס, מידה כנגד מידה בסיפור המקראי, אלון שבות תשס"ו, עמ' 138­-140.