אכילת פרות שביעית

12 - אכילת פרות שביעית

שתי המשניות הראשונות בפרק השמיני של מסכת שביעית מתייחסות לשימושים המותרים בפרות שמיטה (פרות שגדלו בשנת השמיטה) ולשימושים האסורים בהם. המשנה פוסקת כי יש להשתמש בפרות בשימושם הרגיל ואין להסב אותם לשימוש אחר. המשנה הראשונה אוסרת שימוש לרפואה בפרות שמיטה הראויים לאכילה, ואילו המשנה השנייה אוסרת סיכה ביין או בחומץ (שאינם מיועדים לכך בדרך כלל) אך מתירה שמן שמיטה בשימוש זה (שכן סיכה בשמן אינה מהווה סטייה מהשימוש המקובל בו).

בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם מביא רמב"ן את שיטתו המפורסמת ביחס לפרות שביעית. לדעת רוב הראשונים מתמצה קדושת פרות שביעית בהגבלת היקף השימוש בהם. רמב"ן, לעומת זאת, סובר שיש מצוות עשה לאכול פרות שביעית (כבמעשר שני ותרומה; שים לב להקבלה שעורכת מ"ב בפרק בין השניים). הוא מבסס את שיטתו על שימוש התורה בשורש אכ"ל ביחס לפרות שביעית. התורה מצווה "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". לדעת רוב הראשונים התורה אינה מצווה בפסוק זה על אכילת פרות שביעית אלא רק מתירה את אכילתם ומגדירה את תנאיה. רש"י, למשל, מסביר כי הפסוק בא לצוות על אכילה מן ההפקר, ולא מן האסמים, כלומר: הפסוק בא לאסור אגירת פרות שביעית. מדרש תורת כוהנים (מובא בחזקוני) לומד מפסוק זה כי אסור להביא קרבנות מתבואת השמיטה ("לכם לאכלה - ולא להביא מנחות ונסכים"). הגמרא במסכת עבודה זרה (דף סב) לומדת מן הפסוק כי אסור לסחור בפרות שביעית ("לאכלה - ולא לסחורה"), בעוד שגמרא מקבילה במסכת פסחים (דף נב ע"ב) לומדת "לאכלה - ולא להפסד". רוב הדעות בראשונים הן, אם כן, כי הפסוקים הללו באו לאסור הפסד פרות שביעית וסחורה בהם. מובן שאיסורם של שימושים אלו מותיר רק את האפשרות לאכלם, אך מכל מקום אין ציווי לאכול את הפרות אלא רק להימנע מלסחור בהם או לקלקל אותם. לדעת רמב"ן, לעומת זאת, המצווה העיקרית בפרות שמיטה היא מצוות האכילה.אדם שסוחר בפרות שביעית או גורם להפסדם אינו מקיים את מצוות העשה שבאכילה, ונוסף על כך הוא אף עובר על לאו.

מקור נוסף שמביא רמב"ן לשיטתו הוא הפסוק בפרשת משפטים "ואכלו אביוני עמך", שגם ממנו, טוען רמב"ן, ניתן ללמוד כי יש מצוות עשה לאכול פרות שביעית; לולא הייתה מצווה כזו, הייתה התורה בוחרת ביטוי אחר להתיר לעניי ישראל לאכול מן הפרות.

בעל מגילת אסתר (פירוש על ספר המצוות) מביא לשיטת רמב"ן ראיה מן הירושלמי במסכת שביעית, הקובע כי אין חיוב לאכול תבואת שביעית שהתקלקלה ("פת שעיפשה"); מדברים אלו ניתן לדייק כי יש חיוב לאכול תבואת שביעית שלא התקלקלה.

גם אם נקבל את עמדת רמב"ן יש להדגיש כי מצוות אכילה זו שונה ממצוות האכילה המוכרות לנו (אכילת מצה בליל הסדר, למשל). בדרך כלל המצווה היא חיוב גברא - חיוב החל על אדם מישראל בנוגע למעשה או לחפץ מסוים; בלילי פסחים, למשל, חייב כל יהודי לאכול כזית מצה. בנידון דידן, לעומת זאת, מודה גם רמב"ן כי אין חיוב על אדם מישראל לאכול פרות שמיטה;המצווה מתייחסת לחפץ עצמו: יש מצווה לאכלו ואיסור להפסידו או לסחור בו. בעוד שלדעת ראשונים אחרים אין מצווה באכילת תבואת שביעית, אלא שבאכילה נמנעת האפשרות לסחור בפרות או להפסידם, טוען רמב"ן כי יש מצווה אף באכילה. אולם גם לדעתו האכילה אינה חיוב על האדם אלא משמשת ערובה לכך שהפרות לא יושחתו או יימכרו (בדומה לדעת רוב הראשונים).

שאלות מספר צצות ועולות ביחס לחילוק שהעלינו:

1. האם יש לאכול כזית על מנת לקיים את העשה? אדם שאכל פחות מכזית לא אכל שיעור אכילה, אך הוא עדיין דאג לכך שלא ייעשה איסור (הפסד או סחורה) באותה כמות שאכל.

2. האם המצווה חלה גם על אדם שאין לו פרות שביעית? אדם חייב להשיג מצה על מנת שיוכל לקיים את המצווה בליל הסדר. נראה שאין דרישה דומה ביחס לפרות שמיטה. אם לאדם יש פרות שביעית, הוא חייב לאכלם ולא להפסידם. אולם אם אין לו פרות שביעית, אין הוא חייב לקנות פרות כאלה על מנת לקיים בהם מצוות אכילה.

3. האם מברכים על מצווה זו - שאינה מצוות אכילה רגילה החלה על האדם?

יש לציין כי עניין זה - טבעה של מצוות האכילה לדעת רמב"ן - עשוי להיות תלוי במקור המצווה. אם רמב"ן למד מצווה זו מן הפסוק בפרשת בהר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", סביר להניח שהיא חלה על התבואה, ולא על האדם. לעומת זאת, אם המקור הוא הפסוק בפרשת משפטים "ואכלו אביוני עמך", ניתן ללמוד כי יש בו מצווה אישית על בעל הפרות (מאחר שהתורה משתמשת בלשון ציווי - "ואכלו" - במקום בתיאור הסתמי "לאכלה").

הערה: חילוק כזה - בין מצוות אכילה ובין חיוב אכילה (על האדם) - מחלק בית הלוי בין מצוות אכילת קרבן פסח ובין אכילת קרבנות אחרים.