שיעור 13 - חשיבה לעומק

  • הרב אליקים קרומביין

חשיבה לעומק

השתנות על ידי האינטלקט

שכל ורגש

בשני השיעורים האחרונים מיקדנו את תשומת לבנו בטכניקות של רבי ישראל סלנטר ותלמידיו. בימינו, כאשר מדברים על "לימוד מוסר", הכוונה היא בדרך כל ל"תנועת המוסר" שחולל ר' ישראל סלנטר, שצברה תנופה במשך המחצית השנייה של המאה התשע עשרה; אולם, כזכור, אנחנו כאן משתמשים במונח "מוסר" במובן עקרוני יותר - הלימוד המורה לנו כיצד לחיות את חיינו. ובכן, נמשיך לבחון דרכים מעשיות נוספות להתקדמות מוסרית-רוחנית, דרכים העולות מאסכולות אחרות במקורות היהדות.

השיטות בהן עסקנו עד כה מתמקדות ביחסים שבין השכל לבין הרגש. הנחת העבודה שלהן הייתה כי שינוי משמעותי תרחש רק על ידי מעורבות של הרגש, כיון שרק הוא מסוגל לחדור למעמקי האישיות. השיטה שנראה להלן חולקת על כך, והדוגלים בה סבורים כי ניתן לבסס גישה מעשית המעמידה במרכז את האינטלקט, והוא העומד במוקד הפעילות. אולם, כפי שנראה להלן, תרומתו של האינטלקט כשלעצמו לצמיחה רוחנית אינה מובנת מאליה; בשל כך, המצדדים בגישה זו נוטים לעזוב את תחום השיקול ההגיוני ולהיכנס לתחום שמעבר לרציונאליות.

שיטת הרב בר-שאול

נציג נקודת מבט זו תחילה על פי דבריו של הרב אלימלך בר-שאול ז"ל, שהיה רבה של רחובות, בספרו "מערכי לב" (עמוד 11 והלאה):

"רבות מחשבות בלב איש."

מחשבות גדולות ועשירות, ומחשבות קטנות ודלות. מחשבות הנישאות לכבשונו של עולם, ומחשבות החופפות חיי יום-יום רגילים. מחשבות רוגעות כמי השילוח, ומחשבות רוגשות כהמון גלים. מחשבות המשך והתמדה, ומחשבות פרץ והפיכה. מחשבות בשלות וברורות, ומחשבות בוסר וערפול...

לדעת הרב בר-שאול, האינטלקט אינו משמש רק ככלי לאגירת מידע, כמכשיר לניתוח עובדות או כאמצעי תגובה לגירויים חיצוניים; במהותו, האינטלקט הוא גורם המחולל חשיבה מתמדת. הרעיונות אותם מייצר השכל אינם חד-גוניים ותפלים: יש להם אופי ויש להם צבע; הם נבדלים זה מזה לא רק בתכנם, אלא גם בצורתם ובמרקמם.

מכאן נעבור לתורף שיטתו של הרב בר-שאול; המושגים עליהם הוא ידבר כאן הם מופשטים למדי, ויש להאזר בסבלנות; אני מקווה שההשלכות המעשיות יגיעו בתורן.

...מחשבות פנימיות, ומחשבות חיצוניות.

המחשבות הנקראות פנימיות הן המחשבות שלפני חיתוך אותיות, שלפני ירידתן לכלל ביטוי. "המחשבות הקודמות לכל האותיות, הן משוטטות בנו פנימה תדיר. אנחנו צריכים לחשוף את האומץ האמיתי שלנו...כדי לעמוד תמיד על אופיים של אותם הציורים הבלתי-מצויירים, אותם התוארים העומדים למעלה מכל תואר, כדי שנכיר את הדר נשמתנו" (הראי"ה קוק, ראש מילין, א).

המחשבות הפנימיות הן המחשבות המוקרנות במישרין מתעלומת הנשמה. אנו מסתכלים לתוכנו פנימה פנימה וחשים: "פעולת חיים של הנשמה אינה פוסקת, כשם שכללות פעולת החיים החומריים אינה פוסקת כל ימי החיים. ההתגלות של החיים השכליים, שבאה מזמן לזמן בעת שהחושב מחדש איזו מחשבה חדשה ומבהיקה; שאנו מרגישים שיש הפסק זמני בין חידוש לחידוש - אינה מכוח היסודי-עצמי של החיים, אלא מהופעותיהם הסעיפיות[1]. אבל העצמיות של החיים - שהיא פעולת הנשמה במעמקיה - אינה פוסקת כלל. ותמיד המחשבות מתחדשות וזורמות בנו" (ראש מילין, לז).

היכל הנשמה הוא מעיין המחשבה הפנימית. עומק הראשית של מחשבת האדם, שממנו זורם האור למחשבה הפנימית והימנה לכל המחשבות, הוא סתום ונעלם מהאדם. אבל הוא הוא עיקר המחשבה ועיקר האדם . ואילו כל שאר ההרהורים והמחשבות העוברים במוח האדם, אינם עיקר המחשבה אלא לבושיה של המחשבה הפנימית ומבועה...

כללו של דבר, ממה שניתן להבין בזה לשכמותנו: כל מחשבה היא שטחית וחיצונית, כל עוד אין בה התעמקות עד השיתין, עד מקור המחשבות, עד המעין הפנימי שלהן, עד תעלומת הנשמה. ורק משהתעמקה המחשבה כל צורך יניקתה, הריהי מוארה מבפנים. אבל, לא תיתכן התעמקות כזאת אלא על ידי עיון התורה.

נעצור כאן לקחת קצת אויר. תיאור זה על הפעילות השכלית - חדש מבחינתנו, והוא בולט בניגודו לתפיסת השכל בתור אמצעי קשר ותגובה ביחס לסביבה ואירועיה (כדאי להיזכר בציטטה מדברי גאורג זימל בשיעור 9); מנקודת ראותו של הרב בר-שאול, קשרי גומלין הללו הם חלק מתפקוד טפל וצדדי של השכל האנושי, ולא ממהותו, שהיא על גבול הבלתי נתפס. החשיבה הנתפסת על ידינו באופן גלוי היא רק הסתעפויות, "לבושים", של החשיבה הפנימית.

לימוד תורה כגורם לשינוי

תאור עובדתי זה מוביל לתוכנית פעולה יומרנית - אנו יכולים להשתמש באינטליגנציה הגלויה על מנת לבוא במגע עם עולם המחשבה הפנימית, שהיא בדרך כלל מעבר להישג ידנו, ומופקעת מן התפיסה הבהירה. הפעילות השכלית המוגדרת עשויה לצלול לעמקי השכל הנסתר, ועל ידי כך לזכות "להארה מבפנים"; אמצעי הקישור בין שתי רמות החשיבה הוא התורה.

הקוראים חשים, מן הסתם, את ההילה המיסטית האופפת את הטיעון הזה, ונימה זו מתבלטת עוד יותר במובאות הבאות. על מנת לאשש את טענתו, מצטט הרב בר-שאול מתוך "דרך עץ חיים" של רמח"ל:

כי לא כחכמות הנוכריות וידיעות החול, שאינן אלא ידיעת דבר מה אשר ישיג השכל בטרחו. אך התורה הנה קודש היא, אשר לה מציאות גבוהה בגבהי מרומים. וכאשר יעסוק בה האדם למטה, אור היא אשר תאיר בנשמתו, להגיע אותו אל גנזי מרומים, גנזי הבורא יתברך שמו, בדרך הארה ופעולה חזקה אשר היא פועלת בה[2].

הוא מצטט גם את התורה הקבלית הבאה, מתוך "נפש החיים" לרבי חיים מוולוז'ין (חלק א, טז):

(החכמים) הודיעו נאמנה, שאין מבוא בעולם להשיג בחינת נצוצי אור הנשמה, אם לא על ידי העסק והעיון והתבוננות בתורתנו הקדושה, כי שניהם ממקום אחד באים.

אולם, התאוריה המיסטית חשובה לרב בר-שאול רק בתור תשתית להמשך, ומטרתו איננה להמליץ על פעילות המכוונת במפורש ובמודע להתקשרות ל'עולמות עליונים'; הוא צועד בעקבותיו של ר' חיים מוולוז'ין בספרו (שם), הטוען שהעיסוק והעמל בתורה הגלויה מוליכה אותנו למחשבות בעלות משמעות פנימית מרובה: מחשבות בענייני תורה שייכות לעולם המחשבה של הנפש הפנימית. הרב בר-שאול מאמין שעובדה זו נכונה במיוחד ביחס לחלק של התורה הדן במוסר ובמידות, ובהקשר זה הוא מצטט את דבריו של רבנו יונה (שערי תשובה חלק ג, טו):

ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן ביראת ה', "ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה", ונאמר "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותם", ונאמר "כי הנה רחקיך יאבדו". ועל החושבים ומתעמקים ומתקרבים, נאמר: "ואני תמיד עמך, אחזת ביד ימיני...ואני קרבת אלוקים לי טוב."

בקיצור, ההנחיה כאן היא ללימוד תורה מעמיק, ובמיוחד ללימוד תורת המוסר.

כיצד בפועל התורה משפיעה?

הלימוד לעומק מגלה את ההבנה והתבונה האישיות של הלומד ואת הסתכלותו המקורית על הנושא, ואלו מהוות גילוי ייחודי של הווייתו הפנימית. לימוד כזה - שהוא, לכאורה, אינטלקטואלי גרידא - מפתח ובונה את האישיות. כך אומר הרב בר-שאול:

אין האדם מכיר את עצמו אלא אם כן גילה את אור נשמתו. ואין אור זה מתגלה לו אלא אם כן זכה לאור תורה. יגיעה של עיון בתורה, העמקה במחשבת התורה, הן זריחות גדולות בנשמה, והימנה - אל מחשבת האדם, אל לבו, אל כל הווייתו. גילוי נשמה מתוך גילוי תורה.

אין אור אלא אחד: אור תורה. הוא אור הנשמה, הוא אור המחשבה. הוא אור האדם.

הייתי רוצה להעיר את תשומת הלב לניגוד לכאורה שבין רעיון זה לבין מה שלמדנו בשיעורנו הראשון משמו של הגאון מווילנא. הגאון כתב שלעיתים קרובות אין התורה משפיעה לטוב במובן המוסרי, והיא עלולה אפילו לגרום נזק לאישיות. האם יש כאן מחלוקת? לא בהכרח. הרב בר-שאול פונה אל האדם המבקש לגדול ולהתקדם מבחינה רוחנית; עבור אדם שזוהי מגמתו, העיון בתורה עשוי לעזור לו להגשים את יכולותיו. הגאון הזהיר אותנו באופן כללי שאם "הזרע" בתוך האדם הוא רע, ייתכן מאוד שהתורה תחריף את הבעיה, על ידי חידוד והדגשת הנטיות הרעות הנמצאות מכבר בנשמתו.

ייתכן כי בעלי החשיבה הרציונאלית לא ישבעו נחת מן הגישה שהועלתה כאן, ותקנן בהם תחושה של חוסר הבנה בנוגע לשיטה זו. אולם, בלי קשר לרמת ההבנה שלנו, אני מקווה שאתם יכולים לדלות הוכחות לדברי הרב בר-שאול מניסיון חייכם. הדוגמה של תלמידי חכמים הידועים לא רק בלמדנותם, אלא גם ברמתם הרוחנית, שאישיותם עוצבה באופן חיובי על ידי שנים רבות של עמל בתורה, מעידה כאלף עדים על האמת שבדברים.

ההתבוננות בתורת החסידות

שיטת חב"ד

המאמץ להעמיק לנבכי המחשבה הפנימית עשוי להוביל באופן ישיר לדפוס ההתבוננות המצויה במסורת תנועת החסידות, המזכירה את מה שמכונה "מדיטציה". בדרך כלל, מקושרת התבוננות זו עם תורת הסוד וחווייתה, אולם אפשר לעשות בה שימוש על מנת להטמיע את ערכי המוסר ולהזדהות איתם, במטרה להפוך אותם למקור השפעה בחיינו.

התבוננות מסוג זה נידונה בספרות חסידות חב"ד. ההוראות שלפנינו, המבוססות על מקורות חב"דיים, לקוחות מתוך ספר בשם "בטח בהשם"; הספר חובר על ידי הרב דוד רוזן, והוא עוסק במידת הביטחון[3]. בפרק השמיני של הספר, התבוננות המדיטטיבית מתוארת כאמצעי לעשיית שינויים בכלל המידות:

ההתבוננות נעשית בשני שלבים: בשלב הראשון האדם צריך להתיגע ולהתאמץ, לעיין היטב...צריך להוריד את הדברים מהשגתם המופשטת ולהמחיש ולצייר אותם לעצמו במידת האפשר, עד לכדי שירגיש שקלט את המסר של העניין בו מתבונן, והגיע לתמצית ולנקודה של הנושא, דהיינו שביכולתו לתמצת את כל הרעיון והנושא במשפט אחד או שניים...

אך כדי להגיע להבנת הלב, צריכים להמשיך לשלב השני של ההתבוננות, בו מופעל כוח הדעת. דעת פירושו התקשרות והתחברות, מלשון "והאדם ידע את חוה" (בראשית פרק ד, א). כלומר, לאחר שישנו העיון המדוקדק בלימוד, צריך להתקשר ולהתחבר ללימוד זה, שהלימוד יהפך לחלק מהאדם, לא שחס ושלום תהיה לו הרגשה שהוא והנושא שלמד הם שני דברים, שהלימוד בו עסק חיצוני וזר לו, אלא ההיפך הוא: צריך להגיע למצב בו הוא מרגיש התאמה, הזדהות, ואיחוד בינו לבין הענין שלמד.

מייד נחזור לפסקה הזו, אך אבל קודם כל נשים לב לכך שהמושג "דעת", הנוגע לכאורה רק להבנה אינטלקטואלית, זוכה כאן למשמעות הנוספת של "קשר"; רעיון זה נמצא בספר התניא, החיבור המכונן של חסידות חב"ד:

והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה, והוא לשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע את מחשבתו בחוזק בגדלות אין סוף ברוך הוא, ואינו מסיח דעתו. כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבות בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה.

בתורת חב"ד, המוח הוא אמצעי חיבור מובהק, וזאת משום שמושא הידיעה, בין אם מדובר בעובדה או בחפץ מוחשי, תפוש בשכל ו"מוקף" על ידו. אמנם, מצד אחד הקשר הוא מופשט, אך מאידך הוא גם מוחשי מאוד. ככל שהחשיבה חזקה ואמיצה יותר, הקשר הולך ונעשה ברור ואמיתי יותר. כמובן, בעל התניא עוסק בהתבוננות בגדלות האינסוף, וזו התבוננות מיסטית ביסודה (אם כי יש לה השלכות בתחום המוסר); מטרתנו בהבאת הטכניקה הזו היא לנצל אותה בתחום המוסרי המובהק - ההתבוננות במושג או בלקח מתורת המוסר.

תהליך ההתבוננות המדיטטיבית

כעת נחזור ל "בטח בהשם":

כך הוא גם באופן פרטי לגבי תיקון מידה: האדם והלימוד הקשור לתיקון מידה צריכים להתאחד. בתהליך חשיבה זה צריך להקפיד על שני דברים (שבלעדיהם אין ההתקשרות והתחברות הנ"ל): הראשון הוא הריכוז, דהיינו שהאדם מתאמץ בכל כוחו עד מיצוי הנפש לקשור את מחשבתו ולאחזה בנושא בו מתבונן ללא שום היסח הדעת. ופרט זה חשוב מאוד, שאם האדם לא יקשר את מחשבתו בחוזק והתמדה ללא היסח הדעת מהנושא בו מתבונן, הוא לא יגיע להבנת הלב, שכן היסח הדעת מחליש מאוד את המחשבה, עד כדי כך שלא תוכל לפעול ולהשפיע על הלב, וממילא לא תתוקן המידה.

הדבר השני, שצריך להקפיד עליו, הוא השהיה, כלומר האדם צריך לשהות משך זמן מה בכל מחשבה, שכן מחשבה מהירה, ללא שהיה והתעכבות במוחו של אדם, אין בה הכוח לחדור ללב ולפעול עליו. כמו שבעבירה עין רואה ולב חומד וכלי מעשה גומרים - "זה לעומת זה עשה אלוקים" (קהלת פרק ז, יד), שבקדושה גם כן עין רואה, דהיינו התבוננות והתבוננות כדבעי משפיעה על הלב: לב חומד, ועל ידי כך כלי המעשה גומרים - תיקון המידה.

נסתפק כאן בתיאור בסיסי זה של תהליך ההתבוננות המדיטטיבית. המעוניינים יכולים ללמוד יותר מתוך הספרות שנכתבה בעניין (למשל בכתביו של הרב אריה קפלן ז"ל), וכן בשיעורים וסדנאות הניתנים עבור אנשים הרוצים לפתח את יכולתם המעשית.

חשוב לי להדגיש שהמלצתי על העיסוק הזה כמסלול אפשרי להתפתחות רוחנית, עבור מי שליבו נוטה לכך, נוגעת למדיטציה הנעשית ונלמדת ברוח החסידות והאמונה היהודית; אימון והדרכה הניתנים על ידי מורים המייצגים שיטות שמחוץ ליהדות עלולים להיות מסוכנים, שלא לדבר על השאלות ההלכתיות שלפעמים כרוכות בכך. כמו כן, יש להוסיף עוד אזהרה; הרוצה לפתח את הכישורים שלו מעבר לרמות הבסיסיות שתוארו כאן - רצוי שלא יעשה כך בלי מדריך בעל ניסיון. הרמות המתקדמות נוגעות, כמובן, להתבוננות בעלת יעוד מיסטי בעיקר, ואינן חשובות לצרכים המוסריים המעסיקים אותנו כאן.

סיכום ביניים

כעת נחזור קצת על עקבותינו, ונסכם ממבט הציפור את המסלול בו צעדנו. עד שיעור זה התייחסנו לאינטלקט כמבוא בלבד, ואילו הרגש הוא זה ששימש כאמצעי להגיע להזדהות קיומית עם היעד המוסרי; בשיעור זה ראינו שייתכן לראות גם בחשיבה עצמה מפתח לא רק להבנה, אלא גם להטמעה והזדהות.

דרך אחת להגיע לכך היא על ידי עיון עמוק ויצירתי; ההתבוננות כפי שלימדה אותה תורת החסידות, כלומר תהליך הנוטע עוצמה ודבקות בכוח המחשבה היא דרך נוספת לקראת התאחדות עם עולם הערכים. במאמצינו להבין הן מבחינה רעיונית והן מבחינה מעשית גישות אלו, מצאנו את עצמנו מתקרבים לקו המפריד בין רציונאליות לבין גישה מיסטית - או אפילו חוצים קו זה.

אם כן, התחלנו בגישות שעסקו באיזון שבין השכל והרגש, והמשכנו בשיטות המטילות את מלוא הדגש על החשיבה; תחנתנו הבאה תשמר את הסימטריה הכללית של התמונה שלנו, משום שהיא תציג הדגשה הפוכה. מסורת זו חשדנית מאוד באשר לשכל, ורואה ברגש את הכלי העיקרי לתיקון עצמי. זוהי גישת רבי נחמן מברסלב.



[1] כלומר - המסועפות.

[2] רעיון זה הובא בשיעור 11 בשם הרב וולבה ז"ל. הוא הסיק מתוך הדברים כי הלימוד העיוני כשלעצמו אינו מגיע אל "האור", ועל כן יש צורך בחוויה וברגש. אולם הרב בר-שאול, כמו ר' חיים מוולוז'ין, מפרש שהעיון עצמו הוא דרך להתחבר לאור התורה ולאור הנפש.

[3] הספר, המבוסס על מקורות ראשוניים, מומלץ לשם עיון יסודי במידה זו.