שיעור 13 - פסח (א) - מצה ומרור

  • הרב עזרא ביק

פסח - חלק א': מצה ומרור

א. הקדמה

זה הזמן להתבונן בפסח. בשיעור זה נבחן את הלילה הראשון בחג, ליל הסדר, ובפעם הבאה נעסוק באיסור חמץ.

התלכיד הזה שאנו קוראים "סדר פסח" מכיל מספר מצוות נפרדות המצטרפות ל"סדר", שכפי שמעיד עליו שמו, הינו בעל מבנה מסודר ומאורגן.

מהן מצוות ליל הסדר?

א. מצה - יש מצוה לאכול מצה, לחם שאינו חמץ (דהיינו שנעשה מבצק שלא תפח). המצה נקראת בתורה "לחם עוני". הכמות המינימלית היא "כזית" (בערך שלושת רבעי מצה 'רגילה' של ימינו [מצת מכונה]). לא מדובר באיסור אכילת חמץ, החל בכל שבעת ימי הפסח; זוהי מצוות עשה בלילה הזה לאכול מצה.

ב. מרור - מצוות אכילת עשב מר. בהעדר קורבן פסח (ראו להלן סעיף ג'), מצוה זו אינה מדאורייתא אלא רק מדרבנן. גם כאן, הכמות המינימלית היא כזית.

ג. קורבן פסח - כאשר בית המקדש היה קיים, כל יהודי היה מצווה להצטרף לקבוצה המביאה קורבן, שהוקרב בי"ד בניסן ונאכל בבית על ידי הקבוצה באותו הלילה (הלילה הראשון של החג לו אנו קוראים פסח). היה צריך לאכול את הקורבן "על מצות ומרורים", כלומר בצירוף מצה ומרור. מכיון שהיה צריך לאכול את כל הכבש בלילה אחד בלי שיוותר ממנו דבר, היו חוברות מספר משפחות לצורך כך. זהו הקורבן היחידי בו מחויב כל יהודי באופן קבוע, והיחידי בו האכילה (ולא ההקרבה) היא עיקר מצווה.

ד. סיפור יציאת מצרים - סיפור היציאה מעבדות לחירות. בפשטות, יש לספר על כך. למרות שזו נראית נטייה יהודית מובהקת, זו הפעם היחידה בה יש מצווה לדבר, וכפי שאומרים בליל הסדר "כל המרבה...הרי זה משובח". התורה מנסחת את המצווה כ"והגדת" לאחרים ובמיוחד "לבנך", דהיינו לילדיך. המצוה מהווה את המסגרת לכל האחרות.

ה. חז"ל הוסיפו למסגרת זו עוד דברים, שהבולט שבהם הוא החיוב בשתיית ארבע כוסות במהלך ליל הסדר. הוספות אחרות, ברמת חיוב פחותה, הם החרוסת (עיסה "דמוית טיט" העשויה מכל מיני מרכיבים) וכרפס (עשב ירוק טבול במי מלח או בחומץ).

ו. הסבה - יש לאכול את המצה ולשתות את היין בהסבה. בזמן תיקון תקנה זו ההסבה הייתה צורת האכילה של האצולה הרומאית, וחז"ל רצו שבלילה זה כולנו נשתייך למעמד הגבוה.

ז. הלל - ההלל הוא סידרה של מזמורי שבח לה' הנאמרים ביחס לנס הגאולה. זו הפעם היחידה שאומרים הלל בלילה.

ב. מעגל החיים היהודי

ובכן, מה פירוש כל זה? כולנו יודעים שבפסח אנו חוגגים את יציאת מצרים ואת ראשית תולדות עם ישראל. מהו, אם כן, תפקידן של כל המצוות הטקסיות הללו?

על מנת לענות על שאלה זו, עלינו להבין את אופיו של מעגל השנה היהודי. מסיבות מובנות מאליהן, רובנו סוברים שהשנה מתחילה בראש השנה (בהתאם לשמו), החל בדיוק שישה חודשים לאחר (או לפני) פסח. אולם, בהקדמה לפסח הראשון, התורה קוראת לחודש ניסן בו חל פסח, "רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". נקודה זו מעלה את הקביעה הפשוטה אך המבלבלת שתשרי (החודש בו חל ראש השנה) הוא תחילת השנה, אבל ניסן (החודש בו חל חג הפסח) הוא תחילת חודשי השנה. פירושו של דבר הוא שהעולם הטבעי והקשר שלו עם הקב"ה התחיל בתשרי - הרי בסופו של דבר אנו מקשרים בהלכה את ראש השנה עם יום הדין, בו נחרץ גורל השנה הבאה במרום. הדבר מקביל לעונות החקלאיות: חודש תשרי הוא סוף הקציר המסתיים עם בוא הסתיו, ובארץ ישראל - תחילת עונת הגשמים, מקור החיים לשנה העומדת בפתח. מה מתחיל בניסן, לאחר הגשם? מעגל חווית חיי האדם. שנת החודשים והשנה היא מעגל חיים, דרכו אנו חיים מחדש את החויות הנדרשות לנו כדי להפוך ליהודים, בעלי יכולת להתקשר לעולם הזה ולאלוקים. האדם, כפי שכתבתי בשיעור על שבת, אינו עומד מלכת - הישגיו אינם נמדדים בהוויתו אלא בהתהוותו. האדם תמיד בתנועה. הימים הקדושים בשנה אינם שיאים רוחניים מכיון שהם "נעלים" יותר, אלא תחנות בדרך, דרכן אנו זוכים לשפע רוחני מאת ה', חסד שמקורו בנשגב. השנה היא תקופת חיים מוקטנת של התפתחות, אותה יש לחיות שוב ושוב מדי שנה (בתקווה שכל פעם בדרגה גבוהה יותר, כמו סליל עולה). הראשונה בתחנות אלו, נקודת הפתיחה היא פסח, והסדר הוא החוויה.

ג. יציאה מעבדות לחירות

במהלך הסדר אנו חווים עבדות וחירות: יוצאים מהעבדות והשעבוד שהם חלק מהחיים בעולם הזה, ויוצאים למסע אל החירות. כיצד עושים זאת? בשתי דרכים:

א. בכך שאנו מספרים. הזכרון הקולקטיבי של העם היהודי משמר את עצם החוויה שעברו אבותינו. העקרון ההלכתי המחייב של הסיפור מנוסח בכלל "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" - מתחילים בנקודת שפל, בהכנעה, ומסיימים בשבח, בגאולה. לפיכך, הדגש הוא לספר לילדים - הסיפור האישי שלי, על אף שהוא מותיר חותם בתודעתי את חווית השעבוד והיציאה ממנו, מתקשר למסורת החיה העוברת מאב לבן ומאם לבת, קשר בל ינתק בן שלושת אלפים שנה. אין זה סתם סיפור - אלא זכרון אישי!

ב. על ידי המחשת הסיפור באמצעות מעשים - אנו אוכלים מצה, לחם העוני; אכילת מרור; אנו טובלים ירק במי מלח המזכירים את הדמעות; אנו מסבים ושותים כוסות יין כאילו אנו אדונים לגורלנו, ורשאים לבחור את עתידנו. בהקדמה שלפני אכילת המצה והמרור כתוב כך במשנה:

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

הרמב"ם משנה מעט את הגרסה הזו בשני מקומות ובכך מבהיר את המסר:

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים.

בעולם המודרני נוטים לראות בחירות דבר מובן מאליו, ואולי זו הסיבה שהוא נראה שטחי וריקני לעתים. ההלכה שולחת את היהודי חזרה לעבדות בכל שנה (או אולי יהיה נכון יותר לומר שההלכה מכירה בכך שהאדם שוקע בחזרה לעבדות מדי שנה), כך שיוכל להשתחרר מחדש. החירות היא מסע, תחנה בדרך; בלי חווית השחרור, מבלי הזכרון החי שעכשיו יצאת מבית עבדים, אינך באמת חופשי.

אם אינך משחרר את עצמך כל שנה, אתה נופל שוב לשעבוד; או שמגבירים את החירות או שמשתעבדים. בתחילת הסדר, אנו קוראים הלכה: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח". החירות היא מאבק פנימי, תהליך, דרך ולא מצב קבוע. וככל שאדם חי מחדש יותר את רגע השחרור, הוא מתקדם הלאה בשביל זה.

ד. הקשר בין קרבן הפסח לבין החירות

זוכרים שעסקנו בעבר באכילה ו"חסד"? סעודת ליל הסדר היא דוגמה מובהקת לסעודה הלכתית. ההלכות דורשות למעשה, בצורתן מתקופת המקדש, שנזמין אחרים להצטרף אלינו. זו דוגמה מעניינת לכפיית נדיבות מרצון על ידי ההלכה. התורה היתה יכולה להורות שקורבן פסח יאכל על ידי שתי משפחות - אבל זה לא יהיה חסד של אמת ושיתוף. במקום זאת, התורה מצווה שהקורבן יאכל כולו בלילה אחת. במקום להורות על נדיבות, התורה מלמדת אותנו שיעור חשוב, שעומד בבסיסה של הנדיבות - יש לי יותר מדי לעצמי. אם אקח את כל הכבש לעצמי, ממילא ישאר ממנו חלק נכבד, אותו אני יכול לחלוק עם אחרים. יש כאן שיעור "מוסר" גדול: השתתפות עם אחרים מתוך רחמים הינה בדרך כלל מתנשאת, ונובעת מתחושת עליונות. הנאצלים נותנים ובכך מבטיחים את סמכותם על התלויים בהם; השתתפות אמיתית נובעת מידיעה שיש לי יותר ממה שאני צריך, ויותר ממה שמגיע לי, כלומר זה לא באמת צריך להיות שלי מלכתחילה. השיתוף בפסח הוא בין שווים,: אנו מצרפים את עצמנו ואת חיינו עם אחרים.

לעבדים אין מה לחלוק, עבד לעולם לא יוכל להיות נדיב. לעבד אף פעם לא יהיה יותר מדי, כי אין לו שום דבר משלו. הקבוצה המתחלקת בפסח אינה עושה זאת כמעשה נדבנות מהחברה הגבוהה לנמוכה או אחווה של חוסר - זו קהילה של שווים. מצוות ההסבה (סעיף ו' לעיל) מבוססת על הקריטריון ההלכתי שבפסח כל אחד צריך להמחיש את השתיכותו למעמד גבוה, כולנו יחד: "כל ישראל בני מלכים" בלשון חז"ל. אם סיפרת את הסיפור, אתה יכול לאכול בחברה סעודה החוגגת את החירות.

כיום, אנו לא מקריבים קורבן פסח. אך איכשהו, ללא הדרכה מפורטת, הזכרון הפנימי היהודי עדיין שולח משפחות לאכול אלו עם אלו ועם אורחים. סעודת הסדר היא הסעודה הגדולה ביותר בלוח השנה היהודי, לא בגלל ההלכה, אלא כי אנחנו זוכרים, גם לאחר 1900 שנה, מה זה לאכול קורבן פסח, יחד עם מצה ומרור.

ה. משמעות השאלות בליל הסדר

להגדת הסיפור קודמות ארבע הקושיות. מבחינה הלכתית, הדבר משקף את הדרישה שהסיפור יועבר בצורה של שאלות ותשובות. יש מספר היבטים בסדר פסח שהסיבה היחידה להם היא ש"הילד יראה וישאל". למעשה, היבט זה בסיפור הוא אחד הדברים המבדיל את ליל הסדר מהמצווה היומיומית לזכור את יציאת מצרים. מהי הסיבה לכך?

אני חושב שבכך שאנו דנים ביציאת מצרים (כפי שיהודים עושים בעזרת שאלות ותשובות!) אנו עושים יותר מלזכור את המאורע. בכך שאנו יוזמים את המאבק עם הצורך להבין, הסדר מחייה את הזכרון, מגדיל אותו והופך אותו לחוויה יצירתית. במילים אחרות, הסיפור הוא למידה. זו הסיבה שלא מספרים את סיפור יציאת מצרים הישר מהתורה בספר שמות, אלא כדרשה על מספר פסוקים מספר דברים - אנו מסבירים כל מילה מהפסוקים באמצעות הפניה לסיפור. רואים זאת בצורה משמעותית יותר בכך שהחלק הסיפורי נפתח ברשימת הלכות סיפור - דבר היוצר הסתעפות קטנה של ההגדה, המתחילה מיד לאחר "עבדים היינו" וממשיכה עד החלק של "ארבעה בנים". חיות היציאה ממצרים עבורנו מבוססת על כך שהסדר הוא חווית למידה, ולפיכך, הוא נעשה בחבורה, כפי שלמדו יהודים מאז ומעולם; בשאלות ותשובות וניתוח הסיפור, ההלכות והרמזים הטמונים ברבדים החבויים בהם.

ו. משמעות מצוות ליל הסדר לאור היציאה מעבדות לחירות

כעת ננסה למיין את המצוות השונות בהן פתחנו. מה כל אחת מהן מנציחה?

א. מצה. הסבר עניין המצה מורכב. מצד אחד, המצה נקראת בתורה "לחם עוני", וזו גם הסיבה שהמצה עליה אנו אומרים את הברכה היא שבורה - כמו עני האוכל שיירי מזון. כלומר - המצה היא סימן לשעבוד. מצד שני, המצה מנציחה את המצה שאכלו היהודים כשיצאו ממצרים, כשיציאת מצרים היתה כה מפתיעה וחפוזה שלא היה להם זמן לתת לבצק לתפוח. כלומר - המצה היא גם סימן לגאולה. אחת ההשלכות לכך שהמצה היא סימן לגאולה היא ההלכה שיש לאכול את המצה בהסבה, בניגוד לאכילת המרור, שאותו אסור לאכול בהסבה. ככל הנראה, במהלך הסדר, המצה מייצגת את שני צידי המשוואה, העבדות והחירות. אולי זה הסימן שבחוסר שביציאה הגשמית - היהודים חופשים אך עליהם לברוח, ורק עכשיו מתחילים את המסע אל החופש במלוא מובן המילה. נדון במצה בנפרד ובפירוט בשיעור הבא, בהקשר של חמץ ומצה.

ב. המרור. העשבים המרים מייצגים את מרירות החיים תחת השעבוד.

ג. קורבן פסח. סעודת החירות, הנערכת בחברת בני חורין ומוקדשת לה'. הבשר המוקרב לפני אכילתו מוגדר כבא משולחן ה', סעודת מלכים. בעצם, עבדים אינם יכולים להקריב כלל, נקודה המודגשת בויכוח בין משה לפרעה - "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר".

ד. סיפור יציאת מצרים. לחיות שוב את החוויה כולה, במיוחד את רגע השחרור. בימינו אנו משלבים בין שתי דעות המופיעות בגמרא (פסחים קטז.): שמואל סובר שהסיפור צריך לפתוח בעבדות מצרים. רב חוזר בזמן - הסיפור לדעתו צריך להתחיל בכך שאבותיו של אברהם היו עובדי עבודה זרה, והשחרור מתחיל בחיי אברהם: שעבוד מצרים הוא חלק מסיפור רוחני שהחל חמש מאות שנה קודם לכן.

ה. - ו. יין והסבה - ביטוי לחופש ומעמד גבוה.

ז. הלל. שיר שבח - לא רק להודות לה' או לשבח אותו. השיר נאמר "בטבעיות", בתגובה למיידיות החוויה. כעת אני כותב סיפורת ואני יכול לומר בכל הרצינות השכלית שאנו חייבים תודה לה' על כך שהציל אותנו מיד מצרים. אך בדיוק בנקודה בה אנו חווים את היציאה, אנו פוצחים בשיר. ההלל בליל הסדר הוא ההלל האמיתי ביותר בכל השנה, תגובה למתרחש באותו רגע, נאמנה לזמן הזה. לאחר שפותחים בהלל לפני הסעודה, אנו אומרים ברכה, הכוללת את התפילה לה' לבנות מחדש את בית המקדש כדי שנוכל להקריב את קרבן פסח שוב ואז "נשיר שיר חדש..." כאשר תהיה גאולה חדשה, יתלווה לה שיר חדש. מהות השיר היא בהיותו חדש, חי ומיידי.

ח. מרק עוף. לא, זו לא ממש מצווה, אלא תופעת לוואי הכרחית לכל חוויה יהודית ראויה. אני באמת לא יודע למה.

ז. שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום

המשנה בפסחים אומרת ש"שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום" (פסחים ו.), ולכן נסיים בשתי הנקודות הבאות:

א. שיעורי בית (הרי זה קורס, לא?): ההגדה ארוכה ודי מסובכת. שבו לפני פסח ועברו עליה תוך שאתם שמים לב לחלקים השונים בהם עסקנו. יש הרבה פרטים בהם לא נגעתי אפילו. כל חלק צריך להתאים למסגרת ויש לו מטרה. אם תבינו את זה לפני ליל הסדר, הסדר יהיה משמעותי עבורכם מאי פעם.

ב. בפעם הבאה נעסוק במשמעות המצה והחמץ. נקודה למחשבה - האם החמץ הוא דבר רע? האם לחם שתפח מייצג תכונה שלילית? אם כן, למה אנו אוכלים אותו כל השנה?