שיעור 13 - קדושת שביעית

  • הרב משה טרגין

13 - קדושת שביעית

לאחר שעסקנו בשאלה אם יש מצווה לאכול פרות שביעית, נעסוק כעת בקדושת שביעית עצמה. אנו יודעים שליבול השמיטה יש קדושת שביעית - מעמד המכתיב את ההלכות הבאות:

1. חובה לאכול את הפרות באופן הרגיל והמקובל, אין להפסידם ואין להשתמש בהם שלא כהלכה.

2. אין למכור פרות אלו למטרות רווח.

3. משתמה תקופת שהיית הפרות בשדה או במקום גידולם - שבו ניתן להשיגם בחופשיות - יש לבערם גם מן הבית (ביעור שביעית).

4. כסף הניתן תמורת הפרות מקבל מעמד של קדושת שביעית בעצמו.

המשנה במסכת שביעית (פ"ח ה"ב) פוסקת כי מותר לאכול, לשתות ולסוך בפרות שביעית - כשם שמותר לעשות פעולות אלו במעשר שני ובתרומה (שגם בהם יש קדושה). ההבדל היחיד בין פרות שמיטה ובין מעשר שני ותרומה הוא שמותר להדליק נר מפרות שביעית בעוד שאסור לעשות זאת בפרות מעשר שני ותרומה. ההיתר להשתמש בפרות שביעית למאור מופיע גם במשנה קודמת. כמו כן מתירה המשנה (פ"ז ה"ג) לצבע לצבוע בפרות שמיטה את בגדיו שלו, אך לא את בגדיהם של אחרים (אם הדבר נעשה למטרות רווח).

המשנה אינה מביאה מקור להיתר זה, אולם הגמרא במסכת סוכה (מ ע"א) לומדת את הדין מן הפסוק בפרשת בהר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". התורה מזכירה במפורש רק את היתר האכילה (שממנו נובעים גם היתר השתייה והיתר הסיכה), לכן היה מקום לאסור הדלקה. אך בהמשך הפסוק מופיעה המילה "לכם", שממנה עולה הרחבה של אפשרויות השימוש. הגמרא בסוכה מסיקה כי כל שימוש המקביל לאכילה - קרי: שימוש שהנאתו באה ברגע הביעור (הצריכה) - מותר. על כן מותר להשתמש בפרות שביעית להדלקה או לצביעה, משום שההנאה בפעולות אלו מצומדת לצריכה. לעומת זאת, אין להשתמש בפרות שמיטה להסקה, שכן הנאת החימום מגיעה רק לאחר שהעץ כבר הפך לפחם, כלומר, לאחר הביעור.

הירושלמי במסכת שביעית (פ"ז ה"א) מציע מקור אחר להרחבת היתר השימוש בפרות שמיטה מעבר לאכילה ושתייה - הפסוק (ויקרא כ"ה, ז) "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל": המילה "תהיה" מלמדת כי קיים ספקטרום רחב יותר של שימושים המותרים בפרות שמיטה.

עקרונית, ניתן לומר כי מקורות שונים אלו להלכה מלמדים על הבדל מסוים בהבנתה. המקור הראשון רואה במילה "לכם" הרחבה של אפשרויות השימוש: היא מלמדת על היתר שימושים הדומים לאכילה. המקור השני, לעומת זאת, אינו רואה באכילה דגם לשימוש בפרות שמיטה, אולם בכל זאת הוא מרחיב את אפשרויות השימוש.

נוכל לבחון את משמעותו של הבדל זה לאור מחלוקת רבי יוסי וחכמים ביחס לצורות השימוש המותרות בפרות שביעית. רבי יוסי מתיר כל צורת שימוש מקובלת - כולל הסקה - אך לא שימוש לא-מקובל, כגון רפואה; הסקה היא שימוש השווה לכל נפש, בעוד שרפואה אינה נחוצה אלא לחולה. ברור שרבי יוסי לא אימץ את האכילה כפרדיגמה שעל פיה יש לבסס את ההיתרים האחרים לשימוש בפרות שמיטה. עדיין יש מקום להבין את דעת חכמים, המגבילה את ההנאה מפרות שמיטה רק לצורות שבהן ההנאה צמודה לצריכה: האם הגבלה זו נובעת מכך שחכמים רואים בפרות שמיטה פרות המיועדים בעיקרם לאכילה או לשימושים הדומים לה, או שמא נוכל לומר כי חכמים לא הגבילו את עצמם לאכילה ולפעולות הדומות לה ואף על פי כן הגיעו לקריטריון צר מזה של רבי יוסי? שאלה זו תלויה במקור שבו השתמשו חכמים ללימוד ההלכה: "לכם לאכלה" או "תהיה".

נפקא מינה אפשרית לשאלתנו עולה בירושלמי שהובא לעיל. הירושלמי משתמש בלשון "צבועין לאדם...". אחת הדרכים להבין את דיון הירושלמי היא כי הגמרא שואלת אם מותר להשתמש ביבול העומד לאכילה לצביעה. ממילא עולה השאלה הבאה: האם ישנה העדפה הלכתית לשימוש בפרות שמיטה לאכילה, ולא לשימושים אחרים? אם שאר אופני השימוש נלמדים מאכילה, אכן נוכל להעדיף אכילה על פני שימושים אחרים כשהדבר אפשרי. אולם אם התורה מלמדת באמצעות המילה "תהיה" כי כל אופני ההנאה הישירים מותרים בפרות אלו (כשההנאה מתרחשת בשעת הביעור), אל לנו לייחס חשיבות מיוחדת לאכילה. בירושלמי הנ"ל אין פסיקה חד-משמעית בעניין זה, בעוד שמירושלמי אחר (פ"ח ה"א) עולה כי השימוש בפרות שביעית לצביעה לצורך אדם - מותר. הרמב"ם פוסק כי מותר להשתמש באוכלין לצביעה.

המשנה (פ"ח ה"ב) פוסקת כי דברים הנאכלים - צריכים להיאכל, ואילו דברי סיכה - צריכים לשמש לסיכה. מה פסק המשנה ביחס לחפץ הנאכל שגם משתמשים בו לסיכה? זהו מקרה מקביל למקרה שהצגנו לעיל - דבר הנאכל המשמש גם לצביעה. הירושלמי על המשנה מביא ראשית כול את האיסור להשתמש באוכלין לרפואה. הלכה זו כשלעצמה מובנת, שכן גם רבי יוסי אוסר שימוש בפרות שמיטה לרפואה (משום שאינו שווה לכל נפש). בהמשך אוסר הירושלמי סיכה בחומץ, אך מתיר אותה בשמן. האם נוכל ללמוד מדברי הירושלמי כי יבול המשמש לאכילה צריך להיאכל, כלומר: אכילה עדיפה על שימושים אחרים? או שמא הירושלמי סבור כי שימוש ביין לסיכה הוא כה מוזר, עד שניתן לדמותו לשימוש לרפואה, האסור לכל הדעות, ורק כשהחשש משימוש לרפואה אינו קיים ניתן להשתמש ביבול שביעית גם שלא לאכילה? מעניין שהירושלמי אוסר סיכת יין לחש בראשו (כלומר, כאשר יש חשש רפואה), בעוד שהבבלי אוסר פעולה זו מבלי לציין כי מדובר בחש בראשו. הרמב"ם פוסק את ההלכה באופן גורף: כל אדם אסור בסיכת יין, גם אם אינו חש בראשו. מדברי הרמב"ם לא ניתן להסיק מסקנה חד-משמעית: אפשר שהאיסור נובע מהעדפה עקרונית של אכילה על פני כל שימוש אחר בדברים שאכילה היא שימושם המובהק. בירושלמי עצמו עדיין נוכל לטעון כי מותר להשתמש בפרות שמיטה לצביעה בפרות המיועדים לאכילה ולצביעה באותה מידה.