שיעור 17 - תיחום הסיפור (ג) - 'גבולות דינמיים'

  • פרופ' יונתן גרוסמן

שיעור 17 - תיחום הסיפור (ג): 'גבולות דינמיים'

למרות התחושה הברורה שלכל סיפור יש את גבולותיו הטבעיים, הרי שלעתים יכול הכתוב 'לשחק' עם גבולות אלו. אין כוונתי למה שהעלו פרי ושטרנברג כי גבולות היחידה הם דינמיים וזאת בשל חיפוש הקורא אחר נושאים שונים אשר לאורם מתארגן הסיפור באופן שונה. כוונתי היא שגם במקרה בו נושא הסיפור מוסכם יכולים להיות לסיפור כמה תיחומים מקבילים, ואת כולם מעודד הכתוב עצמו.

לשם בחינת תופעה זו נעיין בסיפור גניבת הברכות (בר' כ"ז), בו לעניות דעתי ניכר כיצד הכתוב יוצר כמה תיחומים שונים אשר משפיעים באופן ניכר על שיפוט הדמויות בסיפור.[1]

לפני שנתחיל בעיון נעיר כי סיפור גניבת הברכות מרובה פנים הוא, ולא ניתן במסגרת הנוכחית לנתחו באופן מקיף. לפיכך, איני מתיימר להציג בדברים הבאים קריאה צמודה של הסיפור, אלא לעמוד על פן מסוים העולה מתוך קביעת גבולות הסיפור, ולהתוות בעזרתו דרך כללית בלבד.

סיפור גניבת הברכות

שאלת שיפוט הדמויות בסיפור זה היא שאלה מרתקת ביותר, דווקא בשל אי השיפוט המפורש של המספר: "בסיפור כה דרמאטי הצליח המספר לשמור על אובייקטיביות מרבית ואינו מגלה את עמדתו: האם הוא מגנה את מעשה רבקה ויעקב או משבח אותו?".[2]

מהם גבולות היחידה הנידונה? מוסכם על הרוב כי סופו של הסיפור הוא בעזיבת יעקב את ביתו ('פיזור הדמויות') ובנשואי עשו את בת ישמעאל (כ"ח, ט).[3] כפי שכבר הערנו, לנגטון, מחלק הפרקים, חש שבשליחת יצחק את יעקב לחרן מתחיל סיפור חדש, אולם שיטתו קשה, שהרי קריאת יצחק ליעקב וציוויו ללכת לחרן (כ"ח, א) מוצגים בסיפור כתגובה לבקשת רבקה מיצחק: "קצתי בחיי מפני בנות חת" (כ"ז, מו), ובקשתה זו מוארת לאור חששה מפני רצונו של עשו להרוג את יעקב (כ"ז, מב-מה), כך שקשה לנתק את דברי יצחק ליעקב מהשרשרת הטבעית של התפתחות העלילה ("מבנים של השתלשלות").[4]

בניגוד לנקודת סיום הסיפור, בנוגע לפתיחתו ישנם כיוונים שונים בקרב החוקרים:

התיחום המצמצם (כ"ז, א - כ"ח, ט)

קריאה מצמצמת תראה את ראשית הסיפור בתחילת פרק כ"ז, בעיקר בשל תיאור הזמן הניצב בפתיחתו: "ויהי כי זקן יצחק" (כ"ז, א). זוהי פתיחה קלאסית ליחידה חדשה, המבליעה במרומז כי ייתכן וזמן רב חלף מהאפיזודה הקודמת שתוארה קודם לכן.[5] מה גם, שנשואי עשו לבנות חת הנמסרים בפסוקים הקודמים לפתיחה זו נראים בקריאה ראשונה מנותקים מעלילת גניבת הברכות. ואומנם, גם חלוקת הפרקים וגם חלוקת הסדרים נעתרו לפתיחה זו, ובמקום זה פתחו את הסיפור.

על פי תיחום זה, עשו (כמו גם יצחק) מוצג כדמות טראגית, שאמו ואחיו הוליכו אותו שולל. בעוד הוא מקיים את צו אביו, גנב אחיו במרמה את הברכות אותם ייעד אביו לו. הכתוב אינו רומז למניע מיוחד של רבקה בגניבת הברכות, ואין לו לקורא אלא לחוש כי העדפת רבקה את בנה הצעיר קשורה באהבתה המיוחדת אליו (לאור כ"ה, כח).

קריאה כזו, שופטת כמובן את רבקה ואת יעקב לחומרה, תוך שהיא נשענת על יסודות נוספים בסיפור, כדוגמת אי קיום דיאלוג בין רבקה ליצחק בנוגע למקבל הברכה, וכדוגמת חששו של יעקב שמא התרמית תתגלה ותבוא עליו קללה ולא ברכה (כ"ז, יא-יב) - אך אינו חושש מעצם התרמית. נתונים אלו, משתלבים בשיפוט השלילי של רבקה ויעקב, ומולם ניצבים כאמור יצחק ("הזקן"!) ועשו ("בנו הגדול"!) הדמויות שהולכו שולל.[6] לשונו של עשו - "הנני" (כ"ז, א), ונישואיו עם בת ישמעאל כניסיון לפייס את אביו, מעודדים שיפוט חיובי של הדמות והזדהות עם כאבה. קריאה זו נסמכת כמובן גם על תיאור יצחק עת גילה את דבר התרמית: "ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד" (כ"ז, לג), ועל תיאור עשו בתמונה זו: "ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד" (כ"ז, לד). קשה שלא לחוש את אהדת המספר לדמויות טרגיות אלו. הקורא גם שומע במקום זה הערכה שלילית גלויה למעשי יעקב, וגם אם היא נאמרת מפי יצחק היא מותירה רושם רב: "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" (כ"ז, לה).[7]

מסקנת הקורא היא, אם כן, ש"יצחק ועשו הפשוטים המרומים הם הנוגעים כאן ללב, ולא רבקה ויעקב המרמים ומצליחים בהונאתם".[8]

התיחום המרחיב (כ"ו, לד - כ"ח, ט)

אל מול פתיחת הסיפור בתיאור זקנותו של יצחק, נדמה כי המבנה הספרותי של היחידה רומז לפתיחת הסיפור בתיאור נשואי עשו עם בנות חת.[9] הדבר עולה בשל האינקלוזיו (inclusio) שנוצר עקב כך: בפתיחת הסיפור נזכרים נשואי עשיו (לבנות חת), ובסופו שוב נידונים נישואיו של עשיו (לבת ישמעאל).[10]

יתר על כן: ייתכן ומעטפת זו אינה אלא מסגרת למבנה כיאסטי שלם:[11]

א. נשואי עשו עם בנות חת (כ"ו, לד-לה).

ב. יצחק שולח את עשו לשדה, ורוצה לברך אותו (כ"ז, א-ד).

ג. רבקה שומעת על רצון יצחק, ומצווה על יעקב לפעול ולהתל ביצחק ("ועתה בני שמע בקלי") (כ"ז, ה-יז).

ד. יעקב המחופש לעשו בא אל אביו לקבלת הברכה ("אנכי עשו בכרך"), ומתברך (כ"ז, יח-כט).

ד1. עשו בא אל אביו לקבלת הברכה ("אני בנך בכרך עשו"), ומתברך (כ"ז, ל-מא).

ג1. רבקה שומעת על רצון עשו להרוג את יעקב, ומצווה על יעקב לפעול ("ועתה בני שמע בקלי") (כ"ז, מב-מו).

ב1. יצחק שולח את יעקב לפדן ארם, ומברך אותו (כ"ח, א-ה).

א1. נשואי עשו עם בת ישמעאל (כ"ח, ו-ט).

ואומנם, תוך כדי הסיפור נעשה שימוש בנתון הנזכר בתחילה - בנישואי עשיו עם בנות חת - שהרי בדבר זה תולה רבקה את רצונה שיעקב יילך לפדן ארם: "קצתי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים" (כ"ז, מו).

על פי תיחום זה, יש לראות בנשואי עשו עם בנות חת, רקע לסיפור גניבת הברכות. לנישואין אלו, יש הערכה שלילית גלויה, גם אם היא נאמרת מנקודת התצפית של יצחק ורבקה: "ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה" (כ"ו, לה), וכאמור, רבקה חוזרת על דברים אלו במהלך העלילה.

תחילת הסיפור בנקודה זו, מעודדת את הקורא לראות בעשיו את הבן שאינו ראוי לברכה. לאור נתון זה ייתכן וגם הנתון הנזכר בסמיכות - עיוורונו של יצחק - נדרש על ידי הקורא כסמל מטפורי לעיוורון תודעתי: למרות נשואי עשו לבנות חת, הוא מבקש לברכו, וכדברי אברבנאל במקום: "האהבה מקלקלת את השורה... ואולי שלזה נאמר 'ותכהינה עיניו מראות', שעיני שכלו וכוונתו כהו בענין עשו, ולא ראה ולא התבונן במעשיו כראוי".[12]

נתון הנזכר בפתיחת סיפור הוא רב חשיבות, ובהקשר שלנו, יכול הקורא לפענח לאורו (לאור נשואי עשו לבנות חת) את סיבת פעילות רבקה. בכך, יש בכדי להקל על השיפוט השלילי של רבקה בסיפור, ולרמוז שאכן עשיו אינו ראוי לברכת יצחק.

קריאת הסיפור כחלק ממחזור הסיפורים כולו (כ"ה, 19 - כ"ח, 9)

ישנה קריאה נוספת אליה הקורא נדרש לשים לב. זקוביץ הדגיש כי גם לאחר קביעת גבולות הסיפור יש לברר האם "הוא יחידה ספרותית עצמאית... או שמא נכתב הסיפור כחלק ממערכת רחבה יותר שעליה הוא מקרין מאורו וממנה הוא מקבל את אורו שלו".[13]

דברים אלו מתממשים באופן מלא בסיפור שלפנינו. בסיפור גניבת הברכות טמונים רמזים למערכות קודמות בסיפור, והקורא נאלץ להתחשב גם בהם. כוונתי לשתי אפיזודות קודמות:

א. בדברי עשו נוכח גילויו שאחיו גנב את הברכה שיועדה לו, נזכר: "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי" (כ"ז, לו). עשיו מתייחס בדבריו לסצנת מכירת הבכורה (כ"ה, כט-לד). ישנה גם זיקה ספרותית בין שתי התמונות - בשתיהן 'נקבע' מיהו הבכור בהקשרים של מאכל ומשתה, ובשתיהן נזכר יום המיתה כמניע לפעולה (עשיו במכירת הבכורה אמר: "הנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרה" (כ"ה, לב); יצחק בסיפור הברכות אמר: "הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי" (כ"ז, ב)).[14] גם האליטרציה הנוצרת מצימוד המילים 'בכרתי' - 'ברכתי' מדגישה באופן מיוחד את היחס שבין שתי המערכות.

ב. מערכה נוספת הנרמזת תוך כדי הסיפור היא הנבואה שקיבלה רבקה, עת הלכה בהריונה לדרוש את ה' (כ"ה, כב-כד). גם בברכה שאמר יצחק ליעקב, וגם בברכה שבסופו של דבר אמר יצחק לעשיו נזכרת לשון 'עבדות': "יעבדוך עמים" (כ"ז, כט); "ואת אחיך תעבד" (כ"ז, מ). בשל סמיכות העניין והטקסט, סביר שהכתוב רומז בכך לנבואה שקיבלה רבקה, ושעסקה בשני אחים אלו: "ורב יעבד צעיר" (כ"ה, 23).

שתי תזכורות אלו, מוציאות את הקורא מהיחידה הקטנה, ורומזות לפענוחה תוך התחשבות במערכות אחרות לאורך מחזור הסיפורים. בלשון הבחנותיו הספרותיות של פורסטר נאמר שלפנינו 'עלילה ספרותית מגובשת' והקורא נדרש לפענח כל שלב בסדר השתלשלות העלילה לאורם של שלבים מוקדמים, ובניסוחו של אהרוני: "מלים ופסוקים רבים בסיפורנו זה מקבלים משמעות עמוקה יותר רק עם סיום קריאה עיונית בשלוש המערכות כולן, וזאת משום שכל תמונה בסיפור מקרינה מאורה על רעותה, מבהירה ומלבנת נקודות סתומות ומעורפלות שבמשניה".[15]

ואמנם, ישנו שיתוף תמטי ברור בין סיפור גניבת הברכות ובין נבואת רבקה ומכירת הבכורה, באשר כולם עוסקים בשאלת הבכורה והמאבק בין האחים. יש לציין, שבתחילת מחזור הסיפורים של יעקב נאמר: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה" (כ"ה, כ). סביר, כפי שכבר העיר אברבנאל בפירושו במקום, שאזכור לבן כאח רבקה מהווה נתון אקספוזיציוני אשר יקבל את פשרו עם בריחת יעקב לחרן, אל לבן 'אחי אמו'. נתון זה מהווה ראיה נוספת לכך שהכתוב רואה במערכות כולן רציפות אחת ונדרש הקורא לקריאת יחידה קטנה אחת על רקע שכנותיה.

בקריאה מרחיבה כזו, מסויגת באופן ניכר שפיטתם השלילית של רבקה ויעקב, שהרי לשניהם מניעים נסתרים: רבקה פועלת לאור הנבואה שקיבלה, ובכך העדפתה את הבן הצעיר מקבלת אישור אלוהי, ואילו יעקב פועל לאור הבכורה אותה קנה מעשיו. יתר על כן, קריאת דברי עשיו המאשים את יעקב אחיו, על רקע מכירת הבכורה, יכולה אף לעורר ביקורת מאזנת על עשיו, שהרי "באמרו 'אני בנך בכרך עשו' (לב) הוא מתכחש לוויתורו המוחלט בשבועה על הבכורה (כ"ה, לג), ואין לו, אפוא יסוד להאשים את יעקב בלקיחת הבכורה בעקבה (לו) שהרי בידיעה צלולה מכר את בכורתו!".[16]

השיפוט הכפול

כך אם כן מסתבר, שהכתוב עצמו מעודד מספר תיחומים מקבילים לאותו הסיפור, כשכל תיחום נושא בחובו שיפוט שונה לדמויות הפועלות בו. מהי תרומת השיפוט הכפול בסיפור זה? מדוע מבקש הכתוב מן הקורא לשפוט את רבקה ואת יעקב לחומרה על עצם מעשיהם בגניבת הברכה, אולם להקל בשיפוטם השלילי נוכח הסיפור הרחב?

דומני כי דבריו של בובר מקדמים את הדיון בהקשר זה:

"הסיפור בספר בראשית שכל עיקר תפקידו לבאר את השתלשלות דורות ישראל על פי בחירה קדמונה, שממנה מתחייבת ברירה חוזרת ונשנית בכל דור, מצווה היה גם כאן להציג את הרחקתו של הבכור כמעשה ההשגחה האלוהית; וממילא לא יכול לדבר על כך כמעשה עוול... עם זה לא היה בן חורין להתכחש לעיקר העיקרים של סוד התיאולוגיה-ההיסטורית המקראית, האומר שההנהגה האלוהית מניחה בכל זאת חירות למעשי אדם ואחריותם עליו".[17]

בניסוח אחר, הכתוב מציג את בחירת יעקב כבחירה אלוהית מזה, אולם מבקש לרמוז לביקורת על אופן השגת הברכה מזה. המסר האמביוולנטי קשור כאן בתפיסה (שניתן למוצאה גם בהערכת יהוא), על פיה 'המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים', ואדם - גם אם הוא בחיר האל - ייתן את הדין על מעשיו הלא מוסריים (גם אם במעשים אלו הוא מממש את הגזירה האלוהית).

ממילא, אין זה מפתיע שהקורא עתיד לשוב לסיפור זה עם המשך קריאתו את מחזור סיפורי יעקב, תוך שמוטמעות בו ביקורות סמויות על מעשה יעקב;[18] "יש שאדם עומד נדהם לנוכח החורבן הנפשי ולעיתים אף הפיזי, שדרכי האל מביאות לפעמים על הגיבורים, המשולבים במרקם תכניותיו. אך, כאמור, נסתרות הן דרכי האל, מחשבותיו אינן מחשבותינו, ודרכינו אינן דרכיו".[19]

בזאת אנו כמעט ומסיימים את דיוננו בתיחום הסיפור. השיעור הבא יוקדש למה שמכונה 'סיום מדומה', ובזאת נחתום את דיונינו בנושא זה.



[1] האמור להלן הוא סיכום של דברים שכתבתי בעבודת הדוקטוראט שלי והמעוניין להרחיב בדבר מוזמן לעיין שם (כפל משמעות בסיפור המקראי ותרומתו לעיצוב הסיפור, אוניברסיטת בר אילן תשס"ו).

[2] י' אבישור, בראשית, עולם התנ"ך, תל אביב 1993, עמ' 171.

[3] למשל: J. P. Fokkelman, Reading Biblical Narrative: An Introductory Guide, Leiderdrop 1999, p. 47

[4] וכפי שכבר הערנו, יש גם שדה סמנטי משותף לסיפור גניבת הברכות ולשליחת יצחק את יעקב לחרן.

[5] ייתכן וגם אינקלוזיו מתקיים על פי תיחום זה, שהרי הסיפור פתח בעיניו של יצחק: "ותכהין עיניו מראת" (כ"ז, א) ומסתיים באזכור עיניו של יצחק: "וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו" (כ"ח, ח), אולם דבר זה מסופק בעיני.

[6] הצדק עם זקוביץ שטען, שניכרת השתדלות מיוחדת של הכתוב "להציל את כבודו של יעקב", ולהטיל את עיקר האחריות למעשה הגניבה על כתפי רבקה (י' זקוביץ, "עקבת יעקב", בתוך: ב"צ לוריא (עורך), ספר ד"ר ברוך בן יהודה, תל אביב תשמ"א, עמ' 131). עם זאת, לצורך דיוננו אני מבקש לעקוב בעיקר אחר שאלת שיפוטם של 'שתי המפלגות' שבבית: יצחק ועשו מזה, ורבקה ויעקב מזה.

[7] בעיקר נוכח שילוב התיבה 'מרמה' בהמשך מחזור הסיפורים, עת יעקב התלונן בפני לבן על שרימה אותו (בר' כ"ט, כה).

[8] צ' אדר, ספר בראשית - מבוא לעולם המקראי, תל אביב תשכ"ז, עמ' 77.

[9] כך כבר אצל דילמן (A. Dillmann, Genesis: Critical and Exegetically Expounded (trans. by B. Stevenson), Vol. 2, Edinburgh 1897, p. 210). הדבר בולט אצלו כבר בכותרת המשנה ליחידה זו: "He is blessed by Isaac: Ch. xxvi, 34 - xxviii, 9"

[10] גם אופן פתיחת נישואי עשו בתיבה "ויהי" מעודדת את פתיחת הסיפור במקום זה.

[11] פוקלמן ופישביין עמדו על המבנה הכיאסטי של הסיפור, אולם תחמו את הסיפור כאופציה המצמצמת, כך שמבנה הסיפור, לדעתם, פותח בתמונה בה יצחק עומד מול עשו ושולח אותו לשדה, ונחתם בעמידת יעקב מול אביו ובשליחתו חרנה (J. P. Fokkelman, Narrative Art in Genesis, Assen and Amsterdam 1975, p. 98; M. Fishbane, Text and Texture: Close Reading of Selected Biblical Text, New York 1979, p. 49).

[12] רש"י, שקשר (בעקבות המדרש) בין עוורון יצחק לעשן העבודה זרה של בנות חת, נעתר למעשה לתיחום המרחיב, שהרי הוא ביקש לפענח את משמעות העיוורון על רקע הנתון המקדים לו.

[13] י' זקוביץ, מבוא לפרשנות פנים מקראית, אבן יהודה 1992, עמ' 57.

[14] ראו על כך אצל זקוביץ (הנזכר לעיל, בהערה 6), עמ' 130-131.

[15] ר' אהרוני, "יעקב ועשו - מחזה בשלוש מערכות", בית מקרא כג (תשל"ח), עמ' 327.

[16] זקוביץ (שנזכר לעיל בהערה 6), עמ' 132. ישנן גם גישות אחרות בהבנת מכירת הבכורה. ראו למשל ברמב"ן על אתר הסבור שהמכירה הייתה רק לעניין הנחלת מעמד האב, אך לא לעניין קבלת הברכה.

[17] מ' בובר, דרכו של מקרא, ירושלים תשכ"ד, עמ' 291.

[18] כך כבר בכמה ממדרשי חז"ל (למשל תנחומא ישן, פר' ויצא, י"א). ראו על כך אצל נ' ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, ירושלים תשכ"ז, עמ' 224-225.

[19] אהרוני (שנזכר לעיל, בהערה 15), עמ' 340.