שיעור 18 - אלישע ואלמנת אחד מבני הנביאים (ד)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע ואלמנת אחד מבני הנביאים - מל"ב ד', א-ז

ה. בין אלישע בסיפורנו לבין אליהו בשני סיפורים אודותיו

1. מבוא

סיפורנו אודות אלישע ואלמנת אחד מבני הנביאים מקשר אותנו מבחינה לשונית ועניינית עם שניים מן הסיפורים אודות אליהו. הקשר הבולט והגלוי לעין הוא לסיפור אודות אליהו והאלמנה הצרפית (מל"א י"ז, ח-טז): אף שם חולל הנביא נס דומה לזה שחולל אלישע בסיפורנו - נס ריבוי של שמן, ואף שם הביא הנס להצלתם של אישה אלמנה ובנה שעמדו לפני אסון. על הקשר בין שני הסיפורים הללו (בעיקר מבחינת הדמיון בין שני הנסים) עמד ר"י אברבנאל במקומנו:

והיה הנס הזה לאלישע ממין הנס שעשה אליהו בצפחת השמן, שלא כלתה לצרפית ימים רבים.

הקשר הפחות גלוי לעין הוא בין סיפורנו לבין סיפור העימות בין אליהו לעובדיהו במל"א י"ח, ז-טז. בשני המקומות משמיע אדם צדיק תביעה מוסרית חריפה באזני הנביא, והוא מנמקהּ בהיותו (הוא או בן זוגו) "ירא את ה'".

מדרשים אחדים יצרו זיקה ממשית בין שני הסיפורים הללו: על פיהם האלמנה הבאה אל אלישע היא אלמנת עובדיהו, שעליו נאמר שהיה "ירא את ה'". החוב שבגינו הנושה בא לקחת את שני ילדיה לעבדים, הוא חובו של עובדיהו, שלווה כסף בריבית כדי שיוכל לכלכל את מאה הנביאים שהסתיר במערות בלחם ובמים.[1] אולם אף בלא הקישור המדרשי הזה, ברורה הזיקה בין שני הסיפורים הללו.

ובכן, מה ניתן ללמוד על אליהו ועל אלישע תלמידו מהשוואה כפולה זו?[2]

2. שני הנביאים אל מול שתי אלמנות - המסגרת הכללית

1. נקל לראות את הדמיון בין זעקתן של שתי האלמנות העניות על האסון העומד להרוס את משפחתן:

מל"א י"ז

מל"ב ד'

(יב) חַי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם…
וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים
וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ. 

(א) עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת…
וְהַנֹּשֶׁה בָּא
לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים.

2. אף התשתית לנס שעומד הנביא לגזור בכל סיפור, אותו 'יש' המצוי בידי כל אחת מן האלמנות דומה, והדבר בא לידי ביטוי אף בעיצוב דבריהן:

(יב) אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג (= אין לי)
כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד
וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת. 

(ב) אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת
כִּי אִם
אָסוּךְ שָׁמֶן. 

3. אף הנס שגוזר הנביא בכל מקום דומה בשני הסיפורים: בשניהם מתרבה השמן:

(יד) כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר.  

(ג) שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים …
(ד) וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה, וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי.  

4. עשיית האישה כמצוות הנביא והתקיימות הנס כדברו פותרת את מצוקתן:

(טו) וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ
וַתֹּאכַל הוא והיא (הִיא וָהוּא) וּבֵיתָהּ יָמִים.
כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר.

(ה) וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ… הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מיצקת (מוֹצָקֶת).
(ז) לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת נשיכי (נִשְׁיֵךְ)
וְאַתְּ בניכי (וּבָנַיִךְ) תִּחְיִי בַּנּוֹתָר.

על אף המסגרת הכללית הדומה בשני הסיפורים, רבים ההבדלים ביניהם, והללו מתפרסים על פני תחומים שונים:

1. שונה אופיה של מצוקת האלמנה הצרפית ושונות סיבותיה, מאלו של אלמנת אחד מבני הנביאים: הראשונה סובלת ממצוקת רעב מחמת הבצורת, וזו מביאה אותה ואת בנה עד שערי מוות; השנייה עומדת בפני סכנה של פירוק משפחתה, וסיבת הסכנה הזאת היא אפוא חברתית, ולא טבעית.

2. לפיכך שונה גם הפתרון הנסי הניתן לכל אחת מהן: לצרפית נעשה נס-מזון מתמשך למשך שנה שלמה ("ותאכל היא והוא וביתה ימים" = שנה); לאלמנה בסיפורנו נעשה נס חד פעמי של התרבות השמן לצורך מכירתו וכך התאפשר לה לסלק את חובה.[3]

אולם ההבדלים המעניינים אותנו בעיון זה, הם ההבדלים הנוגעים לנביא בכל אחד מן הסיפורים: מה הם מניעיו של כל נביא בעשיית הנס; מהו אופי היחסים בינו לבין האלמנה העומדת למולו; ומהי מטרת הסיפור כולו.

3. בין אליהו לבין אלישע

בשני הסיפורים קיימת מערכת יחסים של תובע-נתבע בין שתי הדמויות הראשיות במרכז הסיפור; אולם בחלוקת התפקידים, מיהו התובע ומיהו הנתבע, בזאת אין הם שווים.

בסיפור אודות אליהו והאלמנה הצרפית, אליהו הוא התובע מן האלמנה לכלכלו. כבר בראש הסיפור מודיע ה' את אליהו (ט) "הנה צויתי אשה אלמנה לכלכך".[4] בבואו לצרפת ובזהותו את האלמנה שאליה התכוון דבר ה',[5] נקט אליהו בסדרת בקשות: (י) "קחי נא לי מעט מים בכלי ואשתה". היענותה לבקשה זו גוררת את הבקשה האחרת, הגדולה ממנה (יא): "לקחי נא לי פת לחם בידך". שבועת האישה, שאינה יכולה להיענות לבקשה זו, אינה מביאה את הנביא לוותר על בקשתו. אדרבה, הוא חוזר עליה, ומבקש מהאישה לחלוק עמו את פתה הדלה האחרונה, אותה סעודה שאינה מספקת לבעליה - לה ולבנה, וסעודה זו היא סעודתם האחרונה:

אַל תִּירְאִי, בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ (- קוששי עצים ועשי את המעוג בשארית הקמח והשמן שבידך)
אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה, וְהוֹצֵאת לִי
וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה. (י"ג)

איזו תביעה קשה תובע ממנה אליהו! למרות אמצעי הריכוך שהוא נוקט בהם[6], אין הוא מנסה כלל לטשטש את תביעתו החמורה: "עשי לי… בראשנה", ושוב: "והוצאת לי". וכדי למנוע כל ספק מן האישה: "ולך ולבנך תעשי באחרנה". מי ישמע לו בדבר הזה?

כדי לאפשר לאישה לעמוד בתביעה קשה זו מוסיף אליהו:

כִּי כֹה אָמַר ה' א-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר
עַד יוֹם תתן (תֵּת) ה', גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (י"ד)

הבטחת הנס לאלמנה נועדה אפוא לסייע בידה לעמוד בניסיון הקשה, אולם ההבטחה באה גם לאפשר את קיומו של אליהו בהמשך, בימי שבתו בבית האלמנה "עד יום תת ה' גשם על פני האדמה".

האלמנה עשתה כדבר אליהו בפעם הזאת, כשם שהמשיכה ועשתה בהמשך אותה שנה:

וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ
וַתֹּאכַל הוא והיא (הִיא וָהוּא) וּבֵיתָהּ יָמִים. (ט"ו)

רק בזכות עמידתה בניסיון המתמיד, היומיומי, שבו היה עליה לעמוד באותם 'ימים', זכתה האלמנה להחיות את נפשה ואת נפש בנה.

בסיפור שלנו באה האלמנה ביזמתה אל אלישע כדי 'לצעוק אליו' - דהיינו לבקש את סיועו כנגד עוול שנעשה לה. את פנייתה דווקא לנביא, ולא למלך, הכתובת הרגילה למוסד ה'צעקה' של אלמנות ומקופחים אחרים, הסברנו בעיון ב כנובעת מאופיו של העוול שעליו באה אלמנה זו לצעוק. לא צדק משפטי אנושי היא באה לתבוע, אלא צדק א-לוהי - גמול צודק: כיצד ייתכן שגמול מעשיו הטובים של אישהּ, ירא ה' מבני הנביאים, יהיה לקיחת שני בניה - בניו לעבדים בידי הנושה?

הנביא מייצג אפוא את שולחו, ואליו פונה האישה מרת הנפש כתובעת אל נתבע. באמרו לה "מה אעשה לך" מודה הנביא בצדקת תביעתה, כמו שכתבנו בעיון ג, ומייד הוא נחלץ לסייע בידה לפתור את מצוקתה: "הגידי מה יש לך בבית". הנס בא אפוא להשיב גמול צודק לאלמנה זו ולבעלה המנוח.

נמצא אפוא, כי הנס שעשה אליהו מטרתו לתבוע מן האלמנה תביעה קשה, ולאפשר לה לעמוד בתביעתו. אין לאליהו עניין אישי באלמנה זו ובבנה, שהרי אותם אין הוא מכיר כלל. סיועו להם מהווה מכשיר לכלכלתו של אליהו עצמו בעת הרעב. לפיכך לא יהא זה מדויק לומר, כי נס זה עשה אליהו למען יחיד-נזקק.

הפוך מכל בחינה אפשרית (בבחינות הנידונות כאן) הוא הנס שחולל אלישע: זהו נס שמטרתו להיענות לתביעתה המשתמעת של האלמנה. הנביא כאן הוא העומד כביכול בניסיון, והוא מחולל את הנס כדי להצליח בכך. בעשותו כן, הוא פועל מתוך יחס אישי אל האישה. אין היא אלמונית לגביו: "ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה'" היא אומרת לאלישע, ופירוש הדבר שאלישע הכיר את אבי המשפחה ואת נסיבות חייו. בדבריו אל האישה ובהבטיחו לה את הנס, נשמעת נימה של אהדה כלפיה, ושל יחס אישי שיש בו מאור פנים.[7] אלישע פועל אמנם מתוך מגמה לשלם לה חוב, ולהצדיק בכך את דיין האלמנות ואבי היתומים, אולם צידוק טענתה הרי נובע מן ההכרות האישית עמה ועם משפחתה, ומן הרצון האנושי של הנביא להיטיב עמה. על כל פנים, אין אלישע זוכה לכל תועלת אישית כתוצאה מן הנס, וכל פעולתו לא נועדה אלא לעשות שלום בין האלמנה הצועקת ובין הכתובת האמיתית לצעקתה. אלישע אינו אלא מייצגו של ה' בתביעה זו.

מן ההבדלים העמוקים הללו בין הנסים שעשו שני הנביאים בסיטואציות כה שונות, יתבררו לנו שני הבדלים באופי הנס ובדרכי הבאתו בכל אחד מן הסיפורים:

א. כיוון שהנס שעשה אליהו מטרתו הייתה להפוך את האלמנה למכשיר לכלכלתו בעת הרעב, בסביבה שבה נאנקים הכול מחמת הרעב, נעשה הנס בצמצום רב ובחסכנות - אין בו שפיעה של ברכת שמים: "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר". מן הכמות הזעירה שישנה בהם עתה, בשעת פגישתו של אליהו באלמנה, לא יחסר דבר. כמות זו, המספיקה רק לסעודה אחת לשתי נפשות, תצטרך עתה להתחלק תדיר בין שלוש נפשות, בצמצום המאפשר את קיום הנפש בלבד. אין כאן הבטחת רווחה, אלא רק הצלה ממוות.

הנס שהבטיח אלישע לאלמנה, לעומת זאת, ניתן בשפע ובמאור פנים, כפי שמיטיבים לאדם חביב ומוכר. אין הוא בא רק כדי לענות על מצוקת החוב לנושה, אלא אף להיטיב את מצבה של האלמנה בהמשך: "ואת ובניך תחיי בנותר". בהדריכו את האישה לקראת הנס, מפציר בה אלישע שתנצל את הברכה השופעת עליה ככל יכולתה (ג): "לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכנכי (שכניך קרי), כלים רקים אל תמעיטי".[8]

ב. בסיפור הנס שחולל אליהו מודגש חזור והדגש ייחוסו של הנס לה'. תחילה בפי אליהו:

כִּי כֹה אָמַר ה' א-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה...
עַד יוֹם תתן (תֵּת) ה', גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (י"ד)

ואחר כך בלשון הכתוב:

כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה… כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ. (ט"ז)

בסיפור הנס שחולל אלישע, לעומת זאת, לא נזכר כלל שם ה' בנוגע לנס, לא בדברי אלישע, לא בשעת קיומו של הנס ואף לא לאחר מכן.[9]

טעמו של הבדל זה עולה מתוך דברינו הקודמים, אודות מניעיו של כל נביא בעשיית הנס: אליהו חולל את הנס כדי שיהא לו מקור לכלכלתו. דווקא בשל הנגיעה האישית החזקה שיש לו בעשיית הנס הזה, הוא מדגיש, וכך גם הכתוב, כי לא בשם עצמו הוא פועל, אלא במצוות ה', וה' הוא שציווה על אלמנה זו לכלכלו. הדגשה זו נועדה למנוע חשד שאליהו פועל על דעת עצמו בעשיית נס למען עצמו. למען עצמו - אמנם כן, אך זאת הוא עושה "כדבר ה' אשר דבר ביד אליהו".[10]

לאלישע, כאמור, אין כל נגיעה אישית בנס שהוא מחולל. את פעילותו בסיפורנו הוא פועל כנציג ה', ואליו בעצם מופנית תביעתה של האלמנה. דווקא בשל כך, אין הוא מזכיר את שם ה' בפעילותו, וכך נוהג גם הכתוב. מה שנעשה כולו לשם ה', ואין בו כל צד אנושי-אישי, אין צריך הכרזה. התוכן עצמו הוא המעיד על כך.

לסיום ההבחנה בין שני הסיפורים השונים כל-כך זה מזה, עלינו לדון במגמת כל אחד מהם ובהקשרו.

הסיפור על אלישע עומד בפני עצמו. אין הוא מהווה חלק מסיפור אחר, רחב יותר, ומטרתו ומגמתו מצויים בו עצמו.[11]

לעומת זאת, הסיפור אודות אליהו והאלמנה הצרפית הוא חלק מסיפור הבצורת, המשתרע על פני פרק י"ז כולו ועל חלק מפרק י"ח (עד פסוק יח).[12] הדיון במגמתו של הסיפור אודות אליהו והאלמנה חייב להתחשב במטרת הסיפור השלם שבתוכו הוא משובץ. כפי שביארנו בסדרת העיונים 'בצורת' בספרנו 'פרקי אליהו', מהווה הסיפור על אליהו והאלמנה חלק מן הויכוח המתנהל עם אליהו על המשך הבצורת שהביא כעונש על ישראל. במפגשו עם האלמנה ובנה, העומדים למות ברעב, ובייחוד בנאום הסירוב של האלמנה לבקשתו של אליהו (פס' יב) יש מעין גערה נסתרת באליהו וניסיון להניאו מהמשך עמידתו על קיום שבועתו. אף הנס שחולל אליהו, ואשר אילץ אותו להתחלק מדי יום עם האלמנה ועם בנה במעט המזון שנותר להם, אף הוא מהווה חלק מן הויכוח עם אליהו, כפי שהסברנו באריכות בספרנו.[13]

בניגוד לאותה מתיחות בסיפור על אליהו, הסיפור על אלישע חותר כולו להפגת המתיחות, ומטרת הנביא היא לבטל את הסיבה ל"צעקתה" של האלמנה. תפקידו של אלישע באותו סיפור הוא תפקידו הקלאסי של הנביא בישראל: ליצג את שולחו בפני ישראל ויצג את ישראל בפני ה'.

לאחר שנוכחנו בשוני המהותי בין שני הסיפורים, נשאלת השאלה האם היה בכלל טעם להשוותם? התשובה על כך חיובית בהחלט. קווי הדמיון שהצבענו עליהם בתחילת עיון זה (סעיף 2) הביאונו להשוות ביניהם; הם מורים למעיין להשוותם וגם להבדיל ביניהם. מתברר מהשוואה זו כי כל מה שנוכחנו בו אופייני ליחס בין אלישע לאליהו: אלישע הולך כאן בעקבות אליהו רבו, בעשותו נס דומה לזה שעשה אליהו ובנסיבות דומות. אולם כיוון פעילותו של התלמיד הפוך מזה של רבו, ושני הדברים הללו - הדמיון והשוני - מובעים בשני המקומות בבהירות יתרה.

4. "יראי ה'" אל מול שני הנביאים

1. אליהו ואלישע עמדו שניהם בפני זעקת העוול של יראי ה', והללו מעלים את יראתם כטיעון בתביעתם לצדק:

מל"א י"ח - עובדיהו

האלמנה בסיפורנו

(יב-יג) וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת ה' מִנְּעֻרָי. הֲלֹא הֻגַּד לַאדֹנִי

(א) וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה'

2. כיוון שעובדת היותם של הזועקים אנשים יראי ה' ידועה לנביא, ודאי יצדיק את תביעתם להינצל מן הפורענות המאיימת עליהם:

(יב) וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ … וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב
וְלֹא יִמְצָאֲךָ, וַהֲרָגָנִי.

(א) וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת
אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים.[14]

3. בשני המקומות פותרים הנביאים את הבעיה, על ידי ביטול הנסיבות שגרמו לחשש מפני בוא האסון: אליהו נשבע (טז) "כי היום אראה אליו (- אל אחאב)", ובכך הוא מבטל את חששו של עובדיהו מפני הריגתו בידי אחאב, ומאפשר לו לבצע את המשימה שהנביא הטיל עליו.

אלישע מטיל על האישה לשאול כלים וליצוק לתוכם מן השמן אשר באסוך בביתה, ולבסוף מודיע לה כי בכך תיפתר בעייתה (ז) "לכי מכרי את השמן ושלמי את נשיכי (נשיך קרי)", - כך ניצלה האלמנה מן הפורענות.

שלא כמו בהשוואה הקודמת שעשינו (ראה סעיף 3), בהשוואה הנוכחית קיים דמיון בין שני הסיפורים מבחינת היחס בין הנביא לבין זה העומד מולו בכל סיפור: עובדיהו והאלמנה הם התובעים גמול צודק וביטול סכנת העוולה, ואילו הנביאים הם הנתבעים בשני הסיפורים. בשניהם גם מצדיקים הנביאים במשתמע את התביעה של העומדים מולם ופועלים כדי לבטל את סכנת העוול.

ההבדל הגדול והמשמעותי בין שני הסיפורים הללו, נעוץ בנסיבות השונות מאד שבו תבע כל אחד מן התובעים את הנביא, ובשאלה האם קיים קשר בין אותן נסיבות לבין הנביא הנתבע בכל סיפור. הבה נבאר את הדבר:

טענתה של האלמנה בבואה לצעוק אל אלישע, אין בה האשמה אישית כלפי אלישע, למרות שיש בה תביעה לצדק מאת ה'. לא הנביא הוא האשם בסדרי החברה המקולקלים המאפשרים מצב זה שבו הנושה בא לקחת את שני ילדיה לעבדים. הנביא ודאי מצר על מצב חברתי עגום זה, ולו היה בידו, היה מתקנו מעיקרו. התיקון שיש בידו לעשות בנסיבות אלו, הוא להושיע אלמנה מסוימת זו מיד הנושה קשה הלב, והוא עושה זאת באמצעות נס אסוך השמן.

לעומת זאת, העוול שעליו זועק עובדיהו, הוא עוול שלדעתו נגרם לו על ידי אליהו עצמו, בתבעו ממנו "לך אמר לאדניך: הנה אליהו" (ח). מבחינה זו, נאום התביעה של עובדיהו הוא בו-זמנית גם נאום התגוננות בפני מה שנראה לו כתביעת עוול שתובע אליהו ממנו. פתרון מצוקתו של עובדיהו נעשה על ידי שבועה. אליהו מבהיר בשבועה את כוונתו בתביעתו מעובדיהו: אין לו כל כוונה להיעלם פתאום, ואין הוא שולח את עובדיהו לאחאב כדי להתקלס במלך. אליהו נשבע "כי היום אראה אליו" - אל אחאב, ובכך הוא מרגיע מיד את חששו של עובדיהו, ועובדיהו מתרצה לעשות את מה שאליהו תבע ממנו: "וילך עבדיהו לקראת אחאב ויגד לו" (טז).

בכל הסיפורים אודות אליהו לא מצאנו שיגש אליו "כל איש מצוק, וכל איש אשר לו נשא, וכל איש מר נפש" (שמ"א כ"ב, ב) ויפרוש לפניו את מצוקתו כדי שיסייע בידו בפתרונה. אליהו לא חי בקרב עמו, ולא תפס את שליחותו הנבואית כשליחות ליחידים. ממילא חשו היחידים הללו כי הנביא הגדול הזה איננו כתובת מתאימה לשפוך לפניו את מרי שיחם, ולא העזו לפנות אליו.

אף כאשר אנו מוצאים יחידים הפורשים לפני אליהו את מצוקתם, אין הם עושים כן כדי לבקש עזרה מן הנביא. לעיתים הם עושים זאת מחמת שהם מאשימים את אליהו באחריות אישית ישירה למצוקתם (ועל כן הם מטילים עליו לעתים גם את האחריות לפתרונה). כך הוא הדבר בנאום עובדיהו, כפי שראינו. האלמנה הצרפית אינה מבקשת מהנביא דבר ואף אינה מאשימה אותו באחריות אישית למצוקת הרעב הנוראה שהיא ובנה נתונים בה,[15] אלא רק מתגוננת מפני תביעתו שתתן לו פת לחם; אף כאשר חלה בנה "עד אשר לא נותרה בו נשמה" (י"ז, יז) לא באה האם אל הנביא כדי לבקש עזרה (כפי שעשתה השונמית בבואה אל אלישע), אלא כדי להאשימו באחריות למות בנה (יח): "באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני". כך הדבר אף בדברי שר החמישים השלישי (מל"ב א', יג-יד): אמנם אין הוא בא אל אליהו כמאשים במפורש, אלא כמתחנן, אולם במשתמע הוא רומז כי אליהו הוא האחראי למצבו כמי שנתון בין הפטיש לבין הסדן, ועליו לפתור את מצוקתו על ידי כך שירד עמו אל המלך.

אלישע, הנביא חי בקרב עמו, ושלא כרבו הרי הוא כאבן שואבת לאנשי מצוק - הם באים אליו כיחידים וכציבור לפרוש את מצוקתם ולצפות לסיועו, והוא רואה את עיקר תפקידו בישראל כנביא מושיע ליחידים, לקהלים שלמים ולעם ישראל כולו בשווה.[16]


[1] פירוט המדרשים הללו ומראי מקום להם נמצאים בסופו של עיון ג בסדרת עיונים זו.

[2] לשני הסיפורים אודות אליהו, שבאמת הם מהווים שתי פסקאות בסיפור הבצורת (י"ז, א - י"ח, יח), הקדשנו שני עיונים מפורטים בספר פרקי אליהו: "בצרפת אל מול האלמנה (י"ז, ח-טז)" עמ' 60-44; "אליהו בדרכו להיראות אל אחאב (י"ח, א-טז)" עמ' 116-102. דברינו בעיון הנוכחי מבוססים על התפיסה המובעת באותם עיונים.

[3] עמדנו על ההבדלים בין שני הנסים הללו בעיון הקודם 'תורת הנס', סעיף 6.

[4] ראה דיון בפרקי אליהו עמ' 47-46 ביחס לשאלה מהי כוונת ה' שציווה את האלמנה לכלכו, וראה שם הערות 3 ו- 5.

[5] על השאלה כיצד זיהה אותה, ראה שם עמ' 46 הערה 4.

[6] הוא משתמש במילה "נא" (שהיא מילת בקשה) בשתי בקשותיו הראשונות, והוא מקדים לתביעתו הקשה את המלים "אל תיראי בֹאי…".

[7] ראה עיון ג לעיל.

[8] ראה בעיון הקודם, 'תורת הנס', סעיף 8.

[9] שם ה' נזכר בסיפורנו פעם אחת בדברי האישה "ועבדך היה ירא את ה'" (ובבואה שנית אל אלישע נאמר "ותבא ותגיד לאיש הא-להים").

[10] ראה פרקי אליהו עמ' 54.

[11] ההקשר שבו הוא מצוי, לאחר הסיפור על המלחמה במואב, בא ללמד על דאגתו השווה של אלישע לעניינים לאומיים-היסטוריים כמו למצוקתה של אלמנה יחידה. וראה בעיון המבוא א.

[12] על תיחומו של הסיפור הזה, ראה פרקי אליהו עמ' 134-133.

[13] ראה שם בעמ' 55-48 ובעמ' 60

[14] שלילת חירותו של אדם שלא כדין, אף היא כעין רצח (ראה שמות כ"א, טז), ובייחוד אמורים הדברים בסיטואציה כגון זו שבסיפורנו.

[15] זאת, כיוון שאין היא יודעת מי הוא העומד לפניה ומה אחריותו הישירה למצב שבו היא נתונה. אולם בלא יודעין, משמשים דבריה כתב האשמה כנגד אליהו - ראה פרקי אליהו עמ' 52 ועמ' 60-59.

[16] כך מתחילת דרכו, כשהוא נענה לבקשת אנשי יריחו לרפא את מימי עירם, ועד למעשהו האחרון (מל"ב י"ג יד-כא).