שיעור 2 - חטאי שלמה ונבואת העונש בפי אחיה השילוני (פרק י"א) ב. נבואת התוכחה והעונש לשלמה (י"א, יא–יג)

  • הרב אלחנן סמט

ב. נבואת התוכחה והעונש לשלמה (י"א, יא–יג)

יא       וַיֹּאמֶר ה' לִשְׁלֹמֹה:

יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ

וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ

קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ.

יב       אַךְ בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה, לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ

מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה. 

יג        רַק אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע

שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ

לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי.

1. נבואה באמצעות התגלות לשלמה או באמצעות נביא הנשלח אליו?

"וַיֹּאמֶר ה' לִשְׁלֹמֹה" – כיצד נאמרו דברים אלו לשלמה? עולה על הדעת שה' דיבר אל שלמה ישירות. והרי רק לפני שני פסוקים נאמר (ט) "... ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם", ובכן, אולי עתה נראה ה' אל שלמה פעם נוספת.

כדי לברר כיצד נאמרה הנבואה לשלמה, עלינו לתת את הדעת על כל הפעמים שבהן נשא ה' דברים שהיו מכוונים אל שלמה. שלוש פעמים במהלכם של פרקי שלמה עד לפרקנו אירע דבר זה, ובפעם הרביעית – בפרקנו. הבה נשווה את פתיחותיהם של ארבעת הדיבורים הללו:

א (ג', ה)

ב (ו', יא – יב)

ג (ט', ב – ג)

ד (י"א, יא)

בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה'

אֶל שְׁלֹמֹה

בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים:

שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ.

וַיְהִי דְּבַר ה'

אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר:

הַבַּיִת הַזֶּה

אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה

אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי...

וַיֵּרָא ה' אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִית,

כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן. 

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו:

שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ...

וַיֹּאמֶר ה' לִשְׁלֹמֹה:

יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה

זֹּאת עִמָּךְ

וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי...

 

בולט לעין הקשר בין דבר ה' הראשון אל שלמה לדברו השלישי: בשניהם נאמר שה' נראה אל שלמה ואז דיבר עמו. המבוא לדבר ה' השלישי אף קושר בפירוש את הנסיבות לדבר ה' הזה אל נסיבותיו של דבר ה' הראשון: "וַיֵּרָא ה' אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִית כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן."

לעומת שני דיבורים אלו של ה' לשלמה, במבוא לדבר ה' השני והרביעי לא מתואר כי ה' נראה  לשלמה. שם רק נאמר כי דבר ה' היה אל שלמה או נאמר שה' אמר לשלמה דברים מסוימים.

אם כן, שני סוגים שונים של דיבור א-לוהי לשלמה מתוארים בפרקי שלמה, אולם מה ההבדל בין שני סוגים אלו?

בדיבור הראשון והשלישי של ה' לשלמה ברור מן הפסוקים ללא צל של ספק כי שלמה זכה בהתגלות נבואית שבה דיבר אליו ה' ללא מתווך: "בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה' אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר..."

על דרך הניגוד ניתן אולי להסיק כי הדיבור השני והרביעי לשלמה לא נאמרו אליו ישירות, בהתגלות א-לוהית נבואית, אלא נאמרו לו באמצעות מתווך, דהיינו מפיו של נביא.[1] וכך אכן סובר מדרש סדר עולם רבה, שאת דבריו נביא בהמשך עיוננו.[2]

ובכן, מה טעמה של הבחנה זו שאנו מוצאים בכתוב בין שני סוגי הדיבור הא-לוהי לשלמה?

שלמה לא היה נביא שה' מתגלה אליו תדיר.[3] אותן פעמיים שבהן נראה אליו ה' היו אירועים יוצאים מן הכלל, ויש לברר את נחיצותן ואת הקשרן.

לראשונה נראה אליו ה' בגבעון בתחילת מלכותו, לאחר ששלמה העלה שם אלף עולות, כנראה כדי לבקש מאת ה' שייראה אליו וירעיף עליו את חסדו. שלמה חפץ כי מלכותו תזכה לא רק באישורם של בני אדם אלא אף באישורו של ה', כפי שזכו המנהיגים הקודמים לו[4]. ואכן הוא זוכה לאישור זה:

ג', ה        בְּגִבְעוֹן[5] נִרְאָה ה' אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ.

תשובתו של שלמה הייתה טובה בעיני ה', וה' הבטיח לו, לא את החכמה בלבד, שאותה ביקש שלמה, אלא אף עושר וכבוד שאותם לא ביקש.

ההתגלות בגבעון הייתה שעת חסד לשלמה בראשית ימי מלכותו, משהוברר כי "וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו" (ג', ג). התגלות זו באה לאשר כי אף הבחירה הא-לוהית חלה על שלמה, שכן שלמה היה המנהיג הראשון בתולדות ישראל שעלה לשלטון בדרכי המלוכה הפוליטיות, כיורשו של המלך הקודם.

ההתגלות לשלמה בגבעון אינה באה רק להשלים את העבר – את תהליך עלייתו של שלמה למלוכה, אלא היא מהווה את תכנית הפעולה של ה' ביחס לשלמה בעתיד. ניתן לומר שכל הפרקים המתארים את תפארת מלכותו של שלמה בהמשך (עד לפרק י') אינם אלא הוצאה לפועל של דברי ההתגלות הללו[6].

הפעם השנייה שבה נראה ה' לשלמה הייתה לאחר התפילה שנשא בעת חנוכת המקדש, ותיאורה של התגלות זו בא לרמוז עליה שאין היא אלא המשכה של הראשונה. וכשם שבהתגלות הראשונה נענה ה' לבקשתו של שלמה, כך גם בשנית:

ט', ב                       וַיֵּרָא ה' אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִיתכַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן.

      ג                        וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי.

המשותף לשתי ההתגלויות מתבטא גם בכך שהמתנה שה' נותן לשלמה ניתנת לו על תנאי, ובשתי ההתגלויות זהו אותו התנאי.

בהתגלות הראשונה:           ג', יד       וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ –

וְהַאַרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ. 

ובהתגלות השנייה:             ט', ד       וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר

                                                                לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ, חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר –

                                     ה        וַהֲקִמֹתִי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם...

אולם ההתגלות השנייה מוסיפה על זו הראשונה, כי בה מתפרש גם התנאי ההפוך:

ט', ו        אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי...

וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים...–

     ז         וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה...

וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי...

לתנאים אלו, ובייחוד לתנאי ההפוך בהתגלות השנייה, רומז הכתוב בפרקנו (ט–י):

וַיִּתְאַנַּף ה' בִּשְׁלֹמֹה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם.

וְצִוָּה אֵלָיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים

וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה'.

 

לעומת שתי ההתגלויות הללו, בשני המקומות האחרים שבהם נאמרו לשלמה דברי ה' (הפעם השנייה והרביעית), לא הייתה כל סיבה לכך שדברים אלו ייאמרו אליו בהתגלות נבואית ישירה. בשני המקומות הללו לא שלמה הוא שביקש את התגלות ה' אליו, אלא הדברים נאמרו לשלמה ביזמת ה'; אף ההקשר שבו נאמרו הדברים לא היה כהקשרן של ההתגלויות הישירות לשלמה: לא היו אלו שעות חסד מיוחדות כמו זו שהייתה בגבעון בתחילת מלכותו וכמו זו שהייתה בירושלים בעת חנוכת המקדש; אף התוכן של שני דיבורי ה' הללו לשלמה, לא היה בו כדי לחייב התגלות נבואית ישירה לשלמה. לפיכך סבירה מאוד ההנחה שדיבורים אלו נאמרו לשלמה באמצעות נביא שנשלח אליו מאת ה'.

הדיבור השני לשלמה (בפרק ו'), שנאמר ככל הנראה על ידי נביא ולא באמצעות התגלות, היה בעת תחילת בניין המקדש, ומטרתו הייתה להציב מראש תנאי לקיומו של המקדש ולהשראת שכינה בישראל:

           ו', יב       הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה

אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה

וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם –

וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ.

                יג        וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

ביחס לדיבור הרביעי לשלמה בפרקנו (פרק י"א), ברור עוד יותר מדוע הוא נאמר מפי נביא, ולא בהתגלות ישירה של ה' לשלמה. בפרקנו מתברר ששלמה לא עמד בתנאי החורז את שלושת דיבורי ה' הקודמים. הפרת התנאים מצד שלמה חמורה במיוחד לאור שתי הנבואות שניתנו לשלמה בעת שה' נראה אליו, ועל כן מציין הכתוב (בפסוקים ט–י) דווקא אותן. שעה זו, לא רק שאינה שעת חסד, אלא היא שעת זעם ותוכחה לשלמה.

ברי כי בשעה זו שלמה אינו ראוי לכך שה' ייראה אליו בנבואה ישירה, ועל כן מסתבר שהוא שומע את דבר התוכחה ואת גזרת העונש מפי נביא שנשלח אליו מאת ה'.

2. זיהויו של הנביא שנשלח לשלמה

מי היה נביא זה אשר נשלח אל שלמה לבשר לו על עונשו?

במדרש סדר עולם רבה פרק כ זיהו אותו עם אחיה השילוני:

אחיה אמר לשלמה (ו', יב–יג) "הַבַּיִת הַזֶּה [אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי...]

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וגומר.

ובאחרונה אמר לו (י"א, יא) "יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ" וגומר.

מדוע מזהה המדרש את הנביא עלום השם בשני המקומות הללו דווקא עם אחיה השילוני?

בספרו 'בדרכי האגדה' עמד י' היינמן על דרכם של חז"ל במדרש לזהות אישים ששמם לא נזכר במקרא עם אישים מוכרים ששמם ידוע. הוא מכנה מגמה זו "המנוסה מן האנונימיות", ומביא לכך כמה וכמה דוגמאות[7].  

ובכן, לאחר שנוכחנו כי נבואת התוכחה בפרקנו (וכן הנבואה שבפרק ו') נאמרה לשלמה מפי נביא ששמו לא נתפרש, מחפש המדרש, על פי דרכו, מיהו הנביא הידוע לנו ממקום אחר במקרא, שיכול היה לשאת נבואות אלו בפני שלמה. ומכיוון שהנביא החשוב באותו דור היה ללא ספק אחיה השילוני, קובע המדרש כי הנביא האנונימי שניבא לשלמה הוא אחיה השילוני.

אולם לפני המדרש עמדה אפשרות נוספת, לזהות את הנביא האנונימי עם נביא אחר ששמו ידוע ושפעל באותו דור עצמו: שמעיה איש הא-לוהים. שמעיה פעל בירושלים בעת פילוג המלוכה, וניבא לרחבעם בנו של שלמה.[8] לזיהוי עם שמעיה ישנו יתרון: שמעיה הוא נביא ירושלמי, ואילו אחיה הוא נביא ישראלי החי בשילה.

אולם נראה ששמעיה היה צעיר מאחיה השילוני – הרי הוא פועל בדורו של רחבעם בן שלמה, בעוד אחיה הוא נביא בן דורו של שלמה.[9] אחיה הוא אם כן נביא הדור הנושא דברו על פילוג המלוכה (שמעיה בפרק י"ב רק מאשר את דבריו).

נראה כי ישנה הוכחה המבוססת על הכתובים לזיהוי הנביא האלמוני מפרקנו עם אחיה השילוני: נבואתו של נביא זה לשלמה בפרקנו אינה אלא תמצית נבואתו של אחיה השילוני לירבעם בהמשך הפרק! הדמיון בין שתי הנבואות אינו רק תוכני אלא אף לשוני, כפי שתוכיח טבלת ההשוואה הבאה:

 

הנבואה האנונימית לשלמה (כסדרה)

נבואת אחיה לירבעם (שלא כסדרה)

 

(יא) וַיֹּאמֶר ה' לִשְׁלֹמֹה

(לא) וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם...

כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

החטא

יַעַן אֲשֶׁר הייתה זֹּאת עִמָּךְ

וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי

אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ

(לג) יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי

וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי

וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי...

העונש

קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ

וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ.

(לא) הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה

וְנָתַתִּי לְךָ...[10]

מגבלה

   ראשונה

(יב) אַךְ בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה

לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ

מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה.

(לד) ...נָשִׂיא אֲשִׁתֶנּוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו

לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי...

(לה) וְלָקַחְתִּי הַמְּלוּכָה מִיַּד בְּנוֹ...

מגבלה

שנייה

(יג) רַק אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע

שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ

לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי

וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי.

(לד) וְלֹא אֶקַּח אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה מִיָּדוֹ

(לו) וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד

לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי...

בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי...[11]

טבלת השוואה זו מבססת גם על פי פשוטו של מקרא את זיהויו של הנביא האלמוני הפועל מול שלמה עם אחיה השילוני, כדברי סדר עולם רבה. מובן שנבואת אחיה לירבעם ארוכה יותר, מלאה יותר, ומפורטת יותר, ויש בה עניינים שלא נידונו בנבואה לשלמה. העניינים הנוספים בנבואת אחיה לירבעם קשורים לעתים בירבעם עצמו ובעתידו, ואינם נוגעים לשלמה. ועוד, הנבואה הניתנת לירבעם היא הנבואה האופרטיבית, הפותחת את תהליך פילוג הממלכה בפועל, בהפקידה תפקיד זה בידי מבצעו. לעומת זאת, הנבואה לשלמה אינה אלא הודעה על העתיד, שבעיני שלמה נראה בוודאי עוד רחוק.

 

עתה נשאלת השאלה: מדוע מסתיר הכתוב במקומנו את שמו של אחיה, ואינו מייחס לו בפירוש את הנבואה שנאמרה לשלמה בפסוקים יא – יג?[12]

על פי הדברים הקודמים שאמרנו ניתן לשער סיבה לדבר זה: הכתוב מעדיף להציג בפנינו לראשונה את "אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא" (פסוק כט) רק בעת הופעתו העיקרית – בנבואה לירבעם – שכאמור היא הנבואה המפורטת והמלאה יותר, ובה מתחיל בעצם תהליך פילוג הממלכה בפועל.

על כך יש להוסיף כי אחיה הוא נביא הפועל בישראל ולא ביהודה, והרי מקומו הוא שילה שבהר אפרים. הנבואה לירבעם בפרקנו היא נבואת הייסוד של ממלכת ישראל, ואף בפרק י"ד להלן פועל אחיה כנביא ישראלי לכל דבר, ראשון הנביאים הפועלים בממלכה הצפונית. אשר על כן, פעולתו של אחיה בירושלים, אל מול שלמה, היא פעולה יוצאת דופן, שאינה אופיינית לנביא מישראל, ואולי גם מחמת כן מעלים הכתוב את שמו בשעה שהוא מנבא לשלמה[13].

3. מבנה הנבואה

בסיום עיון זה עלינו לדון במבנה הנבואה שנאמרה לשלמה ובתכניה. שלושה פסוקים מרכיבים נבואה זו, יא–יג, ובהם נידונים שלושה עניינים שונים הנוגעים לחטאי שלמה ולעונשו.

פסוק יא, הארוך משני הפסוקים הבאים אחריו, הוא עיקר המסר בנבואה זו: כיוון ששלמה חטא, הוא ייענש בכך שהממלכה תיקרע מעליו: "יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי...קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ..."

בשני הפסוקים הבאים באות שתי הקלות בעונשו של שלמה, ולצדה של כל הקלה כזאת באה ההנמקה לה. הבה נשווה:

 

פסוק יב

פסוק יג

ההקלה

אַךְ בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה...

 מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה.

רַק אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע

שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ

הנמקתה

לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ

לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי

וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי.

ההקלה הראשונה בפסוק יב היא בממד הזמן שבו יבוא העונש: לא בימיו של שלמה אלא בימי בנו. כיצד, אפוא, מנמקות המילים "לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ" את דחיית העונש הזאת? וכי בימי רחבעם תפקע זכותו של דוד?

דחיית העונש של קריעת הממלכה לאחר ימיו של שלמה לא נועדה רק לעכב את זמן העונש, אלא אף להחליף את הדמות הנענשת. הדחייה נועדה למנוע מצב שהעונש יתרחש בזמנו של הבן שדוד בחר בו, שאותו מינה דוד כמי שישב על כסאו. עונש לבן שדוד בחר בעצמו כיורשו מהווה פגיעה חמורה בדוד. אולם קריעת הממלכה מרחבעם, נכדו של דוד, אינה כה חמורה. דבר זה רמוז במילות ההנמקה של דחיית העונש "לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ" (לעומת ההנמקה המקבילה, בפסוק יג, שבה נאמר "לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי").

ההקלה השנייה היא בהיקפו של העונש: קריעת הממלכה מידי בנו של שלמה לא תהיה טוטאלית: הרוב הגדול של הממלכה אמנם ייקרע מעליו, אולם שבט אחד (– יהודה) יישאר תחת שלטונו.

להקלה זו ניתנות בפסוק יג שתי הנמקות: הראשונה היא "לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי", והיא מתפרשת היטב בנבואת אחיה לירבעם להלן (לו):

וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלִַם...

כלומר, קריעה מוחלטת של הממלכה כולה מידי זרעו של דוד תכבה את נרו של דוד עבד ה'.

ההנמקה השנייה קשורה בבחירתה של ירושלים על ידי ה': "וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי". קריעה גמורה של הממלכה מזרעו של דוד תרוקן את ירושלים מכל חשיבות, והיא לא תהיה אז "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ, עִיר מְלוּכָה". אולם המשך קיומה של ממלכה קטנה שירושלים תהיה בירתה, יאפשר את המשך קיומה של ירושלים כמקדש מלך וכעיר מלוכה. הנמקה זו אינה קשורה כמובן להקלה הראשונה בעונש, לדחייתו לימי בנו של שלמה, ועל כן לא הוזכרה שם.

 

שתי ההקלות הללו בעונשו של שלמה, מקורן בדברים מפורשים שה' אמר בעבר לדוד ולשלמה, ושבהם התחייב בכמה התחייבויות:

בחזון נתן לדוד (שמ"ב ז', יב–יג) נאמר:

           ...וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ             

אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ,

וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ.

הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי

וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם.[14]

מדברים אלו מתחייבת ההקלה הראשונה בעונשו של שלמה – דחייתו לימי בנו, שכן נטילת המלוכה ממנו עצמו תסתור את ההבטחה הזו שניתנה לדוד ביחס לבנו אשר יצא ממעיו.

בהמשך אותו חזון, בפסוקים יד–טז נאמר:

           אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ (– לבנו של דוד) לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן

אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם.

וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל...

וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ  

כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם.[15]

מדברים אלו מתחייבת ההקלה השנייה בעונש קריעת הממלכה: כדי שכיסאו של דוד יהיה נכון עד עולם, ממלכתו חייבת להמשיך ולהתקיים בידי זרעו (כל עוד לא בטלה מלכות מישראל), ולו בצורתה המופחתת – על שבט אחד.

ההנמקה הנוספת להקלה השנייה בעונש, "וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי", מקורה בדברי ה' לשלמה בעת שהתגלה אליו, לאחר ששלמה נשא את תפילתו בחנוכת המקדש (ט', ג):

שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי

הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם

וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים.

בחירתה זו של ירושלים כמקום המקדש לנצח, מחייבת אף היא את ההקלה השנייה בעונש – להמשיך ולקיים ממלכה קטנה שירושלים תהא בירתה.

שתי ההנמקות בפסוק יג להקלה השנייה בעונש נובעות אפוא משתי נבואות שונות, האחת שנאמרה לדוד, והאחרת – לשלמה.

 



[1] ואין זה דבר נדיר במקרא שדבר ה' לאדם נאמר על ידי נביא, אף על פי שדבר זה לא נאמר במפורש. הנה דוגמה לכך: על רבקה נאמר (בראשית כ"ה, כב – כג): "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ..." בצדק פירשו המפרשים הראשונים כי ה' אמר לה את דברו על ידי נביא, ודבר זה כמעט מתחייב מן ההקשר – "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" – שפירושו במקרא בכל מקום דרישה בנביא.

[2]חיזוק להבחנה זו שאנו עושים בין שני סוגי הדיבור הא-לוהי אל שלמה ניתן למצוא בשני פסוקים:

א.       בדיבור השלישי לעיל נאמר  "וַיֵּרָא ה' אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִית...". לו היה דבר ה' השני נאמר אף הוא בנבואה ישירה לשלמה, היה הכתוב צריך לומר 'וירא ה' אל שלמה בשלישית'.

ב.        בפרקנו (י"א, ט) נאמר: "וַיִּתְאַנַּף ה' בִּשְׁלֹמֹה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם..." ושוב: לולי היה הבדל בין הדיבור השני של ה' לשלמה ובין שני הסובבים אותו, היה הכתוב צריך לומר 'הנראה אליו שלוש פעמים'.

[3] במסכת מגילה דף יד ע"א מובאת ברייתא זו: "תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל...", אולם אין שם או בכל מקום אחר בתלמוד פירוט מיהם הנביאים הללו. בפירוט זה עסקו מדרש סדר עולם רבה פרק כ ומפרשי התלמוד והמקרא, גאונים, ראשונים ואחרונים. בנוסחאות אחדות של ספר הלכות גדולות (הלכות הספד) מופיע שלמה ברשימת ארבעים ושמונה הנביאים, ולעומת זאת בפירוש רבנו חננאל למגילה (שם) נעדר שלמה מרשימה זו. אפשר גם שלפני ראשונים אחדים הייתה גרסה של מדרש סדר עולם רבה פרק כ הכוללת את שלמה בין ארבעים ושמונה הנביאים, אולם בסדר עולם רבה שלפנינו לא נזכר שלמה ביניהם. ראה על כל זאת בהערתו של רד"ב רטנר לסדר עולם רבה במהדורתו, פרק כ הערה כה. דעתו שם נוטה לנוסחתנו בסדר עולם רבה וכן לאותן דעות בדברי המפרשים ששלמה אינו אחד מן הנביאים.

[4] ראה על כך בספרו החשוב של פרופסור שאול זלבסקי ז"ל 'עליית שלמה למלוכה', חלק א פרק ז – התגלות ה' לשלמה בגבעון, עמ' 145.

[5] מבנה משפט זה מעורר תשומת לב: בדרך כלל פותח המשפט המקראי בנשוא המשפט ואחר כך בנושאו ("וַיֵּרָא ה'...") ולעתים הוא פותח בנושאו. פתיחת המשפט בתיאור מקום – "בְּגִבְעוֹן" – נועדה להדגיש: דווקא בגבעון, ולא במקום אחר. הדגשה זו נועדה לתאר את היענות ה' לשלמה, שעליו נאמר בפסוק הקודם (ד) "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה, אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא". ואכן "בְּגִבְעוֹן" זו נענה ה' לפנייתו, ודווקא שם נראה  אליו בחלום.

[6] ראה על כך בספרו של זלבסקי המוזכר בהערה 4, עמ' 175–182.

 

[7] דרכי האגדה, מאגנס 1974, פרק ד עמוד 28.

[8] הוא שמנע את רחבעם בדבר ה' מלנסות להשיב לעצמו את הממלכה על ישראל באמצעות מלחמה (מל"א י"ב, כב–כד; דהי"ב י"א, ב–ד). שמעיה פעל בימי רחבעם גם בהקשרים נוספים, כמתואר בדהי"ב י"ב, ה–ח ושם פסוק טו.

[9]  אמנם הייתה תקופת חפיפה בין שני נביאים אלו, שהרי אחיה פעל כנביא גם בימי מלכותו של ירבעם, כמתואר בפרק י"ד. אך באותה עת היה אחיה נביא זקן שאינו יוצא מביתו: "וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ" (י"ד, ד).

[10] בפסוק כו לעיל נאמר על ירבעם כי הוא "עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה".

[11] לפסוק יג ניתן להקביל גם את פסוק לב:

פסוק יג

פסוק לב

...שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ

לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי

וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי

וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ

לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד

וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי ...

 

[12] וכך היה ראוי להיאמר בפתיחת נבואה זו, לפי שאלתנו: 'ויאמר אחיה השילוני הנביא לשלמה: כה אמר ה', יען אשר...'

 [13] ובאמת, את האישור לנבואת אחיה באוזני רחבעם ועמו נותן נביא מיהודה – שמעיה.

 

[14] משמעות ההבטחה "עַד עוֹלָם" במה שנוגע למלכותו של שלמה היא 'כל ימי חייו' וכמו שנאמר בנבואת אחיה בפסוק לד "נָשִׂיא אֲשִׁתֶנּוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו". השווה לשמ"א א', כב "וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם" ביחס למה שאמרה חנה קודם לכן (בפסוק יא) "וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו". והשווה עוד לנאמר בעבד עברי (שמות כ"א, ו) "וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם".

[15]כאן הכוונה ששושלת בית דוד תתקיים לנצח.