שיעור 2 - עולם הזה, עולם הבא (א)

  • הרב אליקים קרומביין

עולם הזה, עולם הבא (א')

הקדמה

כיצד עלינו להתייחס לעולם הבא?

השאלה הזו עלולה להישמע מוזר לאוזני רבים. המושג "עולם הבא" נתפש כדבר כה פשוט ומובן מאליו, עד שאיננו מקדישים זמן או חשיבה לבירורו. אולם, בהמשך דברינו ניווכח כי יש משקל גדול לסוגיה זו ולעמדתנו הנפשית כלפיה, וישנן השלכות חשובות לשאלת היחס בין העולם הזה לבין העולם הבא למאמצינו לחיות חיי-תורה באופן כללי, וביתר שאת לחיי תורה מנקודת ראותו של המוסר. אם כן, אל לנו להתעלם משאלה זו, ויש לעסוק בה בכובד ראש.

עבור רבים, כרוכה פרשה זו באחת החסימות הקשות ללימוד מוסר - הדיכאון הנפשי. המוסר סובל מתדמית הקושרת אותו ל"מרה שחורה", והוא נתפס כמקור לתחלואה נפשית, אשר בסופו של דבר עלולה לבטל כל סיכוי להתקדמות בכלל - גם בתחום המוסר עצמו.

שיטת רמח"ל בנוגע לעולם הזה

טלו לדוגמה את הפסקה הבאה מתוך מסילת ישרים (פרק א). זכרו שבתור ספר מוסר, לא ישיג המחבר את מטרתו אם דבריו רק יובנו; הם חייבים להשיג גם את הסכמת הקורא. קראו את הדברים הבאים ושאלו את עצמכם, תוך כדי הקריאה, האם אתם מזדהים עם הכתוב כאן. יתר על כן: האם אתם מסוגלים לכך? האם הייתם רוצים לעשות כן?

והנה מה שהורונו החכמים זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזה התענוג האמתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא זה העולם, והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד:טו) 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא'. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה הם המצוות אשר ציונו עליהן הא-ל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא העולם הזה...והנה שמו הקדשו ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החומריות, אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה. כי כל עניני העולם בין לטוב בין למוטב הנה הם ניסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד, כעניין שאמר שלמה (משלי ל:ט) "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן איורש וגנבתי ותפשתי שם א-להי". השלוה מצד אחד והיסורין מצא אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור[1].

תמציתם של הרעיונות האלה נעוצה בספר קהלת, ספר המביע ייאוש מחיי העולם הזה ומכתיר אותם כ"הבל הבלים".

היחס לשיטת רמח"ל

ללא ספק, חלק מהקוראים היו מסכימים להערכה הזו. מאידך, ברור גם שחלק מהקוראים היו מסכימים עם המהלך של ה'מסילת ישרים' רק ברמה השכלית, אך בהסתכלות פנימה לתוך ליבם הם היו מגלים שאינם שלמים עם הדברים. אנשים אלה גדלו וחונכו על ברכי תפיסת העולם המערבי המודרני (כולל העולם המודרני הדתי), המבקש את האושר בעולם הזה דווקא. השקפת רמח"ל על עולמנו היא כעל שדה-מקושים מאיים, שתכלית קיומו תיוודע רק בצאתנו מתוכו לאחר מאה ועשרים, ובדיוק בהשקפה זו נלחמת התרבות הרווחת כבר כמאתיים שנה. למעשה, קורא לנו ה'מסילת ישרים' לנטוש ולדחות את המטענים הרוחניים המוטבעים בנו והמושרשים בהרגלינו, באורחות חיינו, ובחינוך שקיבלנו, במישרין או בעקיפין. מטלה כבדה, ללא ספק.

יש גם תגובה שלישית אפשרית לפסקה זו: לא הזדהות או קבלה כנועה, אלא הסתייגות עד כדי דחייה. רבים בתוכנו אינם רואים את מעורבותם העמוקה בחברה המודרנית כרע הכרחי או כהרגל הנובע מהתנייה רבת-שנים, אלא כדבר חיובי, כאורח חיים טוב ורצוי. אלו האחרונים, בלי רצון להתחצף וללא כל כוונה להקל ראש, מוצאים את עצמם מתנגדים לשיטת ה'מסילת ישרים'.

אלו המקבלים ללא סייג את שיטתו הכללית של הרמח"ל אינם נתקלים בקושי כלשהו; הם מסוגלים להמשיך לשקוד על ספר יסוד זה כשם שעשו קודמיהם מאז ומעולם. אנשי הקבוצה השנייה, שהסכימו עמו רק ברמה השכלית אך לא ברמה הנפשית, יצטרכו, אם הם ירצו להמשיך בלימוד הספר, לעמול קשה, לחרוק שיניים, ולהתכונן למסע נפשי מפרך. לעומת זאת, נראה שנבין לליבם של אנשי הקבוצה השלישית אם הם יסיקו ממפגשם המדכדך עם 'מסילת ישרים' שלימוד מוסר הוא חסר סיכוי לגביהם.

עמדתו של הרב וינברג ביחס לעולם הזה

כאן ברצוני להביא בפניכם דברים שנכתבו על ידי הרב יחיאל יעקב וינברג זצ"ל, מתלמידיה הגדולים של תנועת המוסר ומגדולי הפוסקים בדור שלפנינו.

בקטע שיובא מייד[2], הרב וינברג עוסק בתרומתו ובפעלו של הרב שמשון רפאל הירש ז"ל להצלתם הרוחנית של יהודי אשכנז. לדעתו, אם ברצוננו להעריך נכונה את מפעל-חייו של הרב הירש, עלינו להכיר את ההיסטוריוסופיה הרוחנית של עם ישראל ותורתו. לאורך דברי ימיו של עם ישראל יש לעקוב אחרי סוגיה רוחנית מרכזית - היחס בין תורת ישראל לבין החיים. יחסי הגומלין שבין שני אלה עברו תמורות מפליגות במשך הזמן, אותם בוחן הרב וינברג בשלשה שלבים.

השלב הראשון הוא המצב הקדום והמקורי, שהתקיים בימי התנאים, האמוראים וגאוני בבל:

הדת היהודית לא ראתה את החיים בעיניים זועמות ולא חשבה אותם לאויבים לה...כי הדת עצמה היא תוך-תוכה של פעולת חיים אמיצה ובריאה. מעכשיו אנו מבינים כי לא יכלה הדת היהודית להצטמצם בגבולות הפולחן הדתי שבבית הכנסת בלבד, ושבהכרח שאפה להקיף את כל תחומי החיים: החקלאות, היחסים בין אדם לחברו וכן כל מעשי היצירה באמנות, במדע, בפוליטיקה...אין דת ישראל רוצה לעקור את האדם מקרקע צמיחתו ולטעת אותו בתחום אחר.

רוח זו פעמה, כאמור, בראשיתה של היהדות, ושררה אפילו בתקופת הגלות, טרם כבדה ידם של צוררים על העם ועל תורתו.

אולם, אז הגיע שלב שני, שבו גרמו מאורעות טרגיים לשינוי בתפישה:

ואולם בימי מסעי הצלב הנוראים חל שינוי כביר בישראל. הרדיפות הנוראות והרחקת העם מתחומי חיים שונים, פגעו פגיעה קשה גם בכוחו הדתי של האדם מישראל והחלישוהו. בד בבד עם דלדול חיינו הלך גם היקף הדת הלוך והצטמצם. שטחי חיים רחבים וחשובים הוצאו באכזריות-רשע מיד האומד ומיד דתה. פסקה מישראל השמחה השלמה שמקורה בהתאמה מלאה בין הנפש ובין החיים. פסקה הדת מלהיות דבר שבחיים ועל כן חדלו החיים בהכרח להיות דבר שבדת. החיים הממשיים פשטו את צורתם הדתית ונעשו דבר שבחולין. המושג 'חיים חילוניים', שהוא זר לרוח ישראל, צף ועלה בחשכת הימים ההם...נכון שהאמונה בשכר ועונש היא אחד העיקרים היסודיים בדת ישראל, אבל השימוש המרובה בו והעמדתו במרכזה של ההרגשה הדתית, והפיכתו לכוח הדחף היחידי בקיום המצוות, משקיעים את האדם בתהום הצער וגורמים לתשישותו הרוחנית.

מצב זה יצר קיטוב חברתי שלא היה ידוע קודם:
תלמידי החכמים החלו לנקוט "עמדה שלילית לגבי קנייני החיים; הגטו עמד מאות בשנים והעמיד אנשים גדולים, צדיקים וקדושים, שהשקיעו את כוחם בלימוד התורה וקיום מצוותיה. הם עלו ונתעלו במעלות הרוח וזכו להשראה עליונה שהגביהה אותם מעל לחשכת הגלות ומרירותה; הם נהנו מזיו התורה, ושכינת קדושתה שרתה על הגיגיהם, שיחתם ועל כל מעשי ידיהם. ברם, בתוך חומות הגטו חיו חייהם אנשים רבים שלא טעמו את טעמה של התורה ולא זכו להשראתה, והם היו צמאי-חיים. אזלת ידם התורנית וכשלונם הרוחנית דיכאה את נפשם; הם לא ידעו אלא צער, וחייהם נשתבשו במלנכוליה סיגופית.

עם סיום השלב ההיסטורי השני, שכבת-אוכלוסין גדולה מאוד מוצאת את עצמה שבויה במציאות רוחנית מחניקה, אחוזים בצבת של תפישה דתית שאין בה מזור לנפשם. מצב זה נמשך עד בוא התמורה המפתיעה, כאשר הפציע אורו של השלב השלישי:

...חומות הגטו נפלו. נחשולים של תקוות אור וחופש, של אפשרות חיים ומעשי יצירה, של צבירת הון ורכישת מעמד חברתי הציפו את הפינות הנידחות שבגטו ואת יושביהן משוללי הזכויות. הצמאון לחיים בריאים ושלמים, שהוא טבעי כל כך ליהודים, התעורר מחדש. עקב מאורעות מהפכניים אלה באה עדת ישראל עד משבר. מצד אחד עמדו הזקנים שומרי המסורת והגינו בכל כוחם על צורת הדת המקובלת אשר הייתה מיוסדת על שלילית החיים וקנייניהם, ומצד שני השתוללו המשוחררים שיצאו זה עכשיו מכלא הגטו, ושיכורי חופש ואחוזי סחרחורת הרסו ולא חמלו כל יקר וקדוש בחיים המסורתיים.
בשעת סכנה זו הופיע הרב שמשון רפאל הירש ז"ל ועמד בפרץ. עמד והכריז אל האמת הישנה של היהדות: דת וחיים היינו הך...כי יהדות ותרבות אינן יסודות סותרים זה את זה, אלא להפך: הם ביחס של השלמה הדדית.

בחירת השיטה המתאימה

קל לראות ששני המקורות שהבאנו מאמצים עמדות מנוגדות במספר שאלות מפתח; מהי חשיבותם היחסית של עולם הזה ועולם הבא? מהי הגישה התורנית לפעילות חברתית וכלכלית? האם יש לראות את חיינו בעולם הזה בתור מסלול-חתחתים, או כאתגר ממריץ ומלהיב?

לכאורה, כאשר עומדות מולנו תפיסות סותרות בעניינים יסודיים כל כך, עלינו לברר איזו היא העמדה הצודקת. אולם, אינני חושב שזה יהיה נכון לחפש מעין "פסק הלכה" בשאלות שהוזכרו. המחלוקת היא עובדה נתונה, והשאלה הנכונה יותר לדעתי היא מהי משמעותה של מחלוקת זו מבחינתנו.

נראה לי שיש להעלות מכאן לקח חשוב, והוא כי הבדלי גישה והשקפה במסגרת מקורותינו הינם אפשריים. מן הקביעה הזו עצמה אנו רשאים להגיע למסקנה נוספת - לימוד חיבור המעורר התנגדות פנימית עזה איננו הדרך הרצויה להשגת התקדמות. אם אני מוצא גישה אחרת אתה אני מזדהה במידה מובהקת יותר, מדוע עלי, כביכול, להטיח את ראשי בקיר? אם אינני מצליח לקיים דו שיח של ממש עם המסגרת הרעיונית המיוצגת על ידי המקור שלפני, אז עדיף לחפש כיוון אחר מאשר להמשיך בנסיונות נואשים.

לענייננו, לדוגמה, מי שחש שאינו מסוגל להזדהות עם השקפת המסילת ישרים בנושא הנידון, יכול לבחור את האפשרות של שכלול חיי-הרוח שלו תוך אימוץ דרכו של הרב הירש.

נקודה זו - בחירה אישית בלימוד מוסר - טעונה הרחבה. חשוב שנבהיר את השלכות ניתוחינו למתודולוגיה של מקצוע המוסר בכללותו, ובכך נעסוק בשבוע הבא, בעזרת ה'.

קריאה אישית במקום הבנה אובייקטיבית

אולם, לפני שנחזור לדיון המרכזי שלנו כדאי לעמוד כאן על עוד הערה אחת כללית.

מעבר להבדל ההשקפתי שבין המסילת ישרים לבין הרב וינברג, ישנו שוני יסודי במטרותיהם של שני החיבורים. מסילת ישרים הוא חיבור מוסרי קלאסי, ועל כן היעד שלו הוא דידקטי במפורש. דבריו של הרב וינברג, לעומת זאת, הם סקירה היסטורית בלבד; ייתכן, אמנם, כי הסגנון יהיה מעורר או בעל השראה, אבל הדברים עצמם אינם מבקשים מן הקורא יותר מהבנה אינטלקטואלית. אם כן, כיצד יוכל קטע כל כך אובייקטיבי, שאינו מעמיד שום תביעה, להיחשב כבעל משמעות מבחינתו של המוסר, השואף ליישום ולמימוש בפועל?

תשובתי מבוססת על הגדרת המונח "מוסר" כפי שהוא הוסבר בשיעור הראשון שלנו: מקצוע שמטרתו המוצהרת היא ללמוד כיצד לחיות. על פי הגדרה זו, כוונת המחבר אינה חשובה - מטרתו של הקורא היא הקובעת. ישנם מקורות תורניים רבים שאינם פונים ישירות אל הקורא על מנת להשפיע עליו במפורש, אך אם הקורא מעוניין בכך, הוא יכול לדלות מהם תובנות חשובות ויקרות, בתנאי שקריאתו מונחית על ידי השאלות המתאימות.

אחד מגדולי ישראל, הרמב"ן, ניסח רעיון זה בפשטות, באגרתו המפורסמת לבנו (הידועה כיום בשם "אגרת המוסר"):

"וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו."

כלומר, במקום לחפש הבנה אובייקטיבית (מה נאמר כאן? מה הרעיון המרכזי של הקטע?), הרמב"ן היה ממליץ לנו לשאול כך: מה אני יכול להפיק מכך? כיצד יוכלו הדברים האלה להשפיע על אורח החיים שלי?

יתר על כן: אדם הלומד מוסר יחפש את אותם מפגשים טקסטואליים המהדהדים בנפש פנימה, המצביעים על כיוון צמיחה העשוי להתבטא בהתנהגותו המעשית או בגישתו היסודית לחיים. לדוגמה, אדם המפנים את דעתו של המסילת ישרים, ימצא בה דגם פרשני המארגן סביבו את הקיום האנושי. הוא ילמד להכיר בנסיונות ובמכשולי החיים כמוטיב יסודי החוזר ונשנה, והעתיד להיות מואר ונגאל בעולם הבא. מאידך, אדם הנוטה להשקפת הרב הירש יפנה אל העולם כמקום בעל תכלית עצמית, המוצא את גאולתו כאן ועכשיו באמצעות תורה ומצוות.

הואיל וכך, העיונים שלנו בשיעורים האלה לא יוגבלו למקורות 'מוסריים' בלבד, אלא נשתמש למטרותינו במגוון רחב של מקורות.

שיטת הרב סולובייצ'יק

דבר זה נכון גם לגבי המקור הבא שלנו, שנכתב על ידי הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל (איש ההלכה חלק א, פרק ח). הרב ז"ל כתב בדרך כלל מתוך החוויה האישית שלו, ונמנע, לרוב, מלאמץ עמדה מטיפה. לכן, כתביו הם דוגמה טובה לצורך באימוץ גישה קיומית-אישית, שאיננה מסתפקת בהבנה שכלית, לשם הפקת תועלת אישית.

בפסקה הבאה מעמיד הרב את עולמו הרוחני של "איש ההלכה" אל מול עולמו של "איש הדת":

אין בין איש הדת לאיש ההלכה אלא שינוי רוחות; מהלכים הם בכיוונים מהופכים: איש הדת פותח בעולם הזה וחותם באצילות[3], ואיש ההלכה פותח באצילות וחותם בעולם הזה. איש הדת תאב לעלות מן עמק הבכא של הממש את הר ה', ולהחלץ מן המצר של המוחשיות לתוך מרחביה של הוויה טרנסצנדנטית, מזוקקת ומצורפת; איש ההלכה נכסף להוריד את הטרנסצנדנטיות לגיא צלמות של עולמנו ולהפכה לארץ החיים. בשעה שבאיש הדת פועמת הכמיהה לניסה ובריחה מן הריאליות...איש ההלכה עג לו עוגה בעולם הה ואיננו זז ממנה. הוא רוצה לטהר את עולמו זה ולא לברוח ממנו. "תחילת נפילה - ניסה". קשיות עורף ועקשנות כבירה נזרקו באיש ההלכה. הוא נלחם ברעה ובקטב מרירי של החיים, ונאבק קשה עם ממשלת זדון וצבאות הרשע שבהוויה. תעודתו מכוונת, לא כלפי בריחה לעולם אחר שכולו טוב, אלא כלפי הורדת העולם הנצחי הזה לתוך עולמנו.

היכן היית ממקם השקפת עולם זו - לצדם של הרב הירש והרב ווינברג, או יחד עם "מסילת ישרים"?

מצד אחד, ברור שאיש ההלכה אינו שואף להגיע לעולם הבא; אדרבא, הוא מתייחס לדחף הבריחה מן העולם הזה בביטול, ובכך הוא קרוב לתפישתו של הרב ווינברג. מצד שני, נקודת המוצא של איש ההלכה מזכירה באופן בולט את שיטתו של המסילת ישרים. התקוות ל"אור וחופש" בעולם הזה אינן מרתקות אותו. לדידו, עולם הזה הוא בחזקת עמק בכא, גיא צלמות, משכנם של כוחות מזיקים וצבאות רשע. למרות זאת, בסופו של דבר מסקנתו שונה מאוד מזו של בעל המסילת ישרים.

סיכום ביניים

שאלת היחס בין העולם הזה לבין העולם הבא היא אחת השאלות המעצבות את כיוון חיינו הרוחניים, וראינו מספר גישות ביחס לשאלה זו.

הנקודה אותה רציתי להדגיש היא שכל אדם יכול וצריך לגלות את הגישה המתאימה לו, אם הוא רוצה להתקדם מבחינה מוסרית-דתית. בשיעור הבא נרחיב יותר בעניין ההתאמה האישית, תוך כדי עיון נוסף ביחסים שבין עולמנו הגשמי לבין מישור הקיום הרוחני.



[1] בשיעור הפתיחה ציינתי כי ארבה בציטוטים, אך למען ההגינות אני חייב לעמוד על חיסרון הקיים בשיטה זו. היות וציטוטינו הם בהכרח חלקיים, קיימת אפשרות שדעתם המלאה של המחברים לא תשתקף בהם. למשל, הציטוט שהובא כאן אינו משקף נכונה את גישתו הכוללת של הרמח"ל; "מסילת ישרים" אינו יצירה מונוליתית בשום פנים. עם זאת, היות ומטרתנו היא לעודד ולהדריך אנשים הלומדים מוסר, אני יוצא מתוך הנחה שהמחבר היה רואה את מעשינו כאן בעין טובה.

[2] הדברים הבאים מתומצתים מתוך דבריו של הרב וינברג שהופיעו ב"שרידי אש" חלק ד'.

[3] הכוונה ב"אצילות" כאן היא למובן המיסטי, כלומר העולם הרוחני, העליון, הבלתי-נתפש בשכל.