שיעור 20 - ברכות יומיות נוספות

  • הרב עזרא ביק

ברכות יומיות נוספות

א. חשיבות אמירת מאה ברכות ביום

בשבוע שעבר פתחנו את נושא הברכות, אך רק הצלחנו לדון בברכה אחת (בעצם שתיים אולי שלוש, תלוי כמה סופרים, וכפי שנראה, יש למספר הברכות חשיבות) - ברכת התורה. אם נתבונן בחלקים הפותחים את הסידור, התפילות היומיומיות, מיד נתקל ברשימה ארוכה בת עשרים ברכות (אנא, ספרו בעצמכם; סביר שתגיעו לאחת יותר או אחת פחות. כפי שאמרתי, יש למספר המדוייק חשיבות מסוימת).

בטרם נדון בכמה מהברכות הללו כל אחת בנפרד, נתייחס לסדרת הברכות כמכלול. בעבר, כאשר עסקנו בברכה באופן כללי בהקשר של אכילה[1], העליתי את הרעיון שברכה מייצגת את הכח, היצירתיות והתפוקה בעולם, דהיינו היצירה האלוקית היורדת לעולם הגשמי. בכך שאנו "מברכים" את ה', אנו מכריזים שעקרון הצמיחה, לו קרא מורי ורבי הרב סולובייצ'יק עקרון "זכר ונקבה ברא אותם[2]", גלום בעולם בחיבור שבין הבורא לבריאה.

מסורת הלכתית עתיקת יומין קובעת כי יש לומר מאה ברכות בכל יום. לדעתי, המספר הזה נועד להכניס אותנו להלם ברגע הראשון. מאה ברכות נשמעות כמו סוג מסוים של עונש - כמו לכתוב "לא אתפרץ בכיתה" מאה פעם. בעצם, החישוב לא כל כך מסובך, אם זוכרים שכל התפילות מנוסחות בצורת ברכה; והנה החישוב:

בקימה (ברכות השחר)

20

ציצית ותפילין

3

קריאת שמע של שחרית

3

שמונה עשרה של שחרית

19

שמונה עשרה של מנחה וערבית

38

קריאת שמע של ערבית

4

לפני אכילת לחם

2

לפני אכילה נוספת של לחם

2

ברכת המזון לאחר אכילת לחם

4

ברכת המזון לאחר אכילת לחם פעם נוספת

4

ברכת 'המפיל' לפני שהולכים לישון

1

סה"כ

100

עכשיו בטח תאמרו "אהה! אבל נשים לא מברכות שלוש ברכות על ציצית ותפילין"; ואוכל להוסיף על כך שספרדים (וכמה אשכנזים כמותי) מברכים רק ברכה אחת על תפילין ולא שתיים; ואם אתם לא אוכלים לחם בארוחה, אז אומרים רק ברכה אחת ולא ארבע. נכון - זאת לא רשימה מחייבת. יש עוד ברכות שאומרים. למשל, אם מישהו לא אוכל לחם בארוחה, אז יש עוד ברכות שנאמרות לפני האכילה, מכיוון שמיני מזון שונים דורשים ברכות שונות. ומי אוכל רק פעמיים ביום? בכל פעם שאתם שותים כוס מים, יהיו עוד שתי ברכות - אחת לפני השתייה ואחת אחריה. בכל יום נתון, יכולות להיות יותר או פחות ברכות, אבל אני מקווה שקלטתם את הרעיון הבסיסי - מאה ברכות ביום.

במילים אחרות, היום שלנו מלא בברכות. אפשר לומר שאמירת ברכות היא החוויה האב-טיפוסית של היהודי. הסיבה היחידה שלא הבחנו בכך בעבר היא שכל כך קל לומר ברכה. אבל זו בדיוק הנקודה: אמירת ברכה קלה כמעט כמו נשימה - היא נעשית כל הזמן, והיא מעין הרקע למצב של ערנות; אמירת ברכה היא בעצם המקבילה היהודית לנשימה. זה מאוד הגיוני אם זוכרים שהברכה היא ה"חיים" - הכח היוצר - של העולם. על ידי קישור כל חוויה בחיינו הגשמיים והיומיומיים לה' האחראי להם, אנו מחדירים בכל רגע את חיוניות היצירה, הצמיחה וחיוניות הרוח האלוקית בעולם. אנו מפיחים חיים, פשוטו כמשמעו, בעולם על ידי אמירת הברכות.

וכעת - לברכות השחר.

ב. ברכות השחר

האם לברך רק כאשר שומעים תרנגול?

הקבוצה הגדולה ביותר מתוך הברכות שיש לברכן מידי יום, 'ברכות השחר', היא סדרה של אחת עשרה ברכות שהגמרא אומרת שיש לאמרן כתגובה לתופעות שונות המתלוות בדרך כלל לקימה בבוקר:

כשהוא שומע קול תרנגול - אומר ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה;
כשפותח עיניו - אומר ברוך פוקח עורים;
כשהוא נמתח ויושב - אומר ברוך מתיר אסורים;
כשמתלבש - אומר ברוך מלביש ערומים;
כשמזדקף - אומר ברוך זוקף כפופים;
כשעומד על הקרקע - אומר ברוך רוקע הארץ על המים;
כשהוא צועד - אומר ברוך המכין מצעדי גבר;
כשנועל מנעליו - אומר ברוך שעשה לי כל צרכי;
כשחוגר - אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה;
כאשר מכסה ראשו - אומר ברוך עוטר ישראל בתפארה...
כשרוחץ פניו - אומר ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון מלפניך ה' אלוקי שתרגילני בתורתך ודבקני במצותיך ואל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עון ולא לידי נסיון ולא לידי בזיון וכוף את יצרי להשתעבד לך ורחקני מאדם רע ומחבר רע ודבקני ביצר טוב ובחבר טוב בעולמך ותנני היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ותגמלני חסדים טובים ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל[3]. (ברכות ס:, בתרגום לעברית).

כל מי שמתפלל כל יום, או אפילו פתח אי פעם סידור, יודע שברכות אלו נאמרות מדי בוקר, גם אם לא שמע המתפלל את קריאת התרנגול או לא התלבש עדיין. כלומר, הן מופיעות בסדר התפילה כברכות הנאמרות מדי יום. מלבד זאת, הן נאמרות על פי סדר, האחת אחרי השנייה, ולא על פי סדר הפעולות המתואר בגמרא. זאת, נגד לשון הגמרא, לכאורה, ממנה עולה שעליהן להאמר בהתאם לפעולות או אירועים מסוימים - פקיחת עיניים, התלבשות, עמידה וכו'. עניין זה היה למעשה לסלע מחלוקת בין גדולי ישראל בימי הביניים. מה שאנו נוהגים כיום מבוסס על דעת אלו המסבירים שהגמרא מתייחסת לסיבות לאמירת הברכות, אך לא ממש לאירועים או פעולות שיש לבצע לפי סדר כדי לומר את הברכה.

זו אינה שאלת טכנית בלבד. יש ברכות רבות הנאמרות כתגובה לאירוע מסוים. הן נקראות "ברכות הראייה". דוגמה לכך היא הברכה הנאמרת לאחר ראיית ברק או שמיעת רעם. המשותף לכל המקרים הללו הוא שאירוע חריג התרחש, שמעורר בנו - או אמור לעורר - תחושה מיוחדת של התפעלות או הכרת הטוב. האירועים המופיעים בקטע מהגמרא אינם ממש אירועים להם אני מגיב - הם מצבי התעוררות. יתרה מזאת, הקימה בבוקר חולקה למקטעים זעירים, מה שאינו גורם לתחושה מיוחדת של יראה או הכרת הטוב כלפי כל דבר. האם אנחנו באמת רוצים תגובה מיוחדת להתלבשות ועוד אחת אחרת לכיסוי הראש; אחת לקימה ואחרת לעמידה? תהייה זו מביאה את רוב הפוסקים למסקנה שאין אלה "ברכות הראייה" כלל וכלל, אלא סדרה שנועדה לאלץ אותנו לשים לב לריבוי השלבים השונים בהתעוררות, ליציאה מפקעת השינה אל יום חדש של פעילות. כל אחד מהשלבים הללו דורש ברכה, במובן שכתבנו לעיל, שכל שלב הוא עוד שלב בסולם החיים - הקימה לתחייה. חז"ל ראו בשינה צורה מסוימת של מוות, לא משום שהיא אינה בריאה או מרעננת, אלא משום שהיא אינה כוללת יצירה מלאת חיים. יציאה ממצב השינה אינה רק שלב שונה בבריאות הגוף, אלא מעבר מאי פעולה לפעולה בעולם, לבנייה ויצירה. מכאן נובע הדגש על הבגדים ועל השינוי הגופני - הרעיון הוא שכשאנו ישנים אנו לא זקוקים לבגדים, מכיוון שאנו לא באמת חיים - אנו לא מגיבים לעולם.

היציאה המסעירה להרפתקאות החיים

שימו לב לשפה המליצית משהו בה מנוסחות הברכות העוסקות בשלבי הלבוש - נראה שלא מתוארים כאן אך ורק בגדים. "אוזר ישראל בגבורה" ו"עוטר ישראל בתפארה" אינם מתארים את החגורה דמוית העור שלי והכיפה הצבעונית (או השחורה) על ראשי, לפחות לא במובן המילולי. הבגדים הם מטאפורה לכך שאנו אוזרים כוחות ומתכוננים לצאת אל עבר הרפתקאות החיים, בגבורה ובתפארה. האם זה לא נשמע קצת דרמטי מדי? זה בדיוק העניין! הברכה מאלצת אותנו להבין שההתעוררות והקימה הם כניסה לשדה קרב, יציאה למסע, טיפוס על הר, שבמהלכם נחדיר בעצמנו את רוח הקדושה, נשנה את צורתנו ונתברך בחיים.

המשכים הראשון בתנ"ך היה אברהם אבינו - "וישכם אברהם בבוקר ויחבש את חמורו" (בראשית, פרק כ"ב, פסוק ג') - יציאה (טראגית לכאורה, במקרה הזה) להעלות את יצחק בנו להר אותו חיפש כל חייו, הר המוריה. האדם קם, משנס מתניים, חובש את חמורו ויוצא לדרך. לאלו מכם שהמטאפורות המקראיות מעוררות בהם תמיהה יותר מאשר השראה, אני מציע להחליף את החמור בסוס, את שינוס המתניים בלבוש שריון קשקשים והנה - דון קישוט יוצא לדרכו לגעת בכוכב המרוחק במרום. או שמא הכוכב הזה לא כל כך מרוחק בסופו של דבר - הרי ה' אוזר אותנו בגבורה ועוטר אותנו בתפארה.

ג. ברכת 'אלוקי נשמה'

כעת נחזור לעסוק בברכה קודמת, הנאמרת לפני סדרת הברכות שהבאתי לעיל - ברכת 'אלוקי נשמה':

אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרת, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי, רבון כל המעשים, אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים.

הברכה, המנוסחת בצורה האישית ביותר בסידור, מעידה על עצמה שהיא ברכה על הנשימה, על החיבור האישי בין חיי ובין השכינה שה' נפח בקרבנו. רוב הברכות והתפילות מנוסחות בצורת הרבים, וזאת משתי סיבות: ראשית, עדיף לכלול אחרים בבקשה, לא כדי לבטל את אופייה האגוצנטרי של התפילה, אלא כדי להרחיב אותה שתכלול את כל הציבור. שנית, מפאת אופיו של הקשר בין ה' לעם ישראל והברית ביניהם, אנו מעדיפים להופיע בפני ה' כחברים בקהילת הברית, שתפילותיה נשמעות ומתקבלות אחרת מתפילות היחיד. עם זאת, ברכה זו הינה יוצאת מן הכלל. הנשמה שבקרבי, המפעמת בי לפני שאני עושה דבר כלשהו, היא כולה שלי, במובן האישי ביותר: היא נקודת הקישור האישי שלי לקיומי עם נשימתו של ה' (שהרי כך מתוארת בריאת האדם - "ויפח באפיו רוח חיים, ויהי האדם לנפש חיה" [בראשית, פרק ב', פסוק ז']). ניתן לומר שלפני שמצטרפים לקהילה ופועלים, צריך להיות קודם כל אדם חי, וגם זה - או אולי בעיקר זה - דורש ברכה על מתנת בריאת החיים.

ד. חשיבותו של הבוקר דווקא

כמובן שאי אפשר לחיות כל היום בהדגשת הברכה בכל שלב בעוצמה של ברכות השחר. העקרון ברור, עם זאת. כל צעד, כל נשימה, כל מאמץ שעושה האדם דרכו הוא מבטא את חייו, ראוי ומצריך ברכה, חיבור למקור החיים והשגבת היצירה. השחר, בו אנו נכנסים לעולם ממצב של חוסר פעולה, הוא הזמן בו אנו מכריחים את עצמו להתמודד עם הצורך הבסיסי הזה, מכיוון שהצעדים הראשונים ביום הם המשמעותיים ביותר, והשלבים המתגלים לעינינו בחיים הם המובנים מאליהם. אך בעצם תחושה זו, חיבור זה לכח הנשגב של חיי היצירה, אמור ללוות אותנו לאורך כל היום; כפי שפתחתי את דברי - 100 ברכות ביום.

ה. ברכת נטילת ידיים

ישנה ברכה נוספת הנאמרת בבוקר שברצוני להפנות את תשומת לבכם אליה. כאן המוקד אינו הברכה, מכיוון שהברכה היא ברכת המצווה, הנאמרת לפני קיום מצווה. המצווה המדוברת היא נטילת ידיים: לאחר השינה, צריך ליטול ידיים לפני אמירת שם ה' (זו אחת הסיבות שמילוי הוראות הגמרא לגבי ברכות השחר הוא דבר בלתי אפשרי - צריך ליטול ידיים לפני שאומרים ברכה). לאחר שינה בלילה, כשקמים, ההלכה מורה לנו לרחוץ כל יד שלוש פעמים (על ידי שפיכת מים מכלי על כל יד). לאחר מכן, יש ברכה (המנוסחת כמו כל ברכת מצווה):

ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים.

נטילת ידיים היא טקס הכנה. הכהנים רחצו את ידיהם (וגם את רגליהם) לפני שהתחילו את עבודתם בבית המקדש. גם כיום, לפני אמירת ברכת הכהנים בבית הכנסת, נוטלים הכהנים את ידיהם. כאשר הולכים לעשות דבר שבקדושה, כאשר נכנסים לאיזור קדוש, אם מבחינה גיאוגרפית כמו שטח בית המקדש, או מבחינה פרקטית משום שאני עומד לעסוק בפעילות הדורשת התקדשות, אנו מצווים לקדש את ידינו - איברי העשייה וסמליה.

בעצם, המונח הטכני לרחיצת ידיים בבית המקדש הוא "קידוש ידיים ורגליים". כל יהודי בקימתו, כאשר הוא עובר ממצב של מוות אותו הוא חווה בשינה, אל העולם הגשמי גדוש מעשי חול, מצווה לקדש את ידיו - להכין אותם ליום של מעשה, של יצירה, של התקדשות, של הישג. מעבר זה, מאי פעולה ליצירה, דורש טהרה והקדשה. עלינו לשטוף מעלינו את צללי המוות, כביכול, כי החיים אינם היכולת לנוע בלבד אלא דווקא היכולת להתעלות, ליצור ולהתפתח[4].

ו. ברכת 'המפיל'

הברכה האחרונה הנאמרת מידי יום, לפני השינה, מקבילה לזו הנאמרת בתחילת היום:

בָּרוּךְ ְאַתָּה ה', אלוקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמַּפִּיל חֶבְלֵי שֵׁנָה עַל עֵינַי וּתְנוּמָה עַל עַפְעַפַּי וּמֵאִיר לְאִישׁוֹן בַּת עָיִן:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אלוקי וֵאלוקי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּשְׁכִּיבֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַעֲמִידֵנִי לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם וְתֵן חֶלְקִי בְּתוֹרָתֶךָ, וְתַרְגִּילֵנִי לִדְבַר מִצְוָה וְאַל תַּרְגִּילֵנִי לִדְבַר עֲבֵרָה. וְאַל תְּבִיאֵנִי לִידֵי חֵטְא וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן. וְיִשְׁלֹט בִּי יֵצֶר הַטּוֹב וְאַל יִשְׁלֹט בִּי יֵצֶר הָרָע. וְתַצִּילֵנִי מִיֵּצֶר הָרָע וּמֵחוֹלָאִים רָעִים וְאַל יַבְהִילוּנִי חֲלוֹמוֹת רָעִים וְהִרְהוּרִים רָעִים וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ וְהָאֵר עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת. בָּרוּךְ ְאַתָּה ה', הַמֵּאִיר לְעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ.



[1] יסודות החיים ההלכתיים, שיעור מספר 12 .

[2] בראשית, פרק א', פסוק כ"ז.

[3] ישנם מספר הבדלים זניחים בין גרסה זו ובין זו המופיעה בסידור, אך אל לנו להיות מוטרדים מכך.

[4] הלכה דומה חלה בבית הקברות - כאשר עוזבים את המקום צריך ליטול ידיים לא כי אנו חוששים מהשפעה מסתורית של המתים, אלא כי המתים מתים, דהיינו אינם פעילים; וכשאנו עוזבים את המקום הזה אנו חוזרים אל ארץ החיים, למחוזות היצירה וההישג, לאחר שביקרנו במחוזות העבר והזכרון.