שיעור 20 - שביתה

  • הרב חיים נבון

שביתה

חזרת פועל

בשיעור זה נעסוק בשאלת זכותם של פועלים לשבות במסגרת סכסוכי עבודה. נתחיל בעיון במקורות העוסקים ביכולת הפועל לחזור בו מהתחייבותו לבצע את העבודה, כפי שהם מופיעים בגמרא:

"דתניא: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן, אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים - שלא הלכו; אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה - נותן להן שכרן משלם. אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל. ובמה דברים אמורים - שלא התחילו במלאכה; אבל התחילו במלאכה - שמין להן מה שעשו. כיצד, קבלו קמה לקצור בשני סלעים,[1] קצרו חציה והניחו חציה; בגד לארוג בשני סלעים, ארגו חציו והניחו חציו - שמין להן את מה שעשו. היה יפה ששה דינרים[2] - נותן להן סלע, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים, ואם סלע - נותן להם סלע. ר' דוסא אומר: שמין להן מה שעתיד להעשות;[3] היה יפה ששה דינרים - נותן להם שקל, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים; ואם סלע - נותן להם סלע. במה דברים אמורים - בדבר שאין אבוד; אבל בדבר האבוד - שוכר עליהן או מטען[4]" (בבא מציעא עו:).

הברייתא מביאה מחלוקת בין תנא קמא לבין ר' דוסא בנוגע לדרך שבה אומדים את שכרם של הפועלים שחזרו בהם באמצע העבודה. הגמרא בהמשך מקשה מברייתא אחרת:

"והתניא: השוכר את הפועל, ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה, אם שכיר הוא - נותן לו שכרו,[5] אם קבלן הוא - נותן לו קבלנותו. מני? אילימא רבנן - מאי איריא שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה, דאניס; כי לא אניס נמי הא אמרו רבנן יד פועל על העליונה! אלא לאו, ר' דוסא היא, ושמע מינה - לא שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות! א"ר נחמן בר יצחק: בדבר האבוד ודברי הכל" (בבא מציעא עז.).

הסוגייה מגיעה למסקנה שבדבר האבוד - היינו, כאשר עזיבתו של הפועל תגרום הפסד לבעל הבית - גם חכמים מודים שהפועל העוזב את מלאכתו באמצעה אינו מקבל כגמול המגיע לו לפי העבודה שעשה, אלא מקזזים משכרו את הפסדיו של בעל הבית. "דבר האבוד" - היינו, כאשר אינו מוצא פועלים אחרים באותו מחיר, ואינו יכול להמתין עד שימצא. וכן פסק השולחן ערוך:

"במה דברים אמורים - בדבר שאינו אבוד. אבל בדבר האבוד, כגון פשתן להעלות מהמשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם, אחד פועל ואחד קבלן, אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן נאנס, כגון שחלה או ששמע שמת לו מת. ואם לא נאנס וחזר בו, אם היה מוצא פועלים אחרים לשכור כששכר את אלו,[6] ועכשיו אינו מוצא - שוכר עליהם או מטען" (שולחן ערוך, חו"מ, של"ג, ה).

הרב עוזיאל ציין ש"לפי תנאי העבודה בזמננו, ברור לי הדבר שכל דיחוי של עבודה בחקלאות או בתעשייה ובניין" הוא בגדר דבר האבוד (משפטי עוזיאל כרך ד', חו"מ, סי' מ"ב). ואכן, בימינו קצב המערכת הכלכלית הוא מהיר כל כך, שכל עיכוב מביא למעסיק הפסדים.

לכאורה לפי זה משמע שבכל מקרה הפועל יכול להפסיק את עבודתו, ולכל היותר ייאלץ לפצות את בעל הבית על הפסדו. אמנם, הש"ך כתב שכאשר סיכמו את העסקה על ידי קניין, אין הפועל יכול לחזור בו:

"דאף על גב דאם התחיל במלאכה יכול לחזור בו, ויהיה ידו על התחתונה... הכא, כיוון שמשך הכלי או הקנה בקניין סודר, לא מהני שום ממון, וצריך לעשות המלאכה, אם ירצה הבעל הבית" (ש"ך, חו"מ, של"ג ס"ק ד).

וכתב הרמ"א בדרכי-משה, שכל חוזה עבודה שנעשה על דעת רבים, דינו כאילו נעשה בקניין:

"ועוד כתבו שם (בהגהות מרדכי) על רבים ששכרו מלמד ורצו לחזור קודם שהתחיל במלאכה, ופסק דכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קניין, ואינן יכולין לחזור" (דרכי משה, חו"מ של"ג, ה).

ועוד: הרמ"א פסק שאין שומעין לפועל שרצה לחזור בו רק משום שהתייקר שכר העבודה בינתיים, וחושב שיכול למצוא עבודה מכניסה יותר:

"ודווקא שחזר סתם; אבל אם חוזר מכוח יוקר, אין שומעין לו" (רמ"א, חו"מ של"ג, ד).

הרי כל היתר הפועל לחזור בו הוא משום "עבדיי הם - ולא עבדים לעבדים". כלומר - זהו היתר שבא למנוע מהפועל להיחשב כעבד. כאשר רוצה הפועל להיחלץ מעבודתו מטעמים מסחריים, לא שייך לכאורה טעם זה. אין כאן אלא ניצול מסחרי מצדו של הפועל; שהרי היה מסכים להמשיך לעבוד בשכר גבוה יותר (כך נימק הב"ח).[7]

זאת ועוד: בתוספתא מופיעה הסתייגות המגבילה את זכותו של פועל לחזור בו, אם הרבים תלויים בו:

"מי שהיה בלן לרבים, ספר לרבים, נחתום לרבים, שולחן לרבים, ואין שם אחר אלא הוא, והגיע שעת הרגל, ומבקש לילך לתוך ביתו, יכולין לעכב על ידיו, עד שהעמיד אחר תחתיו. ואם התנה עמהן בבית דין, או שעיברו עליו את הדרך - הרשות בידו" (תוספתא ב"מ פי"א הי"ג).

ר' דוד פרדו הסביר בפירושו לתוספתא "חסדי דוד" דין זה:

"לא מצאתיה לא בגמרא ולא בפוסקים, ומכל מקום הדברים ברורים, דאף על גב דבעלמא קיימא לן פועל יכול לחזור בו, הכא משום צורך רבים כפינן ליה שלא יילך לביתו אפילו לשמוח ברגל, עד שיעמיד אחר במקומו... אבל אם מתחילה התנה להדיא על מנת שיורשה לילך לעירו ברגל - שרי... ופירוש 'שעיברו עליו' וכו', היינו שעשו עמו דבר שלא כהוגן, כגון שלא היו משלמים שכרו, או דיהבי ליה פחות מהראוי לו" (חסדי דוד שם).

לפי פירושו של החסדי דוד, אמנם יש מקום לחזרת פועל גם כאשר הרבים צריכים לו - אם הוא קופח שלא כהוגן. אך עדיין מדובר בשיקול עדין ובעייתי.

ובכל אופן, כל זה כאשר שובתים באמצע החוזה שאליו נשכרו. אם יש מציאות שנגמר החוזה, אז אין מניעה שהפועל יסרב לחדש אותו לפני שיוטבו תנאיו. ועוד, כאשר הפועלים אינם דנים על תנאי העבודה באופן כללי, אלא תובעים שהבעלים ישלם להם חוב ישן, והוא מסרב - ייתכן שיש מקום להתיר להם לשבות, מדין "עביד איניש דינא לנפשיה" (=עושה אדם דין לעצמו), לפי גדריו של דין זה.[8]

בכל אופן, בעל הציץ אליעזר טען שכל הדיון שערכנו לא שייך לנושא זכות השביתה בימינו:

"דין פרטי זה של אמצעי כפייה על ידי שביתה באופן הנהוג בזמננו, להשבית את העבודה ולא לתת גם לפועלים אחרים לגשת לעבודה, ולדרוש אחר כך גם שכר עבור ימי השביתה, לא נמצא לו מקור מפורש בגפ"ת ובדברי הפוסקים, נמצא רק הדין הידוע של פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום... ולא אעמוד בכאן על זה, כי לפי דעתי אין לו מגע לנידון שאלתנו שהיא אחרת לגמרי, שאין הפועל חוזר בו ועוזב את עבודתו אצל הבעל הבית, אלא עומד בתוקף על זכויותיו שנעשו כבר למנהג המדינה, ולא עוזב לבעל הבית לקחת אחרים במקומו, כי אם כופה עליו שיתרצה למלאות דרישותיו, ואזי יחזור לעבודתו אצלו" (ציץ אליעזר, ח"ב, סי' כ"ג).

תקנת בני אומנות

ייתכן שיש להתחשב כאן בשיקולים נוספים, מלבד שורת הדין בשולחן ערוך. ייתכן שסמכותו של איגוד מקצועי, יש להשוותה לדין תקנת בני אומנות. כך פסק השו"ע בעניין סמכות בני אומנות לתקן תקנות לעצמם:

"רשאים בעלי אומנות לעשות תקנות בעניין מלאכתם, כגון לפסוק ביניהם שלא יעשה א' ביום שיעשה חברו, וכיוצא בזה, וכל מי שיעבור על התנאי יענישו אותו כך וכך. במה דברים אמורים - במדינה שאין בה חכם חשוב ממונה על הציבור; אבל אם ישנו - אין התנאי שלהם מועיל כלום, ואין יכולים לענוש ולהפסיד למי שלא קיים התנאי, אלא אם כן עשו מדעת החכם" (שולחן ערוך, חו"מ, רל"א, כח).

אם כך, ייתכן שיש בסמכות האיגוד המקצועי לתקן תקנות לכל בני האומנות, ולקבוע שביתה; ואם רוב בני האומנות מסכימים, יכולים לחייב גם את המיעוט, שלא ישבור שביתה. ייתכן שתקנת בני אומנות חורגת מדינו של הפועל הפרטי הבא לחזור בו, ואנשי איגוד מקצועי רשאים להכריז על שביתה.[9] אך על פי דין, כדי שתקנת בני אומנות תקבל תוקף, חייבים לקבל הסכמה מגדולי העיר. הגרש"ז אוירבך כתב דברים מעניינים בשאלה זו:

"יש לצדד דבאותם המקומות שהרבנים והתלמידי-חכמים שבעיר אינם מכניסים את ראשם בעסקי פועלים ושכר עבודה, הווי ליה כאילו אין שם חבר עיר[10]... וכיוון שכן אפשר דמהני שפיר תקנותיהם של ארגוני הפקידים, ויכולים בדין לשבות ולעכב גם על אחרים הבאים בגבולם...
ועל כל פנים נראה דאם החשוב שבעירם מסכים עכשיו לדרישת המלמדים, רשאים הם שפיר להתנהג כפי מה שתיקנו בעלי אומנות של אותה העיר, שאסרו על אחרים לבוא בגבולם, ולהכריח בכך את המעבידים...
ואם יראה (=רב העיר) שבאמת מקופחים הם בשכרם, יש לנהוג גם בזה מנהג דרך ארץ, ואין לחוש כלל לעוון ביטול תורה של תינוקות של בית רבן, והאחריות מוטלת בעיקר על הבעלי-בתים ופרנסי העיר, שאינם רוצים לפרנס כראוי את המלמדים, ופעמים שביטולה של תורה זהו יסודה" (הגרש"ז אוירבך, תחומין ה', עמ' 291-292).

על דבריו יש להוסיף מה שכתב הרב כתריאל טכורש, שבימינו, עם כינון חוקי העבודה של מדינת ישראל, הרי שהמחוקק והממונים על תחום העבודה ברשות המבצעת הם בבחינת "אדם חשוב", והם שנותנים גושפנקא לאיגוד המקצועי.[11]

תקנת בני העיר

מקור חשוב ביותר בהקשר זה הוא סמכותם של בני העיר לתקן תקנות. כך קובעת הגמרא:

"רשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר הפועלים, ולהסיע על קיצתן (לקנוס את העובר)" (בבא בתרא ח:).

הרא"ש עמד על כך שסמכות הענישה של בני העיר אינה מתמצית רק בקנסות ממוניים:

"רשאין בני העיר להסיע על קיצותן, הכל לפי צורך השעה, משום מגדר מילתא. ואם עני הוא ואין יכולין לענשו בממון, רשאין לענשו ולקנסו במלקיות ובכל מיני הרדפות, עד שיהיה ציית דינא... אלמא, רשאין בית דין בכל עיר ועיר לרדות ולייסר בכל מיני רידויין ונידויין המסרב על תקנתם" (שו"ת הרא"ש, כלל ו', סי' כ"ז).

הציץ אליעזר כתב שמכאן אפשר לגזור סמכות של הציבור לתת לגיטימציה לשימוש בשביתה כסנקציה לגיטימית:

"וממילא נשמע, שאם מוצאים בני העיר לנחוץ ולמועיל במקרה של עבירה על התקנות מצד הבעל הבית, לתת הזכות לפועלים שיוכלו להכריז שביתה, כי זהו האמצעי היחידי שיוכלו לכוף ביותר על הבעל הבית, ששפיר יש ביכולתם לקנוס כזאת, כי קנס זה אינו גרוע מהקנסות הנ"ל שברא"ש, שיש ביכולת בני העיר לקנוס. ואחרי תיקון תקנה כזאת, וידיעת הבעל הבית והפועלים מזה, אזי במקרה של עבירה מצד בעל הבית, יוכלו שפיר הפועלים להכריז על שביתה, אחרי הוכחתם הברורה שאמנם עבר והיפר בעל הבית את תנאי העבודה שהוקבעו ונעשו כבר למנהג המדינה" (ציץ אליעזר, ח"ב, סי' כ"ג).

להישענות על תקנות הקהל כולו יש יתרון על ההישענות על תקנות בני אומנות; שהרי לא ברור איך יכולות תקנות בני האומנות להרשות להם לפגוע בזכויות המעביד. אך כאן מדובר בתקנות המחייבות את כל הקהל, הפועלים והמעבידים כאחד.[12] וסיים הציץ אליעזר, שיש נסיבות שהפועלים אינם זקוקים לבית דין כדי להכריז על שביתה:

"במקרים כאלו שהפועל בטוח בהחלט בצדקתו על עבירה מצד בעל הבית על תנאי העבודה שקבעו ונעשו למנהג המדינה, יכול הפועל לעשות דין לעצמו בהתאם לקנס שקבעו במקרה כזה ממוני העיר, כנפסק ברמב"ם שיש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש ידו כוח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה, אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין" (ציץ אליעזר, ח"ב, סי' כ"ג).

ובדומה כתב גם הרב חיים דוד הלוי, אלא שהוסיף הסתייגות, שזה נאמר דווקא כאשר ברור וגלוי לכולם שהבעלים הפר את ההסכמים או את המנהגים המקובלים, ואף הוא מודה בזה.[13]

הרב קוק כתב שלפועלים יש זכות לשבות, כדי לכפות על בעל הבית לגשת עמם לבית דין, ולפתור את הסכסוך:

"שביתה מותרת לשם כפיית נותן העבודה להיזקק לבית דין או לקיים פסק דין בקשר עם הסכסוך שמתפרץ, הן לשמירת תנאי העבודה והן להטבת תנאי העבודה. כתוצאה מזה ברור, שבכל סכסוך מעין זה, צריכים הפועלים לתבוע את נותן העבודה לבית דין. אם נותן העבודה מסרב, זכותם של הפועלים לכוף את המסרב גם בהכרזת שביתה, אפילו בלי הסכמה מיוחדת מבית דין" (כתר אפרים, סימן י"ט, בשם הראי"ה קוק).[14]

גם כאן השביתה היא סנקציה לגיטימית, אך משמעותה פחותה בהרבה, שאין היא אלא כלי לאלץ את המעסיק לגשת לבית דין.

שביתת מלמדי תורה

ראינו לעיל שהגרש"ז התיר אף למורים המלמדים תורה לשבות. האגרות משה העלה בהקשר זה גורם נוסף. הרי להלכה מקובל ששכר מלמדי תורה הוא רק "שכר בטלה", היינו - פיצוי על שאינם עובדים בעבודה אחרת, ולא תשלום ישיר על לימוד תורה. לגורם זה, טען האגר"מ, יש השלכה על דיני השביתה:

"ובדבר מלמדים אם רשאין שלא ללמד בעצמן, וגם לא להניח לאחרים ללמד כשאין משלמין להם בזמן, או ששכרם מועט ורוצים שיוסיפו להם כפי הצריך להם. הנה כבר אמרתי דכיוון דהתשלומין להם הוא רק דמי בטלה, פירושו - שמשלמין להם כדי שישבו בטל ממלאכה, ומכיוון שהן בטלין מחוייבין ממילא ללמד מדין התורה בחינם; ואם כן, אין שייך שלא ילמדו, הא על כל פנים עתה הם בטלין ממלאכה, ומחוייבין ללמד עם התלמידים.[15] ורק שכיוון שממה שמשלמין להם אין להם כדי צרכם, רשאין לילך לבקש מה להרוויח, וממילא יתבטלו. אבל אם כן, אין יכולין למנוע לאחרים הרוצים ללמד עמהם...
וזהו מדינא; אבל אם הוא באופן שאין להם כדי צורכן, שלכן קשה לפניהם ללמד בטוב עם התלמידים, והאומדנא חזקה וברורה, שאם לא ילמדו יום או יומיים, יועיל שהמתעסקים ישלמו בזמן, ויוסיפו להם כדי צורכן, אז אולי יש מקום להתיר מהא דעת לעשות לה' הפרו תורתך... צריך להתרחק מזה בכל האפשרי" (אגרות משה, חו"מ א', סי' נ"ט).

הרב חיים דוד הלוי התייחס לנושא זה מכיוון אחר:

"שחיוב לימוד תורה מוטל על ההורים. והמורים, תמורת שכר המשולם להם, אם על ידי ההורים, או גוף ציבורי אחר הבא במקומם, מקבלים עליהם את התפקיד ללמד את ילדי ישראל תורה, כשלוחם של ההורים. מעתה, כל זמן ששכרם של המורים משולם לשביעות רצונם, שליחותם קיימת וחובתם בעינה. אך למן הרגע שבו הגיעו למסקנא שאין שכרם מספיק...[16] הרי שפקעה מאותה שעה חובתם, משום שפקעה שליחותם, שהייתה מבוססת על תשלום שכרם" (הרב ח"ד הלוי, עשה לך רב, ח"ב, סי' כ"ג).

ניתן לשלוח תגובות או שאלות למחבר, בכתובת:
[email protected]



[1] סלע = 4 דינרים; שקל = 2 דינרים.

[2] כלומר: אם יעלה לו 6 דינרים לשכור פועל לבצע את החצי השני של העבודה, בכל זאת משלם להם כערך מה שעשו, היינו - 4 דינרים, אף שבעל הבית מפסיד בחשבון סופי.

[3] לדעת ר' דוסא, מנכה משכרם את מה שיעלה הפועל שישלים את העבודה, והם מקבלים השאר. אם יעלה 6 דינרים להשלים את מלאכתם, הפועלים שהפסיקו באמצע יקבלו רק 2 דינרים.

[4] כלומר - במקרה שעזיבתם באמצע תגרום הפסד לבעל הבית, שוכר פועלים אחרים במחיר יקר מאוד, על חשבון שכרם של הראשונים, או מטעה את הראשונים ומבטיח להם הבטחות שווא, שלא יקיים.

[5] הכוונה - חצי שכרו, כפי מה שעשה.

[6] שהרי אם ממילא לא היה יכול מלכתחילה למצוא פועלים אחרים להביא חלילים למת - לא הפסיד כלום כשאלו עזבו. אך אם היה יכול למצוא פועלים אחרים, ובגלל אלו לא שכר אחרים - הרי שאלו אחראים כלפיו, ובהם האשמה.

[7] היה מקום לחלוק על נימוק זה, ולומר שהמוקד בנימוק "עבדיי הם" אינו בכוונה הסובייקטיבית של הפועל, אלא במעמדו האובייקטיבי: פועל שיכול לחזור בו, אפילו למען היוקר, אינו עבד.

[8] דן בזה הרב א' שפירא, שבילין לג-לה, תשמ"ד, עמ' סד.

[9] אמנם, צריך עיון מדוע רשאים הם לפגוע בזכויותיו של המעביד.

[10] וכן כתב האגר"מ, חו"מ א', סי' נ"ט. ועיין בדבריו שם, סי' נ"ח.

[11] שו"ת כתר אפרים, סי' י"ט, עמ' רע.

[12] הציץ אליעזר כותב שהפועלים יכולים להסכים ביניהם שלא להפר את השביתה.

[13] הרב ח"ד הלוי, עשה לך רב, ח"ה, סי' כ"ג, עמ' קעט.

[14] מדובר בתשובה שרשמו אנשי הפועל המזרחי מפי הרב קוק, וכנראה אינה בלשונו ממש.

[15] דברים של האגרות משה בנקודה זו אינם ברורים לגמרי. מדוע המורים מחוייבים ללמד בחינם? איזה חיוב יש להם כלפי ילדי אחרים? במה שונה מורה מטכנאי מחשבים, שאינו חייב ללמד בן חברו בשעות הפנאי שלו?

[16] הרב הלוי מגדיר את שכרם הראוי: "כדי צורכם להם, לנשיהם ולבני ביתם". אך ברור שאין זה קריטריון מדויק.