שיעור 21 - אגרות מרדכי: `בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנה`

  • פרופ' יונתן גרוסמן

אגרות מרדכי: "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנה" (משלי י"א, י)

לאחר הפצרת אסתר במלך שישיב את "הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי" (ח', ה), ענה המלך:

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִיים [קרי: בַּיְּהוּדִים]. וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב" (ח', ז-ח).

ישנם שני מוקדים מעניינים בדברי המלך:

א. המלך טוען שהמן ניתלה על העץ "על אשר שלח ידו ביהודים". לכאורה, לפחות באופן פורמאלי, עונשו של המן בא לו בגלל שנפל על המטה שאסתר הייתה עליה, מעשה שתורגם על ידי המלך כניסיון כבישת המלכה 'עמו בבית'. דומה שיש בניסוח זה של המלך ראייה נוספת לקריאה שהוצעה בשיעורים קודמים, בדבר אי ידיעת המלך את גזירות השמד. אכן, המלך תלה את המן על עץ על כך שהוא ביקש להרוג את היהודים, דבר שלא קיבל את הסכמת המלך.[1]

ב. המלך מצטדק באוזני אסתר כי הוא אינו יכול לבטל את גזירות המן מפני ש"כתב אשר נכתב בשם המלך / ונחתום בטבעת המלך / אין להשיב". האבסורד בתמונה זו מגיע לשיאו: "המלך" נזכר פעמיים בחוק המצוטט על ידי אחשורוש, שהרי ברור שמגמת החוק האוסרת שינוי כתב שנכתב בשם המלך היא האדרת ופיאור המלך: לא ניתן לבטל את דבריו! אולם הנה מסתבר, שגם המלך עצמו אינו יכול לבטל את דבריו, או במילים אחרות: גם המלך עצמו משועבד לתדמית החיצונית אותה הוא ביקש לבנות, והגדלת שמו בעולם הפכה אותו לקטן מאוד...[2]. אולם, הגיחוך בתמונה זו עולה מאספקט נוסף. סדר המשפטים בדברי המלך מוזר, שהרי ההסבר מדוע לא ניתן לבטל את גזירות המן ("כי כתב") אינו מופיע בפתח תשובת המלך כתגובה לבקשת אסתר, אלא רק בסוף דבריו, מיד לאחר שנתן רשות לאסתר ולמרדכי לכתוב 'כטוב בעיניהם בשם המלך'. כך נוצר הצירוף הבא:

"וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ
כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב".

הפסוקית הפותחת ב"כי כתב" היא כמובן הסבר לאי ביטול גזירות המן, אולם סדר המשפטים מעלה קריאה נוספת: מיד לאחר נתינת הרשות לאסתר ולמרדכי לכתוב ככל העולה על רוחם ("בשם המלך"; "וחתמו בטבעת המלך") מזכיר המלך לקוראים את תוקף הכתב שנכתב בשם המלך ונחתם בחותמו. קורא המגילה משתומם כיצד זה המלך לא למד דבר, ושוב נותן את טבעתו 'הכול יכולה' לאנשים זרים ואף מעודדם לכתוב 'כטוב בעיניהם', ללא דרישה לבחון את התוכן עליו הוא חתום.

בכל אופן, מרדכי נעתר להזמנת המלך ושולח ספרים בהם כתוב 'כטוב בעיניו'. כפי שהערנו באחד משיעורינו הקודמים (לפרק ו'), המגילה כולה מעוצבת כסיפור בעל שתי מחציות שמקיימות ביניהן זיקה והקבלה (המבנה שהוצע היה מבנה קונצנטרי). כחלק ממבנה משוכלל זה - שמצביע בכל כוחו על "ונהפוך הוא" - ניצבו גם אגרות המן (פרק ג') מול אגרות מרדכי (פרק ח'). ואומנם, קשה להתעלם מן הזיקה הבולטת שבין שתי התמונות. עם זאת, כהרגלן של החזרות בסיפור המקראי, ישנם גם שינויים דקים שדווקא בהם רמוזה כוונתו הנסתרת של הסיפור. ממילא, לצד ההשוואה הבולטת יש לעמוד אף על ההבדלים והפערים שבין שני תיאורי האגרות:

אגרות המן (ג', יב - ד', ג)

אגרות מרדכי (ח', ט-יז) 

וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ

וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן

אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם

מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ

וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ

וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי

אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ

וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם.

בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ.

וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ

וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ

וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים. 

לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים

בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז.

אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז. בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר. 

פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה.

פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִיים [הַיְּהוּדִים] עֲתִודִים [עֲתִידִים] לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם. 

הָרָצִים

יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ

וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה

הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים

יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ

וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. 

וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה.

וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה. וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק.

וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן

וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה.

וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים.

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂן וִיקָר.

וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם.

לא נוכל לעמוד במסגרת זו באופן מפורט על כל הבדל והבדל ולבאר את משמעותו ומגמתו. ברצוני לעמוד על שלושה סוגים עיקריים של הבדלים ועל תרומתם לעיצוב הסיפור ולמגמתו:

א. חלק מן ההבדלים מתבארים כמובן בהיפוך המצב. אין זה מפתיע שכתגובה לאגרות המן מתואר "אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד" ואילו בתיאור תגובת היהודים לאגרות מרדכי נאמר: "שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב". בדומה, ברור מתוך התפתחות העלילה מדוע בתחילה קרע מרדכי את בגדיו ולבש שק (ועל כן נדחה מתוך חצר המלכות שהרי "אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק") ואילו לבסוף, יצא מרדכי מלפני המלך "בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן". פערים אלו בולטים ביותר והם עיקר מגמת הסיפור. עיצובם כהיפוך גמור של פרק ג' מדגיש כמובן את התהפכות המאורעות, וכיצד מבירא עמיקתא עלו מרדכי וכל היהודים לאיגרא רמא.[3]

א. קבוצה נוספת של הבדלים קשורה ברצון המגילה להרחיב את אגרות מרדכי על פני אלו של המן, ולשוות להן אופי חגיגי, ובכך, כדברי קליין: "להדגיש את יתרון הטובה על הרעה".[4] הרחבה זו נעשית בכמה מישורים:

1. במישור המרחב - המן ציווה באיגרותיו את האחשדרפנים, הפחות והשרים; ואילו מרדכי ציווה את היהודים (כמובן), האחשדרפנים, הפחות והשרים "אשר מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". תוספת זו, שבודאי יכולה הייתה להיכתב אף בתיאור ציוויו של המן, מופיעה דווקא באגרות מרדכי בכדי לשוות להן אופי חגיגי ומורחב. בדומה, גם בתוכן אגרות מרדכי נוסף הביטוי:

"בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר".

גם הגדרת "בכל מדינות המלך אחשורוש" מתאימה לאגרות המן, אולם נזכרת דווקא באגרות מרדכי ומשרה תחושה של שליטה כוללת ורחבה של מרדכי ושל הישועה.[5] גם בסיום הפרשייה, עת מתוארת תגובת היהודים, מרחיבה המגילה את מקום החוגגים. בתחילה נאמר:

"ּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים",

ואילו לבסוף נאמר:

"וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים".

לא רק במדינות יש שמחה גדולה אלא "בכל עיר ועיר"!

2. במישור הזמן - בהקשר זה יש להעיר תחילה על מהירות שליחת האגרות. בתיאור שליחת אגרות המן תוארו אומנם הרצים כיוצאים במהירות ("הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ"), אולם בתיאור מהירותם עת הם מפיצים את אגרות מרדכי נוסף פועל מיוחד:

"הָרָצִים... יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ".

כביכול, אף הרצים מבקשים לפרסם את אגרות מרדכי עוד יותר ממה שביקשו לפרסם את אגרות המן.[6] לשם הדגשת מהירותם מוסיפה המגילה בתיאורם כאן אף את תיאור הסוסים המשובחים (תיאור שנעדר בתיאור הפצת אגרות המן):

"הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים... הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים".[7]

אולם, החגיגיות המיוחדת במישור הזמן אינה מסתכמת במהירות הרצים אלא גם בתאריך כתיבת האגרות. אצל המן נאמר:

"וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ"

ואילו אצל מרדכי האריך מחבר המגילה וכתב:

"וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ".

בשני שינויים קלים הדגיש מחבר המגילה את זמן שליחת אגרות מרדכי: תוספת הביטוי "בעת ההיא" שאינה תורמת להבנת עצם העלילה, וביאור החודש השלישי - "הוא חודש סיון". בהקשר זה יש לציין, כי דווקא מתאים היה לבאר אף את חודש שליחת אגרות המן, שהרי לחודש הראשון (=ניסן) יש משמעות מיוחדת בתרבות ישראל (שמ' י"ב, א). ממילא, בכוונת מכוון המגילה ביקשה להרחיב דווקא את תיאור הזמן של שליחת אגרות מרדכי ולא את שליחת אגרות המן, ודומה כי בכך העניקה לאגרות מרדכי חגיגיות מיוחדת. לעצם התאריך יש להעיר כי ייתכן ובמעבר מניסן לסיוון משווה המגילה לישועת ישראל אופי של ישועה ניסית ושל בנייה לאומית, שהרי באסוציאציות הקורא שני חודשים אלו קשורים בתהליך שעבר ישראל עת התגבש כעם: מיציאת מצרים (ניסן) למעמד הר סיני (סיוון).[8]

3. במישור האדם - ישנו הבדל מעניין בין תיאור כתיבת אגרות המן (ושליחתן) לאלו של מרדכי. כתיבת איגרותיו של המן מתוארות בלשון סבילה (בנין נפעל):

"בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ. וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים".

לעומת זאת, בתיאור כתיבת מרדכי עברה המגילה ללשון פעילה (בנין קל):

"וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ. וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים".

כלומר, בכתיבת האגרות הראשונות מוצג המן כמסתכל על הנעשה: הוא ציווה את סופריו והם כתבו למענו. לעומת זאת, מרדכי מוצג כפעיל יותר. כביכול, הוא עצמו כתב את האגרות, הוא בעצמו חתם עליהן בטבעת המלך, והוא עצמו שלח אותן. דומה הדבר לחתן שהולך בעצמו לתיבת הדואר לשלוח את ההזמנות לחתונתו ואינו נותנן ביד אחר...

ב. הפער האחרון שבין האגרות השונות שברצוני לעמוד עליו הוא תיאור היהודים באגרות מרדכי. בתיאור שפת אגרות המן נאמר: "מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ / וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ", והנה, בתיאור שליחת אגרות מרדכי נוספה שפה אחת חדשה: "מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ / וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ / וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם". התוספת המיוחדת של שפת היהודים מבוארת כמובן מתוך התפתחות העלילה עצמה, שהרי עיקרן של אגרות מרדכי מופנית כלפי אוזניים יהודיות, וממילא ראוי שייכתבו גם בשפתם. עם זאת, יש בתוספת זו אמירה חשובה הנוגעת בזהותם הלאומית של היהודים. שפתו של עם היא מן המרכיבים העיקריים הבונים את זהותו המיוחדת ואת תרבותו.

אין זה מקרי, שלצד הפיזור הגיאוגרפי המתואר בתפוצת שבעים העמים ובמגדל בבל (בראשית י'-י"א) מתמקד הכתוב אף בריבוי הלשונות (כדוגמת: "אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם" - בר' י', לא). השפה מאפיינת תרבות, ועם שמדבר בשפתו שלו ולא בשפת נוכרים מעיד על עצמאותו.[9] לשון אחר, בתיאור שליחת האגרות גם בשפת היהודים, מדגישה המגילה כי היהודים שבמלכות אחשורוש 'שבו לדבר עברית'. מרדכי שולח אגרות מיוחדות הכתובות בעברית, והנה מקבלת זהות זו מקום והכרה על ידי המלכות הפרסית. מאחר ובתחילת הסיפור שקעו היהודים במצולות המשתה הפרסי ולא ניכר ייחודם כלל, הרי שיש לראות בהתפתחות זו חלק מהתהליך שעברו היהודים בסיפור: שיבה לזהותם הלאומית, הייחודית.

לאור כך ניתן בזהירות להצביע על פער נוסף שבין שליחת אגרות המן לאלו של מרדכי: לאחר שליחת אגרות מרדכי מתוארת התגיירות המונית, בשל חשש הגויים מפני פעילות היהודים:

"וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם".

והנה, התר אחר המקבילה לאמירה זו בתיאור היהודים נוכח גזירות המן מעלה חרס בידו. גם אם צפוי היה שבעקבות שליחת אגרות המן ימירו יהודים רבים את דתם מפני פחד הלוחץ, לא כך אירע (או לפחות דבר כזה לא נכתב). החוסר שבמבע מקביל לתיאור התגיירות הנכרים החוששים אומר דרשני. מסתבר, שלמרות אגרות המן יהודים לא המירו את דתם והעדיפו למות על קידוש השם בהיותם יהודים, על פני המרת זהותם הלאומית. תגובתם לגזירות השמד לא הייתה השלת זהותם היהודית כי אם התכנסות פנימה: "צום ובכי ומספד". לשון אחר, לא די בזה שיהודים לא המירו את דתם הרי שבעמידה זו עצמה הם שבו אל נקודה נסתרת בנפשם והתייצבו כיהודים. מעתה, יש לשלוח אליהם את כתבי המלך בשפתם המיוחדת, בעברית!



[1] על פי קריאה זו אין צורך במה שהעירו פוקס וברלין, שאומנם המלך לא תלה את המן על רצונו לפגוע ביהודים, אולם "אם אחשורוש מבקש להציג את עצמו כמגן היהודים, אדרבא ואדרבא" (ברלין, אסתר, מקרא לישראל, ירושלים - תל אביב תשס"א, עמ' 133). כאמור, על פי דברינו המן חרג מההיתר שניתן לו, ואסתר בחוכמתה הפכה חריגה זו למרידה של ממש.

[2] השוו: ד' הנשקה, "מגילת אסתר - תחפושת ספרותית", מגדים כג (תשנ"ה), עמ' 57­-70 ("המלך עצמו, כאשיות בעלת רצון ותוכן, אינו כלום; התוקף והגדולה הם לגינוני המלוכה, לסמליה החיצוניים. המלך עצמו הוא ראשון עבדיה של מלכותו"); י' רייס, מגילת אסתר מלווה באיורים מבארים, אלון שבות תשס"ב, עמ' 20­-21. על פי תרגום השבעים (נוסח A) הסכים המלך וביטל את גזירתו. בכך, הפך השבעים את העלילה לפשוטה יותר אולם 'שילם מחיר' בעיצוב האירוני המכוון של תמונה זו.

[3] יש לציין כי אין מקבילה ברורה לתיאור המן ואחשורוש שבפרק ג': "והמלך והמן ישבו לשתות". עמוס חכם הציע לראות בתיאור מרדכי היוצא מלפני המלך הקבלה כפולה: הן לתיאור קריעת בגדיו והן למשתה שערכו המלך והמן (ע' חכם, אסתר, דעת מקרא, ירושלים תשל"ג, עמ' נד-נה). אולם ייתכן ובכוונת מכוון אין הקבלה למשתה אחשורוש והמן שהרי משתה זה מצביע על האכזריות היתירה של דמויות אלו שלאחר גזירת שמד על עם שלם ישבו ושתו. לאכזריות זו אין הקבלה בתיאור היהודים! (כזכור, משתה היהודים על הצלתם ניצב מול תעניתם בתחילה ולא מול משתה המן והמלך).

[4] י' קליין, מגילות, עולם התנ"ך, תל אביב 1994, עמ' 255.

[5] דיון רחב מתנהל בקרב החוקרים לגבי שינוי מיקומו של ההיתר "ושללם לבוז" שנזכר בסוף הפסוק הנידון למעלה. הרוב נוטים לקיים את הזיקה שבין הפסוקים למרות הבדל זה (כך למשל אצל:

M. V. Fox, Character and Ideology in the Book of Esther, Colombia 1991, p. 284; F. Bush, Ruth - Esther, WBC, Waco 1996, p. 447).

אולם יש שטענו ששינוי זה מצביע על חוסר זיקה בין הגזירות

(R. Gordis, "Studies in the Esther Narrative", JBL 95 (1976), p. 50).

[6] כפי שהערנו זה מכבר, בפועל "דחופים" ראוי להיזכר בתיאור המן בעת תחילת נפילתו: "והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש" (ו', יב). בכך נוצרת רציפות של נפילה הן בנפילתו הפרטית של המן והן בביטול גזירותיו.

[7] "רכש" הוא ככל הנראה סוס, או צמד סוסים, מהיר במיוחד (השוו: מל"א ה', ח; מיכה א', יג). "אחשתרן" כוונתו בפרסית עתיקה 'מלכותי' (מקור המילה ב-hšatra הפרסי שמשמעו 'מלכות'). "רמכים" הם סוסים משובחים ומהירים (ראו על כך אצל קליין הנזכר לעיל). משמעות הפסוק כולו הוא, אם כן: 'הרצים בסוסים, שהם הרוכבים המקצועיים על סוסים מלכותיים שנולדו מסוסים מהירים' (השוו לברלין שנזכרה לעיל, הע' 1, עמ' 135).

[8] ברלין העירה (לעיל הע' 1, עמ' 134), שעברו שבעים יום בין אגרות המן לאגרות מרדכי (מי"ג בניסן לכ"ג בסיוון). זוהי הערה מעניינת ביותר שהרי למספר שבעים יש משמעות מיוחדת במגילה המתארת את גלות ישראל נוכח נבואת ירמיה שהגלות עתידה לארוך שבעים שנה (יר' כ"ה, יא-יב). החיסרון בהצעה זו (כפי שברלין עצמה מעירה) הוא שלו מחבר המגילה היה מבקש להדגיש זאת סביר שהיה משלב את הביטוי 'שבעים ימים' במפורש ולא מותיר זאת לחשבונו של הקורא.

[9] כך גם נחמיה הציג את ערבוב השפה העברית בשפות לעז כאינדיקציה לערבוב של זהות: "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּודִיּוֹת [קרי: אַשְׁדֳּדִיּוֹת] עַמֳּונִיּוֹת [קרי: עַמֳּנִיּוֹת] מוֹאֲבִיּוֹת. וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם" (נחמיה י"ג, כג-כד). רעיונות אלו נשמעו רבות בדיונים שקדמו לתחיית השפה העברית לה זכינו בדורנו.