שיעור 22 - שליחות לדבר עבירה

  • הרב משה טרגין

שיעור מספר 22: שליחות לדבר עבירה / הרב משה טרגין

חלקו הראשון של פרקנו עוסק ביסודות הלכות שליחות. אחד מיסודות אלו הוא הכלל אין שליח לדבר עבירה. כך למשל, אם ראובן ימנה את שמעון להרוג או לחבול בלוי, האחריות למעשה תוטל על שמעון. כמובן, בידי שמים ייענש גם ראובן, אך מבחינה משפטית (בידי אדם) האחריות מוטלת אך ורק על שמעון. כפי שמסבירה הגמרא במסכת בבא מציעא (י, ב), ההסבר לכלל זה הוא הנימוק הידוע "דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין!".

לכלל זה ישנם חריגים. הגמרא בסוגייתנו (מג, ב) מציינת שלושה תחומים הלכתיים בהם יש שליח לדבר עבירה: 1. חובת גנב הטובח או מוכר בתשלומי ד' ו-ה'. 2. מעילה. 3. שליחת יד בפיקדון. מהו ההסבר לקיומם של חריגים אלו? הרי גם בהם תקף לכאורה ההיגיון שבנימוק "דברי הרב ודברי התלמיד וכו' ".

הדרך הפשוטה ביותר היא להבין כי מדובר בגזירות הכתוב. כמובא בסוגייתנו, לכל אחד מחריגים אלו ישנו מקור בתורה, וייתכן כי אכן אין למצוא סברא מעבר למקורות אלו. לפי דרך זאת, הכלל "אין שליח לדבר עבירה" הינו כלל בעל חריגים אשר מקורם בגזירת הכתוב.

תיתכן דרך אחרת, לפיה הכלל "אין שליח לדבר עבירה" הוא כלל מוחלט ללא חריגים. לפי דרך זאת, ההסבר לקיומם של החריגים לכאורה, נעוץ בכך שבמקרים אלו, הטלת אחריות על המשלח כלל אינה מזקיקה הסתמכות על מנגנון השליחות. ממילא אין מקום להחיל את הכלל "אין שליח לדבר עבירה" במקרים אלו. הצעה זאת מצריכה עיון מחדש במנגנון השליחות.

כידוע מושג השליחות, לפיו שלוחו של אדם כמותו, הינו מוסד הלכתי מחודש ביותר. שלוחו של ראובן המקדש לו אישה, פועל בשמו של ראובן, ולראובן תהיה האישה מקודשת. השליח אינו אישיות עצמאית אשר לו העביר המשלח את סמכויותיו, אלא השליח פועל בשמו של המשלח וכבא כוחו. לכן, גם בפעולות בעלות פן אישי כקידושין, יכול השליח לפעול בשמו של המשלח, שכן כאמור, השליח פועל כזרועו הארוכה של המשלח.

הבנה זאת של מוסד השליחות מעלה כי דווקא מחמת כוחו הרב של מוסד זה, במקרים רבים השימוש בו אינו נצרך. ובמילים אחרות: לא בכל מקום בו פעולותיו של אחד משליכות השלכות משפטיות על אחר, עלינו להניח כי נעשה שימוש במוסד השליחות. נבהיר זאת על ידי דוגמא ברורה: כפי שנאמר בתורה בפרשת משפטים, כאשר אדם מתרשל ואינו שומר על חיה מסוכנת שבחזקתו, ויצאה החיה והזיקה, חייב בתנאים מסוימים אותו אדם מדין נזקי ממון. ברור כי החיוב במקרה זה אינו מסתמך על דין השליחות ועל ההבנה כי הבעלים בעצמו יצא והזיק. החיוב במקרה זה נובע מהתרשלותו של הבעלים לשמור על בהמתו, שלא תצא ותזיק.

לאור זאת אפשר לטעון כי שלושת החריגים (לכאורה) לכלל אין שליח לדבר עבירה עוסקים במקרים בהם העבירה חסרת פן אישי, ולכן אינה דורשת הסתמכות על מנגנון השליחות. לכן על אף שלעולם לא ניתן למנות שליח לדבר עבירה, הממנה אדם לבצע מעשה מעילה בשליחותו, חייב. חיוב זה אינו נובע מכך שרואים את הממנה כאילו נהנה עצמו מהקודש, אלא מכך שהוא הגורם לביצוע מעשה המעילה. באופן דומה, גנב הממנה אחר לטבוח או למכור, חייב, לא משום שרואים אותו כאילו טבח או מכר בעצמו, אלא משום שהוא הסיבה הראשונית לטביחת או מכירת הבהמה. במילים אחרות, בגזירות הכתוב שחידשה התורה לגבי שלושת האיסורים הנזכרים, לא התכוונה לומר שבמקרים אלו השליחות תקפה על אף האיסור, אלא שבמקרים אלו אף שהשליחות בטלה, די בגרימת התוצאה על ידי המשלח בכדי לחייבו.

אם נסכם בקצרה את הנאמר עד עתה, הרי שלפנינו שתי דרכים בהבנת החריגים לכלל "אין שליח לדבר עבירה": ייתכן כי אכן מדובר בחריגים הנובעים מגזירת הכתוב. מאידך, ייתכן כי במקרים אלו, אחריות המשלח כלל אינה נובעת ממנגנון השליחות, ולכן אין משמעות בהקשרים אלו לכלל "אין שליח לדבר עבירה". כדי לבחון באיזו מבין הדרכים ישכון אור, יש לבחון האם דיני השליחות האחרים קיימים גם בנוגע לשלושת חריגים אלו. במידה שנמצא שכן, הרי שאז הצדק עם הדרך הראשונה. מאידך, אם נמצא חריגים נוספים לדיני השליחות בהקשר לעבירות אלו, הרי שאז נדע כי צודקת הדרך השניה.

אבן הבוחן הראשונה היא להיקף השליחות בעבירות אלו. כפי שראינו בשיעורים קודמים, מוסד השליחות כפוף בהיקפו להגבלות שונות. אם נראה כי הגבלות אלו אינן חלות במלואן בהקשר לשלושת העבירות הנזכרות, הרי שאז ניווכח כי אכן לא נעשה כאן שימוש במוסד השליחות.

הגמרא במסכת מעילה (כא, א) קובעת כי הממנה קטן לבצע מעילה בשליחותו, חייב. כפי שראינו בעבר, קטן אינו ראוי להתמנות כשליח. מכך שבנוגע למעילה, חייב המשלח אף כאשר שלוחו היה קטן, משתמע כי החיוב אינו מסתמך על דין שליחות, אלא כפי שביארנו לעיל, על כך שהמשלח הינו הסיבה הראשונית למעילה.

דיון דומה מתעורר בנוגע לשליח נכרי. כזכור, נכרי אינו ראוי להתמנות לשליח. עם זאת, בעל "נתיבות המשפט" (סי' קפב, ס"ק א) קובע כי נכרי בדומה לקטן ראוי להיות שליח למעילה. מכאן ראיה נוספת לכך שחיובו של המשלח בגין מעילת שלוחו אינו מבוסס על מנגנון השליחות.

אבן בוחן נוספת לאופי השליחות בשלושת העבירות הנזכרות הינה מידת אחריותו של השליח במקרים אלו. כמובן, בידי שמים אחראי גם השליח, שהרי עצם העובדה שהמשלח אחראי למעשיו של השליח, אינה שוללת את אשמתו של השליח. עם זאת, אחריותו של השליח בידי אדם אינה ברורה. יש לשאול, האם מאחר שבמקרים אלו מוטלת אחריות על המשלח, הרי שממילא אין מקום להטילה אף על השליח, או שמא השליח אחראי באחריות משנית, ואם המשלח לא יפרע את התחייבותו, זכאי יהיה התובע לתבוע אף את השליח. בנושא זה נחלקו הסמ"ע (סי' רצב ס"ק י) וקצות החושן (שם). נראה כי שאלה זאת, תלויה ביסודה בשתי ההבנות שהוצעו לעיל: אם במקרים אלו, נחשב השליח כפועל בשליחותו של המשלח מדין שליחות, הרי שמעשי השליח במקרה זה נחשבים כמעשי המשלח, ששלוחו של אדם כמותו. אם כך, אין להטיל שום אחריות על השליח, שהרי המעשים שעשה נחשבים מבחינה משפטית כמעשי השליח. מאידך, אם גם במקרים אלו השליחות בטלה, וחובתו של המשלח נובעת מעובדת היותו גורם למעשי השליח, הרי שאז השליח הינו גורם למעשי עצמו במידה שאינה פחותה ממידת המשלח. אם כן, בנוסף למשלח, אחראי גם השליח, והתובע יכול להפנות את תביעתו כלפיו.

נפקא מינה אחרונה בין שתי ההבנות שציינו תתעורר במקרה בו מונה השליח לבצע מעשה הכולל מלבד אחד משלושת האיסורים הנזכרים אף איסור נוסף (לנושא זה ראו גם שיעור מס' 21). דוגמא למקרה כזה הוא מקרה בו המשלח מינה את השליח לטבוח בהמה גנובה בשבת. אם נבין כי התורה גזרה לגבי שלושת האיסורים הנזכרים, שלא יביאו לבטלות השליחות, הרי שמאחר שבמקרה שלפנינו הצטרף איסור נוסף, הרי שאיסור זה יבטל את השליחות, וממילא יהיה המשלח פטור לחלוטין. מאידך, אם ההבנה הנכונה היא כי לעולם שליחות לדבר עבירה היא בטלה, אלא שלגבי ג' איסורים אלו אין אחריות המשלח תלויה בהמשך קיומה של השליחות, הרי שאזי אין לאיסור הנוסף שום השפעה על איסור "מיוחד" מסוגו של טביחה ומכירה, שהרי חיובו של המשלח כלל אינו תלוי בקיומה של השליחות. הרמב"ם (הל' מעילה פ"ז ה"ב) פוסק שבמקרה מעין זה, המשלח פטור. מכאן ניתן ללמוד כי הרמב"ם תפס לעיקר את ההבנה הראשונה, לפיה גזרה התורה בשלושת האיסורים הנזכרים כי לא תתבטל השליחות. לכן, בהתווסף איסור נוסף המביא לביטול השליחות, פטור המשלח אף על איסור משלושת האיסורים ה"מיוחדים". עם זאת, ראו את דברי הרמב"ם בפירוש המשנה (בבא קמא פ"ז), מהם משתמעת הבנה אחרת.

מקורות לשיעור הבא:

* קידושין מג. "איתמר רב... דלא הוי קידושין" וריטב"א שם ד"ה איתמר רב.

* מכות ה: במשנה ובגמרא עד "שהרג את הנפש" (סוף ו.).

* רא"ש מכות פרק א סי' יא

* "אבני מילואים" סי' מב ס"ק ו ד"ה ולפי זה; שם ס"ק ז ד"ה אמנם.

* שולחן ערוך אבן העזר סי' מב סעיפים ג-ד.