שיעור 23 - נגד מזבח בית אל וכהניו (י"ג, א-לב; מלכים ב כ"ג, טו-כ)

  • הרב אלחנן סמט

ד. מערכה שנייה – פסקה ראשונה (יא-יט)

הנביא הזקן במאבק על זכות קיומה של בית אל

יא           וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל

           וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר לוֹ אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הַיּוֹם בְּבֵית אֵל

           אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְסַפְּרוּם לַאֲבִיהֶם. 

יב            וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֲבִיהֶם: אֵי-זֶה הַדֶּרֶךְ הָלָךְ

           וַיִּרְאוּ בָנָיו אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים               אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה. 

יג             וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו: חִבְשׁוּ-לִי הַחֲמוֹר וַיַּחְבְּשׁוּ לוֹ הַחֲמוֹר וַיִּרְכַּב עָלָיו. 

יד            וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וַיִּמְצָאֵהוּ יֹשֵׁב תַּחַת הָאֵלָה

                וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הַאַתָּה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בָּאתָ מִיהוּדָה וַיֹּאמֶר: אָנִי. 

טו           וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֵךְ אִתִּי הַבָּיְתָה וֶאֱכֹל לָחֶם. 

טז           וַיֹּאמֶר: לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ וְלָבוֹא אִתָּךְ

                וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. 

           יז             כִּי דָבָר אֵלַי בִּדְבַר ה': לֹא תֹאכַל לֶחֶם                וְלֹא תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם

                לֹא תָשׁוּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְתָּ בָּהּ. 

יח            וַיֹּאמֶר לוֹ: גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר:

                הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם, כִּחֵשׁ לוֹ. 

יט           וַיָּשָׁב אִתּוֹ וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם. 

 

הפסקה הראשונה במערכה השנייה מציבה לפנינו במלוא החומרה את בעיית המניעים של שני האישים הפועלים בה: בתחילה מזדקרת בעיית המניעים של הנביא הזקן, בפעילותו הנמרצת להשבת איש הא-לוהים לבית אל כדי להאכילו ולהשקותו בה, ובסיום הפסקה מתעוררת בעיית המניעים של איש הא-לוהים, שנתפתה כה בקלות להאמין לדברי הכחש של הנביא הזקן.

נמצא כי בעיון הנוכחי אנו באים לענות על השאלות שהצגנו בעיון הקודם בסעיף 2 שלו, שאלות א-ב.

 

1. מניעיו של הנביא הזקן – הצעות שאינן מתקבלות על הדעת

א. בעיונינו עמדנו לא אחת על כך, שכאשר מתוארת בסיפור שבמקרא פעילות של אחת הדמויות, והמניעים לפעילותה אינם מפורשים בכתוב, וגם אינם מובנים מאליהם, יש להמשיך בקריאת הסיפור, ולהיווכח מה היו תוצאות פעילותה של אותה דמות. בדרך כלל, ניתן לראות בתוצאות אלו את ההסבר למניעים של אותה דמות מלכתחילה, בבחינת 'סוף מעשה – במחשבה תחילה': כדי להגיע לתוצאות הללו פעלה הדמות את פעולתה, והסיפור נמנע מלתאר במפורש את המניעים של אותה דמות על מנת לקצר, או משום טעם ספרותי כלשהו.[1]

אם ננסה ליישם כלל זה במקומנו, נצטרך להניח כי כוונת הנביא הזקן במעשיו הייתה להעביר את איש הא-לוהים על המצווה שציווהו ה' כדי שייענש בעונש מיתה. זאת, כדי שהנביא הזקן יוכל לקבור את איש הא-לוהים בקברו שלו, וכדי שיוכל לצוות את בניו שיקברוהו בבוא יומו בקבר משותף עם איש הא-לוהים. וכל זאת כדי שביום שתתקיים הנבואה על מזבח בית אל יינצלו עצמותיו בזכות הקבר המשותף.

ואכן, פרשן מן החדשים, א' אהרליך, בפירושו 'מקרא כפשוטו', נוקט בהסבר זה למניעיו של הנביא הזקן:

(יא) וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן – קפצה זקנה על הנביא הזה בגזרת הכתוב... מפני שכל עצמו של הנביא הזה לא עשה שקר ברעהו, כי אם למלט עצמותיו, שלא תישרפנה על מזבח ירבעם בבית אל ביום יאשיהו, כדבר ה' ביד איש הא-לוהים. ודרך זקן שקרבו ימיו למות לחשוב מחשבות לעצמותיו.[2]

זוהי כמובן תשובה אבסורדית לשאלת מניעיו של הנביא הזקן. תשובה זו מניחה כי הנביא הזקן ידע מראש בדיוק מה יהיו תוצאות מעשיו: שאיש הא-לוהים ייענש בעונש מיתה על היענותו בשוגג לציווי הנבואי השקרי שהציג לפניו, ושעונש המיתה יינתן לו כאן ועכשיו. אך זאת מניין לו? בלתי סביר לייחס לנביא הזקן את ידיעת השלבים הבאים בהתרחשות, שלבים שאין לו כל יכולת להשפיע עליהם, וכל אחד מהם מפתיע, מפליא ובלתי צפוי.

אם כן, אחרית הסיפור במקרה שלנו, אינה יכולה ללמד אותנו על מניעי הנביא הזקן בראשיתו.

 

ב. פרופסור סימון מסביר את מניעיו של הנביא הזקן בדרך זו (עמודים 170- 171 בספרו):

מסתבר שמטרתו של הנביא הזקן בכחשו לעמיתו הבא מיהודה, הייתה לערער את דבר ה' על ידי הפרת האות שאישש אותו (– אות אי-האכילה ואי-השתייה בבית אל). הנביא הזקן... לא השתתף בחגו של ירבעם, ובדין וחשבון שמסרו לו בניו על מעשי איש הא-לוהים ודבריו, לא נזכר המזבח במפורש. ודומה ששתי עובדות אלו באות לומר, שעיקר דאגתו של הנביא, שזקנותו מודגשת... לא הייתה נתונה למזבח, אלא לעירו ולקברותיה.

ובכן, גם לדעת סימון, דאגתו של הנביא הזקן היא לגורל עצמותיו (ואולי אף לגורל עצמותיהם של כל כהני בית אל), ולשם כך הוא יוצא להשיב את איש הא-לוהים לבית אל ולהאכילו ולהשקותו. אולם, לא ידיעת התוצאות שישתלשלו ממעשהו היא העומדת בבסיס המעשה שעשה הנביא הזקן, כדעת אהרליך, אלא כוונתו לקעקע את הנבואה ולערער את תקפותה באמצעות הפרת האות שיש בה: לדעת סימון סבר הנביא הזקן, כי הפרת חלק מנבואתו של איש הא-לוהים – הציווי שנצטווה להימנע מאכילה ומשתייה בבית אל – תגרום לכך שהנבואה כולה תתבדה. שכן אם הופר האות הנבואי למאיסת בית אל משעה זאת, יופר גם עיקר דבר ה' הנוגע לעתיד הרחוק: הפורענות על מזבח בית אל לא תתרחש, ולא יישרפו עליו עצמות כהניו.

ייחוס אורח מחשבה זה לנביא הזקן אף הוא מעורר תמיהה. מדוע סבר הלה שאם יכשיל את איש הא-לוהים כישלון אישי, ויגרום לו לעבור על הציווי הא-לוהי שנצטווה בו שלא לשוב לבית אל לאכול ולשתות בה, הדבר ישפיע על עיקר נבואתו, שנאמרה בציבור ולוותה במופתים, והיא מתייחסת לעתיד רחוק? וכי יש הכרח כי כישלונו האישי של שלוח ה' בעניין צדדי, יביא לביטולה של נבואת האמת שהוא קרא בדבר ה'? דבר זה אינו ניתן להיאמר.

 

2. מיהו הנביא הזקן ומה עניינו בבית אל?

בטרם ננסה להסביר את מניעיו של הנביא הזקן בדרך הנראית לנו, עלינו להבהיר מיהו הנביא הזקן, ומה עניינו בבית אל. לאורך כל הסיפור, מקפיד הכתוב לכנותו 'נביא' בצירופים שונים (וכבר נתברר בעיון הקודם שהיה נביא שקר), ושלוש פעמים משויכת נביאותו לעיר מושבו בית אל (יא, כה, כט). לאור זאת נראה לומר שאותו נביא אינו יושב סתם בבית אל, אלא הוא שייך מתוקף תפקידו לפולחן המתקיים בבית אל. עם ייסוד הפולחן בבית אל, נזקק ירבעם לנביא (או לנביאים) שייתנו גיבוי דתי למעשיו, כשם שהיה זקוק לכהנים שיפעילו את הפולחן על מזבח בית אל. וכפי שהכוהנים שמגייס ירבעם אינם כוהני אמת משבט לוי אלא 'כהנים מקצות העם', כך גם הנביאים שהוא מגייס אינם נביאי אמת.

יותר מעשרים פעם מופיע במקרא הצירוף 'כהן ונביא', רובן בספר ירמיהו. בחלק ניכר מהופעות אלו קשורים הכהן והנביא למקדש, וניכר ששניהם יחדיו מהווים את 'הממסד המקדשי'.[3] אין אנו יודעים בוודאות מה היה תפקידם של 'הנביאים' בשירות המקדש. תרגום יונתן מקפיד לתרגם את המילה 'נביאים' בכל מקום שבו מופיע צמד כזה – 'ספריא', כלומר לדעתו היו הללו סופרי המקדש, ועדיין תפקידם סתום במידה רבה. העובדה שהמקרא מכנה אותם 'נביאים', מלמדת שלא היו פקידים גרידא, אלא בעלי תפקיד דתי בשירות המקדש. אפשר שמאבקו של ירמיהו בנביאי השקר כקבוצה (בניגוד למאבקו בנביאי שקר יחידים ונקובי שם) מכוון כנגד אותם נביאי המקדש.[4]

נראה אפוא כי גם הנביא הזקן היושב בבית אל שייך לממסד המקדשי של בית אל.

ראיה לשייכותו של הנביא הזקן ל'ממסד הדתי' של בית אל יש למצוא בצוואתו לבניו, שנועדה להציל את עצמותיו: מדוע בכלל הוא חושש לגורל עצמותיו, והרי דבר ה' נאמר (פסוק ב) על "כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ", והוא אינו כהן כלל! נבואת איש הא-לוהים התייחסה לאלו שמקום קבורתם יהיה סמוך למזבח, מקום שירותם. קבורה בקרבת המזבח הייתה אות כבוד, ומסתבר כי גם הנביא מתוקף תפקידו נהנה מכבוד זה. ובאמת ממעשיו של יאשיהו רואים אנו שהיה לחששו על מה לסמוך, שכן קברו היה מצוי כנראה בין קברות כהני המזבח, בטווח קרוב למזבח עצמו. מסתבר אפוא שהנביא הזקן היה שייך לקהל כהני המזבח.

ועוד פרט עשוי אולי לרמוז על מעמדו בבית אל: במערכה השלישית, בסוף ספר מלכים, הוא מכונה: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן" (מל"ב כ"ג, יח), ומכאן יש ללמוד, כי אין הוא בן העיר בית אל מקדמת דנא, אלא היגר אליה מאזור שומרון, מנחלת אפרים ('שומרון' אמנם לא היה שם האזור בימיו של הנביא הזקן, אולם הוא שם האזור בזמן כתיבת הסיפור בדורו של יאשיהו). רש"י ורד"ק ביארו על פי פסוק זה את דרך הצגתו בפרקנו (יא): "וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל" – יושב בה ואינו ממנה[5]. מה פשרו של פרט ביוגרפי זה הנרמז בסיפור, ומה תרומתו להבנת העלילה? ייתכן שהדבר רומז כי הנביא הזקן יושב בבית אל מתוקף תפקידו. הוא גויס על ידי ירבעם בן שבטו, אפרים, ונתבקש על ידי המלך להעביר את מקום ישיבתו למרכז הדתי החדש של הממלכה – לבית אל.

כל השיקולים הללו מורים על כך שהנביא הזקן משתייך לחבורת כהני המזבח בבית אל. תפקידו אינו לשרת במזבח בפועל, אלא לשמש סמכות דתית המעניקה גיבוי לקיום הפולחן בבית אל. תפקיד זה מרכזי וחשוב יותר משל כל כהן.

 

3. מניעיו של הנביא הזקן

הנחה זו, בדבר מעמדו של הנביא הזקן בבית אל, יש בה כדי להסביר את מניעיו באופן שהם כמעט מובנים מאליהם:

ניצחונו של איש הא-לוהים את ירבעם במערכה הקודמת, שומט את הקרקע מתחת רגליו של הנביא הזקן. שם נאבק איש הא-לוהים במלך, ויצא כשידו על העליונה. המלך אולי יכול להרשות לעצמו הפסד זה, משום שמניעיו לקיים את פולחן בית אל הם מדיניים (כמבואר בסוף פרק י"ב), ופסילתו של איש הא-לוהים את הפולחן הזה מבחינה דתית לא תשנה את מטרותיו הפוליטיות. אולם הנביא הזקן אינו יכול להרשות מצב דברים זה, שכן הוא המייצג הדתי הנבואי של בית אל. ניצחונו של איש הא-לוהים מערער קשות על תורתו של הנביא הזקן ומעמיד בסכנה את מעמדו. לפיכך הוא יוצא למאבק נמרץ והחלטי להצלת מעמדה של בית אל. מטרתו בהצלת 'תורתו הנבואית' היא גם הצלת מעמדו המקצועי, שמו וכבודו האישי בקרב בית אל.[6]

הנביא הזקן, השומע מבניו את סיפור הפצרתו של ירבעם באיש הא-לוהים שיבוא עמו לביתו לאכול ולשתות, מבין היטב את כוונתו של ירבעם בהזמנתו ואת משמעות סירובו של איש הא-לוהים להצעה זו מתוך משמעת לצו א-לוהים.[7] כל מה שהוסבר בעיון ב4 בדבר המשמעות הסמלית והציבורית של מאבק זה, נהיר לנביא הזקן, שתחום עיסוקו ודאי חידד אצלו רגישות והבנה למעשים סמליים.

מאבק זה שהתנהל בין המלך ובין איש הא-לוהים סביב הזמנת איש הא-לוהים לאכול ולשתות בבית אל כאקט המבטא השלמה עם קיומה, הוא המאבק שהנביא הזקן מעוניין לשחזר עתה, כשהוא עצמו מייצגה הרוחני של בית אל מול איש הא-לוהים, נציגה הרוחני של ירושלים.

אף ששדה המערכה של שני המאבקים זהה – שניהם מנסים לשכנע את איש הא-לוהים לאכול ולשתות בבית אל – המאבק שיתנהל בין שני אנשי הרוח יהיה שונה באופיו ובמשמעותו מן המאבק הקודם שבין המלך לאיש הא-לוהים: ירבעם חיפש לגיטימציה לקיומה העכשווי של בית אל. לוּ היה איש הא-לוהים יושב לסעוד עמו, היה בכך מתן לגיטמציה סמלית בלבד, וייתכן שזו הייתה ניתנת לו שלא מדעת איש הא-להים, שהיה פועל לתומו. הנביא הזקן, לעומת זאת, מעוניין לקבל מאיש הא-לוהים לגיטמציה נבואית מפורשת לקיומה של  בית אל.

ירבעם נכשל בתכניתו מחמת הציווי הא-לוהי, שניתן מראש לאיש הא-לוהים בבחינת הקדמת רפואה למכה, ומנע את איש הא-לוהים מליפול בפח. את כל זאת שמע הנביא הזקן. לפיכך, הוא יודע, אין כל טעם לנסות לנהל את המאבק שוב בדרך הזאת. עליו להתנהל בדרך אחרת לגמרי.

תכניתו של הנביא הזקן היא להציג עצמו לפני איש הא-לוהים כנביא כמוהו, ולהשיג ממנו הכרה בו כנביא אמת בכיר ממנו. הכרה כזו של איש הא-לוהים בנביא הזקן תזכה את בית אל בלגיטימציה נבואית רשמית, שגם הוא וגם איש הא-לוהים יהיו שותפים לה. שיבתו של איש הא-לוהים לבית אל ואכילתו ושתייתו בה עם הנביא הזקן, בניגוד מפורש למה שנצטווה, יבטאו את אמונו בנביא הזקן ובאמתות הנבואה ההפוכה שבפיו. משמעות הדבר בעיני אנשי בית אל תהיה כי ה' חזר בו מנבואת הזעם הקודמת, או לפחות מאותו חלק בה השולל בחריפות את בית אל בשעה זו. כאשר איש הא-לוהים יפעל תחת השפעתו של הנביא הזקן, היוזם את השבתו והמארחו בביתו, תהיה בכך הוכחה כי לנביא הזקן מעמד בכיר, כי הוא ראוי לתפקידו, כי תורתו הנבואית אמת, וכי יש גיבוי דתי לפולחן בית אל. הצלחת תכניתו של הנביא הזקן היא אם כן 'קרש הצלה' לנביא הזקן עצמו, וממילא לפולחן בית אל, מהנזק החמור שנעשה להם.

 

4. מאבק דו-שלבי על זכות קיומה של בית אל

לפנינו אפוא מאבק בן שני שלבים על זכות קיומה של בית אל. בשלב הראשון (במערכה הראשונה) – נכשל המאבק. בשלב ההוא התגוששו שני כוחות משני מישורים שונים: המלך – המייצג את הכוח הריאלי הפוליטי, ואיש הא-לוהים – המייצג את התביעה הא-לוהית. טיבו של המאבק שם נגזר מאופיו של המלך ירבעם, ולכן התאפיין בגסות. שני ניסיונותיו של ירבעם לנצח את איש הא-לוהים (שליחת ידו בהוראה לתפוש את איש הא-לוהים; הזמנתו את איש הא-לוהים לאכול ולשתות עמו) – נכשלו. ולא זו בלבד, אלא שבניסיונות ההתנגדות שלו לנבואה נמצא ירבעם מחזק את נבואת איש הא-לוהים כפי שהוסבר בעיון ב6.

בשלב השני (במערכה השנייה) מתגוששים שני כוחות רוחניים, שני נביאים – "גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ" (פס' יח) – שמבטאים גישות דתיות הפוכות: האחד שולל את זכות קיומו של פולחן בית אל בחריפות יתרה, והשני מייצג פולחן זה ומעניק לו את זכות קיומו מבחינה דתית. גם אופיו של מאבק זה נגזר מהיותו רוחני ומהיות הנאבקים בו נביאים. הנביא הזקן מפעיל 'כלי נשק' אחר לגמרי מזה של ירבעם, נשק רוחני: 'נבואה'. נשק זה הוא שווה ערך לכאורה לנשקו של איש הא-לוהים. וכך נאבקים נביא מול נביא, סמכות רוחנית מול סמכות רוחנית, על מעמדו של פולחן בית אל. מי שינצח במאבק זה יוכיח את עליונותו כנביא, וגישתו הדתית תזכה לאישור. משום כך משמעות הניצחון במאבק זה גדולה בהרבה ממה שיכול היה ירבעם להשיג במאבקו הראשון.

האם יסתיים אף מאבק זה, כקודמו במערכה הראשונה, בחיזוק נבואתו של איש הא-לוהים? תחילה מגיב איש הא-לוהים בסירוב, בדומה לזה שסירב לירבעם, ובחזרה על הציווי הא-לוהי שקיבל. אולם כשמפעיל הנביא הזקן את נשקו בהציגו עצמו כנביא שדבר ה' היה אליו להפוך את ציוויו של איש הא-לוהים – 'מתקפל' איש הא-לוהים מפני 'נבואתו' של הנביא הזקן ללא אומר ודברים, שב לבית אל, ואוכל ושותה בה. בדרך זו הצליח הנביא הזקן לנצח את איש הא-לוהים, ומשמעות ניצחונו היא חידוש התודעה בדבר זכות קיומה של בית אל וכישלון דבר ה' הראשון נגד פולחן בית אל ונגד זכות קיומה של העיר.

נחזור ונדגיש, כי מאבק זה אינו רק מאבק סמלי, אלא מאבק בעל משמעות ציבורית. כבר ביארנו בעיון ב4 שנוכחותו של ציבור כעד ראיה לכל ההתרחשות משמשת רקע לסיפור מתחילתו. גם במערכה השנייה יש לקחת רקע זה בחשבון: מעשיו של הנביא הזקן נועדו להציג לעיני הציבור מצג שפירושו הוא ביטול החרם של איש הא-לוהים על בית אל. ואכן הצליח הנביא הזקן במאבקו מעל למשוער: אנשי בית ראו במו עיניהם את איש הא-לוהים שב לבית אל ויושב לסעוד עם הנביא הזקן.

תפיסה זו של סיפורנו כמכיל שני עימותים בשני שלבים, עשויה למצוא חיזוק מבדיקת מספר הפעמים ששמו של כל אחד מן המתעמתים מופיע: בשתי המערכות ישנו שוויון במספר ההופעות של שני המתעמתים: במערכה הראשונה הראינו כי מספר הופעות הכינוי 'איש הא-לוהים' שווה למספר הופעות השם 'ירבעם' או כינויו 'המלך'. במערכה השנייה מספר הופעות הכינוי 'איש הא-לוהים' שווה למספר הופעות 'הנביא' (בצירופיו השונים). כל כינוי מופיע שמונה פעמים.[8]

 

5.כיצד תפס הנביא הזקן את איש הא-לוהים?

כיצד תפס נביא השקר הזקן את איש הא-לוהים? האם בשלב זה ראה בו נביא אמת, שדברו הוא דבר ה' העתיד להתקיים? שאלה זו חשובה ביותר להבנת מעשיו של הנביא הזקן בפסקה שאנו דנים בה ולהערכתם, וגם להבנת ההתפתחויות בהמשך הסיפור.[9]

בטרם נענה על שאלתנו נקדים הקדמה נחוצה.

בחברה הישראלית המתוארת במקרא פעלו נביאים רבים שניבאו בשם ה'.[10] המקרא מבחין הבחנה חותכת בין נביאי אמת, שקיבלו את נבואתם מאת ה' באחת הדרכים שבהם הוא מנבא את נביאיו, ובין נביאי שקר, שדיברו בשם ה', אך באמת לא קיבלו מאתו נבואה.

נביאי השקר הללו לא היו עשויים מקשה אחת, אלא היו בהם גוונים שונים. סוג אחד של נביאי שקר היו הנביאים ה'מקצועיים'. הללו התפרנסו מהנבואה כמקצוע, בהציעם את שירותם לממסד הפוליטי[11], או לכל דורש בעם תמורת תשלום.[12] סוג אחר של נביאי שקר היו אנשים שחוו חוויה אקסטטית כלשהי או חלמו חלום, וסברו בתום לב כי זכו לנבואה, והלכו להשמיע את נבואתם ברבים. הללו לא עשו זאת לשם פרנסתם, וגם לא עשו זאת בתדירות, אלא כאשר חשו בדחף פנימי לפרסם את החוויה שחוו.[13]

מסתבר שקיים הבדל עקרוני בין נביאי הקבוצה הראשונה (או לפחות בין חלקם) לאלו השייכים לקבוצה השנייה, מבחינת התייחסותם לעצם תופעת הנבואה: הנביאים 'החולמים' האמינו בתופעת הנבואה בכללותה, ומסתבר שגם העריכו את נביאי האמת ככאלו. בתום לב חשבו להסתפח אל נביאי דורם, מפני חלומות שחלמו, שהאמינו שיש בהם התגלות.

אולם בין אותם נביאים 'מקצועיים', שעשו שימוש מודע בסגנון הנבואה לצרכים פוליטיים או כלכליים, היו גם כמה שרלטנים ציניקנים. ספק אם נביאים אלה האמינו בכלל בקיומה של נבואת אמת, וספק אם הכירו בכך שקיימים נביאי אמת.[14]

לפי דברינו בסעיף 2, פעל הנביא הזקן בשירות ירבעם והאינטרסים הפוליטיים שלו, ונתן את הגיבוי הנבואי לפולחן המתקיים במקדש בית אל. נביא זה כמובן מודע להיותו נביא שקר – הרי בפסקה שלנו הוא מכחש לרעהו בזדון, ומצטט באוזניו נבואה שקרית. ובכן, נביא זה, השייך לקבוצת הנביאים ה'מקצועיים', הוא נביא שקר ציניקן, הרגיל בהעמדת פנים, ומשתמש בתחכום בסגנון הנבואה לשם השגת מטרותיו.

מאחר שאדם נוטה למדוד את זולתו על פי קנה המידה של עצמו, בייחוד כאשר אותו זולת הוא 'עמית למקצוע', יש לשער שהנביא הזקן התייחס לאיש הא-לוהים כשם שהתייחס לעצמו: כשם שהוא עצמו נביא המשמש את צרכיו הפוליטיים של ירבעם, כך תפס הנביא הזקן גם את איש הא-לוהים הבא מיהודה כמייצג אינטרס פוליטי של מלך יהודה. ייתכן שהנביא הזקן לא האמין כלל בקיומה של נבואת אמת ובקיומם של נביאי אמת.[15]

בלב הקורא מתעורר זעם מוצדק על מעשה המרמה של הנביא הזקן, משום שהקורא בוחן מעשה זה מנקודת המבט של הכתוב, המתאר את איש הא-לוהים כנביא אמת, ואת הנביא הזקן כמי שהכשילו והעבירו בזדון על מצוות ה'. אולם לא כך רואה את הדברים הנביא הזקן עצמו. מבחינתו מושג הנבואה בכל גילוייו אינו אלא העמדת פנים. בעבור הנביא הזקן, הניסיון להשיב את איש הא-לוהים עמו לבית אל אינו אלא סוג של משחק המוצג לעיני העם. הכחש שלו הוא במסגרת כללי המשחק הזה. הוא אינו מעלה על דעתו בשלב הזה של ההתרחשות כי מעשהו הוא הרה אסון בשביל איש הא-לוהים. מבחינתו, הוא ממלא את תפקידו הציבורי ומנסה להשיב לבית אל את כבודה. לפיכך ראוי כי שיפוטו המוסרי של הנביא הזקן יהיה מתון יותר ממה שנוטה אליו הקורא בקריאה ראשונה.

אם צודקת הערכתנו בדבר יחסו של הנביא הזקן אל איש הא-לוהים, יש לשאול על כך: מדוע חשב הנביא הזקן שיצליח להחזיר את איש הא-לוהים לבית אל בצו נבואי שקרי? הרי הסגנון הנבואי אצל שניהם, לדעתו של הנביא הזקן, אינו אלא העמדת פנים. אם לתפיסת הנביא הזקן איש הא-לוהים אינו אלא שליח פוליטי שבא מיהודה, מדוע שייענה לתביעה הסותרת את שליחותו הפוליטית רק מפני ניסוחה כנבואה?

כאן עלינו להיזכר, כי נביאי השקר לא היו עשויים מקשה אחת. לצד נביאי השקר שפעלו בתחכום ובציניות, פעלו גם הנביאים 'החולמים' – כאלו שהאמינו בתום לב שזכו להתגלות וראו עצמם נביאי אמת. נביאי האמת, שביצעו את שליחותם באמונה ובהתלהבות, ודאי נתפסו כנביאים 'חולמים' כאלו בעיני נביאי השקר ה'מקצועיים' שלא האמינו כלל באמתות הנבואה.

מסיפורם של בניו נצטיירה דמותו של איש הא-לוהים בעיני הנביא הזקן כנביא צעיר ונלהב, המאמין בתום לב בהיותו שליח א-לוהים. תכונות אלו שלו, הן שהשפיעו כל כך על הנוכחים במזבח בית אל, והביאו לניצחונו במערכה הראשונה, אולם הן גם הנותנות סיכוי, לדעת הנביא הזקן, 'לתקן' את המצב באמצעות ניצול תמימותו זאת.

הסיכוי שאיש הא-לוהים הוא נביא 'תמים', הביאה את הנביא הזקן לנסות את מזלו ולהציג בפניו את עצמו כנביא אמת. אם אכן תופס איש הא-לוהים את עצמו בתום לב כנביא אמת, ואם הוא מאמין בתופעת הנבואה – יש סיכוי שיאמין גם בכך שהנביא הזקן נביא אמת, ישתכנע באמתות הנבואה שישמיע באזניו ויציית לה.

 

6. סיבת כישלונו של איש הא-לוהים

איש הא-לוהים, כנביא אמת, אכן היה חשוף ל'נקודת תורפה': לא עמד מאחוריו שום אינטרס פוליטי, והוא היה תלוי לחלוטין בדבר ה' משלחו. השקפה פוליטית הנגזרת מנטיות ומאינטרסים אנושיים אינה עשויה להשתנות כל כך בנקל, כפי שאירע בסיפורנו. אולם שליחות נבואית, עשויה להשתנות לפי דבר המשלח, כשייראה הדבר מלפניו. הנביא איננו צד בדבר, וממנו נתבעת רק המשמעת למלא את שליחותו, לטוב או למוטב.

תלות זו בדבר ה' היא מצב אובייקטיבי שבו היה נתון איש הא-לוהים, אף שהנביא הזקן תפס זאת כתמימות וכחולשה סובייקטיבית, וחשב לנצל אותה כששכנע את איש הא-לוהים כי ה' חזר בו מדברו.

אולם מדוע העלה איש הא-לוהים על דעתו, שה' חזר בו מציוויו סתם כך? והרי מקרא מלא הוא, "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם: הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה?" (במדבר כ"ג, יט). וכבר הובאה דעת רלב"ג, האומר ש"ה' יתברך לא שב מציוויו הראשון...  ומפני זה היה ראוי שייתן אל לבו הנביא אשר מיהודה, כי נביא שקר הוא [הנביא הזקן] ולא יאמין לדבריו".

הציווי בפרקנו הוא חלק מנבואת פורענות על בית אל, ועל נבואות כגון זו ניבא ירמיהו (י"ח, ז-ח): "רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד. וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו – וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ". וכיוון שהגזרה על בית אל יכולה להשתנות בשינוי מעשיהם של תושביה, גם הציווי על איש הא-לוהים עשוי להשתנות עמה.

כאשר הנביא הזקן מוסר את דבר ה' שקיבל כביכול, מתאר לעצמו איש הא-לוהים שה' חזר בו מנבואת הפורענות על בית אל מחמת שמלכה ותושביה חזרו בתשובה. אולם על מה הוא יכול לסמוך מחשבה כזאת? האם חש בכך בשעת מילוי שליחותו? האם נאמר לו שפולחן בית אל ייפסק? האם הנביא הזקן נימק את 'הנבואה' ההפוכה שבפיו בכך שנשתנו הנסיבות בבית אל? התשובה שלילית כמובן. מדוע אם כן האמין איש הא-לוהים לנביא הזקן ולא חשד בו שהוא משקר?

נראה כי דווקא היותו נביא אמת שאינו מזדהה רגשית עם תוכן נבואתו, היא שגרמה לו לטעות. איש הא-לוהים, ככל נביא הנשלח לנבא פורענות לישראל, אינו שמח למשבתה של בית אל, ואין לו כל אינטרס פוליטי בחורבנה. אין הוא אלא שליח ששליחותו הקשה נכפתה עליו, ולבו בל עמו. כשהנביא הזקן מוסר לו את 'נבואתו', המתפרשת לו כחזרה א-לוהית מן הפורענות, הוא מיד מאמין לו משום שנוח לו לחשוב שנבואתו נשאה פרי. הוא מאמין שחל שינוי בבית אל, אף שלא ראה לכך שום הוכחה, מפני שהיה רוצה מאוד שכך יהיה. הוא שב לבית אל עם הנביא הזקן – ומסתבר שעשה זאת בשמחה – ללא כל בדיקה וחקירה. אהבת השלום ואהבת עמו מפתות אותו לקבל את דברי הנביא הזקן כדברי ה' באמת.[16]

אהבת העם היא תכונה חיוביות ביסודה, המהווה תשתית לכל נביא אמת. אולם נביא אמת חייב לדעת להתגבר על נטייה חיובית זו שלו, ולשמש את שולחו במלוא הנאמנות והאובייקטיביות. במקרה דנן, היה עליו לדרוש מהנביא הזקן הוכחות לאימות נבואתו והסבר לתוכנה – מדוע חזר בו ה' מציוויו הראשון. כשנתפתה להאמין לו מתוך אותה נטייה אופטימית, עבר על דברי הנבואה של עצמו.

נביא שקר 'מקצועי' לא היה נכשל בתמימות כפי שנכשל איש הא-לוהים. יוצא אפוא, שבאופן פרדוכסלי, כישלונו של איש הא-לוהים נובע דווקא מהיותו נביא אמת!

 



[1] ראה דיונינו בעיונים לפרשות השבוע פרשת נח בסדרה השנייה, עמודים 33-34; פרשת ויגש בסדרה שלישית עמוד 230. וכן בסדרת העיונים 'פילוג הממלכה' עיון ד סעיף 3 והערה 2 שם.

[2] דעת אהרליך, כדעת ר"י אברבנאל לפניו, כי "הנביא הזקן היה נביא ה', שכן היה אליו דבר ה' בשבתו אל השולחן הוא ואיש הא-לוהים... [והוא] לא ראה את מעשה איש הא-לוהים... על המזבח בבית אל, כי מעובדי ה' היה הזקן, ומה לו אצל מזבח ירבעם". ביסוד הסברו של אהרליך למניעיו של הנביא הזקן קיימת ההנחה שהוא מאמין אמונה שלמה בנבואתו של איש הא-לוהים ובהתקיימותה בעתיד, ודבר זה מתאים להיותו בעצמו נביא אמת. אולם כיצד ניתן ליישב את היותו נביא ה' עם פעילותו הזדונית ומלאת הכחש ביחס לרעהו איש הא-לוהים? ואכן, בעיון הקודם כבר הבענו את דעתנו (שהיא גם דעת רוב רובם של הפרשנים) המסתייגת מתפיסה זו, והרואה בנביא הזקן נביא שקר.

[3] לדוגמה: איכה ב', כ "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא"; זכריה ז', ג "לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי...". וראה גם את הפסוקים המובאים בהערה הבאה. נראה שגם במקום שלא נזכר במפורש המקדש, קשור צמד זה של 'כהן ונביא' תמיד למקדש.

[4] בנבואת ירמיהו כנגד נביאי השקר, המתחילה בכ"ג, ט, הוא אומר (פסוק יא):

                כִּי גַם נָבִיא גַם כֹּהֵן חָנֵפוּ, גַּם בְּבֵיתִי מָצָאתִי רָעָתָם.

במשפטו של ירמיהו בפרק כ"ו הוא נתבע על נבואת חורבן שהשמיע בחצר בית ה' "וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה", והתובעים הם הכהנים והנביאים ששמעו את דבריו במקדש, ואשר שוללים מסיבות דתיות את האפשרות שנבואת ירמיהו אמתית.

נראה שאף נביאי השקר שנגדם יוצא ירמיהו בפרק כ"ז, טז, אלו שאמרו "הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה" היו נביאי המקדש, ועל כן מפנה ירמיהו את דבריו שם אל הכהנים ואל כל העם.

[5] השווה את הצגת הנביא הזקן בסיפורנו ולעומת זאת את הצגת האישים בשמ"א א, א; שם י"ז, יב; שם כ"ה, ב ועוד.

[6] בתלמוד הירושלמי סנהדרין, פרק יא (הנחנקין) הלכה ה, מזהה רב שמואל בר רב יצחק את הנביא הזקן עם אמציה כהן בית אל. זיהוי זה אינו היסטורי אלא רעיוני. גם שם יוצא כהן בית אל במאבק נגד עמוס הנביא (פרק ז') שניבא על בית אל "וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ" (ט). גם שם עושה זאת אמציה רק לאחר שהמלך (ירבעם בן יואש) אינו פועל נגד עמוס ונבואתו. יש דמיון רב אפוא בין שתי הסיטואציות.

[7] דיווחם של הבנים על כל זאת כלול במילים שבפסוק יא "וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר לוֹ... אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל הַמֶּלֶךְ". הדברים היחידים שדיבר איש הא-לוהים אל המלך הם סירובו להזמנתו בשל דבר ה', והם כלולים בפסוקים ח-ט. ידיעתו של הנביא הזקן את תוכן דבריו של איש הא-לוהים לירבעם מוכחת משאלתו את בניו (פסוק יב) "אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ הָלָךְ?". שאלה זו מעידה כי הנביא הזקן ידע כי איש הא-לוהים נצטווה שלא לשוב ליהודה באותה דרך שבא בה.

[8] א. החלוקה הפנימית של כינויי שני האישים הללו היא כזאת: בפסקה א – מופיע הכינוי 'איש הא-לוהים' ארבע פעמים, ואילו הכינוי 'הנביא' – פעמיים. בפסקה ב – מתהפכים היוצרות. בפסקה ג – שוויון הופעות, פעמיים לכל אחד. ניתוח המערכה כולה יצדיק את השינויים הללו, כפי שנברר בהמשך סדרת העיונים זאת.

ב. שוויון ההופעות של המתעמתים, כתופעה המאפיינת את שתי המערכות, מחזק את הפירוש לפסוקים כ ו-כג, שבשניהם "הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ" הוא הנביא הזקן מבית אל. וראה עיון ג1 תת סעיף ב.

ג. ההבדל בין המערכה הראשונה, שבה מספר ההופעות של כל אחד מן המתעמתים הוא 7, ובין המערכה השנייה, שבה המספר הוא 8, נובע אולי מאופיו השונה של העימות בכל אחת מהן, כפי שהוסבר בסעיף זה. וראה מהר"ל, תפארת ישראל פרקים א-ב.

[9] שאלה זו נידונה במשתמע כבר בסעיף 1 של עיוננו: הן אהרליך והן סימון שהבאנו את דבריהם סבורים שהנביא הזקן התייחס לאיש הא-לוהים כנביא אמת, ולנבואתו – כלדבר ה' העתיד להתגשם. על סמך הנחה זו הם ביארו את מניעיו של הנביא הזקן בכחשו לאיש הא-לוהים, כל אחד בדרכו. אולם אם נשלול את הנחת היסוד המשותפת לשניהם, כפי שנעשה בהמשך סעיף זה, ממילא לא יהיה כלל מקום לפירושיהם.

[10] נביאים שניבאו בשם אלוהים אחרים אינם בתחום דיוננו. נביאי הבעל אוכלי שולחן איזבל (מל"א י"ח) – ספק אם היו ישראלים.

[11] א. בתקופות מסוימות, היו 'נביאי המקדש' הנזכרים ביחד עם הכהנים נביאים כאלה, ראה הערות 3–4.

ב. כאלה היו גם ארבע מאות הנביאים שקיבץ אחאב כדי לשאול אותם אם לעלות לרמות גלעד למלחמה (מל"א כ"ב, ו). נביאים אלו לא היו נביאי הבעל של איזבל, אלא נביאים ישראלים שניבאו בשם ה'. אולם נראה מן הסיפור שם, שהן יהושפט והן אחאב לא התייחסו אליהם ברצינות, ועל כן מבקש יהושפט (שם פסוק ז) "הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאוֹתוֹ", ואחאב אינו עונה לו (כפי שהמדרש שם בפיו) 'וכי אין ארבע מאות נביאים מספיקים לך?'.

ג. גם צדקיהו בן כנענה המופיע שם בהמשך (החל מפסוק יא) הוא נביא כזה, אך להופעתו ולדבריו יש משקל שונה משל הארבע מאות שהוא עומד בראשם.

[12] נביאים אלו עסקו במקרים רבים במגיה, ולעתים היו אלו נשים. ראה לדוגמה את נבואת יחזקאל נגד "בְּנוֹת עַמְּךָ הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן" (יחזקאל י"ג, יז-כג), ואת נבואת מיכה (ג', ה-ח) כנגד הנביאים "הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם וְקָרְאוּ שָׁלוֹם, וַאֲשֶׁר לֹא יִתֵּן עַל פִּיהֶם – וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה"

[13] ההתמודדות עם נביאים אלו הייתה קשה יותר לנביאי האמת. עדות להתמודדות כזאת מצויה בנבואת ירמיהו בפרק כ"ג. הנה פסוקים אחדים משם:

                כה            שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר אָמְרוּ הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי שֶׁקֶר לֵאמֹר: חָלַמְתִּי חָלָמְתִּי.

                כו             עַד מָתַי הֲיֵשׁ בְּלֵב הַנְּבִאִים נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם.

                כז            הַחֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת עַמִּי שְׁמִי בַּחֲלוֹמֹתָם אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ...

                כח            הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם – יְסַפֵּר חֲלוֹם

וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ - יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת

מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה'?

                כט           הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה', וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע.

[14] דוגמה מרהיבה לנביא ממסד ציניקן כזה, המתעמת עם נביא אמת ומכחיש את נבואתו, היא זו של צדקיהו בן כנענה המתעמת עם מיכיהו בן ימלה (מל"א כ"ב, כד):

                וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי וַיֹּאמֶר:

אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ?

[15] על כך יש לשאול: הרי איש הא-לוהים אימת את נבואתו במופתים מרשימים, ואם כן כיצד אפשר שהנביא הזקן יחשוב שאינו נביא אמת? התשובה על כך היא, שמופתים יש בכוחם לשכנע את המאמין בקיומה של נבואת אמת, והזקוק למופתים כדי להבחין בין נביא אמת לנביא שקר. אך אדם שאינו מאמין כלל בתופעת הנבואה, כפי שאולי היה הנביא הזקן, אין בכוחם של מופתים לשנות את דעתו זאת. וביחס למופתים – הוא אומר לעצמו כי ודאי יש דברים בגו, ומסתבר שאף נביאי השקר ידעו לעשות מופתים כאלו ואחרים.

עוד יש לשים לב שהנביא הזקן לא נכח במעמד שבו הופיע איש הא-לוהים אצל מזבח בית אל, ולא ראה במו עיניו את המופתים, אלא אך שמע עליהם מבניו (שסיפרו לו "אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה אִישׁ הָא-לֹהִים"). בעניין זה ודאי אין דין שמיעה כראייה.

[16] לכך יש להוסיף את הממד האנושי בסיטואציה שאליה נקלע: הנביא הזקן היה ודאי בעל הופעה מרשימה, בשל גילו ובשל ניסיונו בתפקידו כנביא. הוא מופיע לפני איש הא-לוהים הצעיר ממנו ומצווה עליו בסמכותיות רבה ציווי הפוך לזה שנצטווה קודם לכן, כביכול בלי שידע על הסיטואציה הדומה שאירעה במזבח בית אל. בסיטואציה זאת, פקפוק באמינותו של הנביא הזקן ודרישת אימות לנבואתו עשויים להיראות בלתי מכובדים ואף מחוצפים, וגם מצב דברים זה מנוצל היטב בידי הנביא הזקן.