שיעור 23 - פרוזבול

  • הרב משה טרגין

23 - פרוזבול

בפ"י משניות ג-ד מוצגת תקנת הפרוזבול - תקנתו המפורסמת של הלל, שנועדה למנוע פקיעת חובות בשנת השמיטה ולאפשר את גבייתם לאחריה:

פרוזבול אינו משמט.

זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל [לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא]' (דברים ט"ו, ט) התקין הלל פרוזבול.

זהו גופו של פרוזבול: מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינים חותמין למטה או העדים.

הלל היה מודאג מכך שהידיעה כי ההלוואה תאבד בשמיטה מרתיעה את המלווים מלהלוות את כספם לנזקקים. לפיכך תיקן הלל אמצעי ביטחון - פרוזבול, שלפי סברת הגמרא מיטיב הן עם העשירים הן עם העניים:[1] העשירים יכולים להלוות בלא לחשוש כי יאבדו את כספם, והעניים נהנים מהנדיבות שיוצרת תחושת ביטחון זו.

על כך מקשה הגמרא (גטין לו ע"ב):

ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא?

כיצד יכול הלל לתקן תקנה שתבטל שמיטת כספים, שהיא מן התורה?!

תשובתה של הגמרא היא שהתקנה מתייחסת אך ורק לזמנים שבהם שמיטת כספים חלה מדרבנן בלבד (דהיינו בימינו, ולדעת לא מעט ראשונים גם בזמן בית שני).

* * *

מה שהגמרא אינה מסבירה בפירוש הוא טיב המנגנון שקבע הלל: כיצד בדיוק הוציא הלל לפועל את סמכותו לבטל שמיטת כספים מדרבנן?

הספרי לפרשת ראה מציע מנגנון כזה. הכתוב בפרשת שמיטת כספים אומר "ואשר תהיה לך את אחיך תשמט ידך", ומכאן לומד הספרי כי דבר שהוא שלך ואינו ברשות אחיך לגמרי (היות שכבר נגבה במידה מסוימת), ניתן לגבותו אף לאחר השביעית. לאור זאת קובע הספרי כי הלוואה שנעשתה על משכון אינה בטלה בשמיטת כספים וניתן לגבותה לאחר השמיטה - שכן המשכון מהווה למעשה התחלה של גבייה (שהרי המלווה יכול להשאירו ברשותו אם לא יעמוד הלווה בתשלומים). עיקרון זה, ממשיך הספרי, הוא העומד ביסוד תקנתו של הלל: בתקנת הפרוזבול חיקה הלל את מנגנון המשכון. כיצד? באופן עקרוני, רק משכון יכול להחשיב הלוואה כמי שכבר התחילה להיגבות. הלל השתמש בתופעה זו ותיקן כי הפרוזבול ישמש כמעין משכון: בפנותו לבית דין בתביעה כי יפעלו להשבת כספו, המלווה בעצם מתחיל את תהליך הגבייה, וכך למעשה מחקה את המצב הקיים בהלוואה שניתנה על המשכון. התוספות (גטין לו ע"א) מביאים ספרי זה (בגרסה שונה מעט) ומקשרים בין פרוזבול ומשכון.

הסברה בדבר אופיו זה של פרוזבול מוצאת תמיכה בקביעת המשנה (פ"י מ"ו) "אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע", כלומר: שניתן לעשות פרוזבול רק אם יש ללווה קרקע. וכך מסביר זאת הר"ש בפירושו למשנה:

אלא אם כן יש לו קרקע ללווה, דאז חשוב החוב כגבוי ביד בית דין, ולא קרינא ליה 'לא יגוש', וכמלוה שיש עליה משכון.

הר"ש מסביר כי תנאי זה הכרחי לחלות פרוזבול, מפני שקרקע הלווה אחראית בעצם להתחלת גביית החוב. היות שקרקע אינה מיטלטלת, ומהווה מקור ראשוני לגבייה, למלווה כבר יש חזקה מסוימת עליה; קניין חלקי זה, הידוע בשם שעבוד, יוצר מצב של תחילת גבייה, המקביל למצב של משכון.

רש"י בפירושו לגטין (לב ע"ב ד"ה מוסרני) מציע הגדרה חלופית לפרוזבול. לדבריו, האיסור על גביית החוב ("לא יגוש") מוטל על המלווה, וכתיבת הפרוזבול מפקיעה את האיסור בכך שהיא הופכת את בית הדין לגובה (וגם אם בפועל המלווה הוא שתובע את החוב, הוא עושה זאת כשליח בית דין). רשב"ם במסכת בבא בתרא (סה ע"ב - סו ע"א ד"ה הרי היא כקרקע) מנסח את סברת רש"י כך: "והלכך משמסר שטרותיו לבית דין לגבותן לא קרינא ביה לא יגוש, דדיינין קמגבו ליה"..

מנגנון זה של פרוזבול יכול להיסמך על תקדים הלכתי אחר. ציינו לעיל כי לדעת הספרי פרוזבול מבוסס על דגם המשכון - מצב שבו מתחילה הגבייה עוד קודם השמיטה. והנה, המשנה פ"י מ"ב (המבוססת אף היא על הספרי) אומרת כי אם המלווה מוסר את שטרותיו בפועל לבית דין לגבייה, אין הם נשמטים בשביעית. הספרי לומד עיקרון זה מן הלשון "לא יגוש": לאחר העברת השטרות לבית דין, המלווה שוב אינו הכוח המניע של הגבייה. נמצא שלפי רש"י, כתיבת הפרוזבול היא בעצם העברה סמלית של גביית השטרות לבית דין, העוקפת את פקיעת השטרות. הבנה זו נתמכת בנוסח הפרוזבול כפי שהוא מובא במשנה - "זהו גופו של פרוזבול: מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני..."; לשון זו, ובייחוד המילים "מוסר אני", מורה על העברת גביית החובות לידי בית דין.

אלא שתפיסה זו של פרוזבול אינה מסבירה את הצורך בקרקע. ראינו לעיל כי לפי הר"ש, הקרקע מאפשרת לומר שהגבייה כבר החלה ("כגבוי דמי"). אך מדוע חשוב שתהיה ללווה קרקע לדעת רש"י, שהפרוזבול אינו אלא העברה סמלית של השטרות לגביית בית דין? רש"י בגטין (לז ע"א ד"ה אלא על הקרקע) מציע לכך טעם טכני: רוב ההלוואות נסמכות על קרקע כמקור גבייה, והיות שתקנות חז"ל אינן מתייחסות בדרך כלל למקרים חריגים ("במילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא"), לא נתקן פרוזבול בהלוואה שאין בה קרקע משועבדת. לפי פירוש זה, התנאי של קרקע אינו משקף את אופיו המהותי של פרוזבול אלא גורם טכני הקשור במדיניות התקנות של חז"ל.

רשב"ם (בבא בתרא שם) הולך בכיוון שונה. הוא מסכים כי פרוזבול בנוי על העברת הגבייה לבית דין, ומבחינה זו אכן אין צורך בקרקע. ואולם, חז"ל לא רצו ליצור את הרושם כאילו נעקרה שמיטה לגמרי בעקבות התקנה, לפיכך קבעו תנאי נוסף שימתן אותה: "שיש לו קרקע ללוה, דדמי כאילו יש למלוה משכון, דבמשכון לא שייך לא יגוש, שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהו נראין עוקרין דבר מן התורה התקינו". בקיצור: רשב"ם מסכים עם רש"י שפרוזבול הוא מסירה של גביית השטרות לבית דין, אך לדעתו הצורך בבעלות הלווה על קרקע נועד לקרב את הדברים למצב של משכון, וכך למתן את תקנת פרוזבול.



[1] ראה גטין לו ע"ב - לז ע"א: "אמר רב חסדא: פרוס בולי ובוטי: בולי - אלו עשירים... בוטי אלו העניים". ומפרש רש"י: "פרוס - תקנה; בולי ובוטי - עשירים ועניים: עשירים - שלא יפסידו, ועניים - שלא ינעלו דלת בפניהם".