דילוג לתוכן העיקרי

לב טהור: על תיקון המידות ואיזון הערכים | 2

הרב אהרן ליכטנשטיין
10.09.2002
קובץ טקסט

לחלק א' של השיעור לחצו כאן

ו. הפנימיות ביהדות

הרמב"ם התייחס להתעצמות המגמה הפנימית או הרוחנית; לאור זאת יש מקום לעיין בעמדת היהדות באשר ליסוד זה של הפנימיות.

ישנן מצוות מרכזיות ועיקריות שהן 'חובות הלבבות': אהבת ה' ויראתו, תשובה, תפילה, עבודת ה', וכיוצא באלו. ואף על פי כן, רוב המצוות מחייבות מעשים, והיהדות מחשיבה את המעשה מאוד. מה בדבר כוונה שאינה באה לכלל ביטוי בפועל?

למרות שעל האדם לנסות להתרחק מן החטא, מבחינה רגשית ונפשית, הגמרא (קידושין מ ע"א) מוסרת לנו שהקב"ה נוהג בהתחשבות מרובה כאשר מדובר רק בכוונות. אדם שחשב לעשות מצווה ולא עשה אותה מסיבה חיצונית כלשהי, נחשב כאילו עשאה. מאידך, אדם שלא הצליח מסיבה כלשהי להוציא לפועל את כוונתו לעבור עברה - נניח שהיה מעצור באקדחו, או שלא כיוון אותו כראוי - אינו נחשב כאילו עשה את העברה. נטיותיו הרצחניות הן שליליות ביותר בהערכת אישיותו, אבל איננו רואים אותו כרוצח במובן המוסרי. זה בניגוד לתפישה הקאנטיאנית, שהגדרת מעשה כטוב או כרע תלויה בכוונת האדם, ולא במה שהתרחש בפועל.

הפנימיות קשורה לא רק לכוונה, אלא גם למניע. האם אנו מעוניינים רק במעשים, או גם בסיבות למעשים? יש לכך נפקותא הלכתית, בקשר לסוגיית "מצוות צריכות כוונה": האם מספיק לבצע את פעולת המצווה במובן הטכני, או שמא חייב האדם להיות מונע על ידי הכוונה והרצון לקיים את המצווה? אין כאן המקום להאריך בנבכי הדיון ההלכתי, אולם די לנו לציין את מאמרי חז"ל הרבים שאמנם מתמקדים ביסוד הפנימי, כגון: "הקב"ה ליבא בעי" (סנהדרין קו ע"ב).

ללא ספק, שואפים אנו להכיר בחשיבותם של שני המרכיבים: גם פעילות חיצונית וגם פנימיות. לא רק שסבורים אנו שפנימיותו של אדם מושפעת ממעשיו[1] - טיעון שהיה מצביע על מרכזיותם של החיים הפנימיים - אלא הדבר ברור שיש משקל למעשי האדם כשלעצמם. במונחים מוסריים, מעשינו משאירים את רישומם בחברה, ומן בחינה המיסטית או המטפיזית, כל מצווה המתקיימת מהווה עוד נקודת אור במערכת הרוחנית העולמית. כך, העוסקים בחיפוש אחר טעמי המצוות עשויים להעלות מספר דפוסים: מצוות החותרות לתוצאה מעשית, מצוות המכוונות להוויה הפנימית, ומצוות בעלות מוקד כפול. הצדקה, לדוגמה, ממחישה את הקטגוריה האחרונה; שכן היא נועדה לספק את צורכי העני, וגם לחנך את העשיר.

גם הרמב"ם במקומות רבים עומד על האיזון בין החיצוני לפנימי. אף שעולם הטומאה והטהרה הוא מעל להיגיון האנושי, וכמוהו גם הטבילה המטהרת - "שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב" - על כל פנים יש כאן גם מסר ערכי:

כשם שהמכוין לבו לטהר, כיון שטבל - טהור, ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האון ודעות הרעות,[2] כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת - טהור (הלכות מקואות פי"א הי"ב).

ז. הצורך באיזון

במידה רבה, מנסה הרמב"ם בפרק השביעי מהלכות תשובה לתקן עיוות העולה מהפרקים הקודמים.[3] אכן, תמונת התשובה העולה מהפרקים המוקדמים היא צרה, ומצטיירת בהם תדמית מצומצמת של חיי הרוח והאמונה. תמונה זו מוגבלת משום שהיא מתייחסת לאירועים מוגדרים וממוקדים ביותר של חזרה בתשובה, ולא להמשכיות מקיפה החובקת את מכלול ישותו של האדם. צמצום המבט מתבטא גם בהתייחסות רק לחטאים נקודתיים ממש. החיים הדתיים אינם אמורים להיות מוגבלים לשמירת מצוות במובן הצר; יש לראותם ראייה רחבה. אין הרמב"ם רוצה לבטל את דבריו הקודמים, אלא להשלימם, להרחיבם ולאזן אותם.

שיווי משקל הוא ערך חשוב במשנת הרמב"ם. כבר ראינו שבהלכות דעות הוא רואה בו אידאל, כדרך הממצעת בין שני קצוות. לאורך יצירתו, הדגיש הרמב"ם את חשיבותו של האיזון בתחומי החיים השונים: במעשה, ברגש, במחשבה, בהוויה האישית, החברתית, הדתית והמוסרית. זה בהתאם לדברי חכמינו (מועד קטן ה ע"א) על הפסוק בתהילים (נ', כג) "ושם דרך אראנו בישע א-להים": "אל תקרי ושׂם אלא ושׁם", שעניינו ספירה ושקילה. האדם השוקל את דרכו ומאזן אותה, הוא יראה בישע א-לוהים.

ישנם אנשים שתגובתם האינסטינקטיבית לרעיון האיזון היא שלילית. לדעתם, האיזון הוא פושר מדי, רגוע מדי, שכלתני מדי. הם חשים שבחיי הרוח יש להעדיף את העצמה, הלהט והאינטנסיביות של מחויבות גורפת ולא מאוזנת. הם מרימים על נס את דבריו של מדרש אחר (בראשית רבה פרשה מ ב), המפרש את המקרא "טרף נתן ליראיו" (תהילים קי"א, ה): "טירוף נתן ליראיו". האידאליזציה של שיגעון א-לוהי, של מסירות מטורפת, נשמעת מרתקת ורבת עצמה הרבה יותר. הטירוף אינו יודע גבולות וצמצומים, הגדרות ומעצורים. אין לו כבלים או תיחומים.

הייתי מציע שלדעת הרמב"ם, יש צורך לייצר הרמוניה בין הטירוף והרציונליות. הרמב"ם בוודאי יודע גם את השיגעון. הוא מתאר את אהבת ה' בתור "אהבה גדולה יתירה עזה מאוד... ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולה חולי האהבה" (הלכות תשובה פ"י ה"ג). הרי שהרמב"ם השכלתן, הרמב"ם בעל האיזון והגבולות, החותר לדרך האמצע, הוא גם הרמב"ם המדבר על אהבה עד כלות הנפש. במבט כולל, סבור הרמב"ם ששיווי המשקל הנצרך בעבודת ה' האידאלית, דורש גם מידה של איזון בין הטירוף לבין "ושם דרך".

ח. התאמת המסר לקהל השומעים

אדם המאמין בהסתכלות מאוזנת, ומנסה לשמור על שיווי משקל ביחס לערכים וליעדים שונים, לעתים קרובות ימצא את עצמו מדבר בשפות שונות מאוד אל ציבורים שונים, בהתאם לנסיבות ההיסטוריות והחברתיות. אם אדם רואה שבני שיחו לוקים בפן אחד של האיזון הרצוי, ברור שעליו להתאים את המסר שלו, כך שיוכל לתקן את הפרת האיזון.

למשל, אם מדברים אל ציבור המקפיד על קלה כחמורה בהלכות הפורמליות, אבל אולי אינו כה זהיר ביחס לקלקולים שאותם מציין הרמב"ם כאן - ייתכן שהם זהירים בציצית ובתפילין אבל אינם מהדרים באי-רדיפת כבוד - ייתכן מאוד שהמסר צריך להיות, בלי למעט בחשיבות של תפילין, שאין די בזה. ואחר כך, אם יקרא מישהו את הדברים בלי להביא בחשבון את קהל היעד, ייראה לו שאדם זה מנסה להפוך את הדת לעניין של מוסר ומידות, וממעט במשקלם של הצדדים הטכניים והפורמליים.

במציאות הפוכה, כאשר אדם מוצא את עצמו בפני קהל המחויב עמוקות מבחינה מוסרית ואתית אבל אינו מדקדק כל כך בפרטי ההלכה, הרי שהנימה והמגמה תהיינה שונות. ההדגשה תהיה שאין די במוסר; אדם הרוצה לעבוד את ה' חייב גם לשמור את ההלכה. בשני המקרים, המסר יהיה מאוזן, אבל אופן הצגת הדברים יהיה שונה מאוד.

מכאן שאם האדם חותר לשיווי משקל, אלא שהוא מוצא את עצמו במצב של הפרת האיזון (מבחינתו האישית או ביחס לאחרים), בחירת הדגשים תשתנה בהתאם לנסיבות ולקהל היעד.

ט. משימתנו

זה נכון לגבי הרמב"ם, וגם אנחנו צריכים לנהוג כך. אם פנינו לבניין השקפה נכונה על התורה, ההלכה והאמונה, אין ספק שעלינו לראות את התמונה בשלמותה. ההוד וההדר של ההלכה מתגלים דווקא בכוליותה. הראייה הכוללת חייבת להקיף את המחשבה, המעשה והרגש; היא חייבת להתחשב בפרספקטיבה החברתית, ההיסטורית והאישית; והיא חייבת לאמץ את כל היסודות המוסריים והאמוניים הנצרכים כדי לחתור לרמה מרבית של עבודת ה', ולהיענות ללא שיור לקריאתו.

אלא שכל אחד מאתנו הוא מוגבל באשר ליכולתו להגשים את כל היעדים. לכל אדם ולכל תקופה דגשים ייחודיים, ועל כן - גם חסרונות ייחודיים. מזמן לזמן, יקום אחד ויתריע בקול גדול על חוסר האיזון הערכי המצוי אצל בני דורו, כאשר הוא מתריס על מה שמוזנח, ולפעמים גם על מה שמתקיים. הפרת האיזון עלולה להיחשב, במקרים מסוימים, אפילו כחטא. הנביאים, למשל, מרבים לבקר את אלו אשר ממלאים את חובתם, כביכול, כלפי הקב"ה, כאשר הם חוטאים בין אדם לחברו. קרבנו של אדם רשע כזה נדחה על ידי הקב"ה: "זבח רשעים תועבה" (משלי כ"א, כז). הדבר נכון גם לגבי תפילה: "גם כי תרבו תפִלה אינני שֹמע" (ישעיהו א', טו).

בנסיבות אחרות, הדחייה של חוסר האיזון אולי לא תהיה עד כדי כך מוחלטת, אבל ביקורת על העיוות בכל זאת תופיע. בהקדמות לספרים חובות הלבבות ומסילת ישרים, ישנה ביקורת על אלה שהדגישו את הלימוד העיוני יותר מדי, על חשבון הדבקות הדתית; רבי ישראל סלנטר מתח ביקורת על מה שהוא ראה כפגמים מוסריים בקהילה התורנית שבה היה שרוי; החסידים ביקרו את הקהות הרגשית שממנה סבלה לדעתם קהילת שומרי המצוות בזמנם.

האתגר שלנו, הן כפרטים והן כציבור, הוא לחתור לאיזון ולשלמות, ובמיוחד לאותה הרמוניה של הפנימי והחיצוני שהיא כה חיונית עבור האופי והתוכן של ההלכה. האתגר שלנו הוא להיות כנים עם עצמנו ולשאול לא רק מהם החטאים שמהם עלינו לשוב בתשובה, אלא גם להשקיף על התמונה הרחבה יותר שאותה מצייר הרמב"ם, ולשאול מהו התחום המסוים הטעון חיזוק והדגשה.

וכאן התשובות עשויות להשתנות, בהתאם לקהל. אין זה משום שהמסר הכולל הוא שונה, אלא משום שהתשובה המסוימת הדרושה לאדם תלויה במקום שבו הוא נמצא באותה עת. כמו כן, האיזון האידאלי אינו חדגוני; הוא עשוי להשתנות מאדם לאדם, בחלק עקב הנסיבות ההיסטוריות, ובחלק כתוצאה מהעדפה אישית.[4]

אדם העושה חשבון הנפש צריך להתייחס לאתגרים המקיפים של שני הפרקים הראשונים של הלכות תשובה, יחד עם האתגר, המותאם אישית, של הפרק השביעי. האם נגועים אנו באחת משתי הבחינות הללו? מהו האיזון שאותו עלינו לקבוע בין פרק ז לשני הפרקים הראשונים? גם בעניין זה ישנם הבדלים בין אנשים שונים.

במובן אחד התשובה היא אחידה, אך במובנים אחרים, ישנו גיוון בתוכן המהותי ובדגשים. אתגר התשובה אינו רק להקשיב ולהיענות לתביעתה, כי אם גם דרישה מהאדם להעריך את עצמו בכנות וברגישות, ולנסות להבין מהי מצוות התשובה המיוחדת לו, לאור אופיו האישי ונסיבותיו המיוחדות. כאשר עושים את המאמץ הזה, כאשר התשובה היא אכן מקיפה ותמידית, כאשר אנו שואפים לאיזון הנכון תוך מודעות למה שנתבע מאתנו במכלול חיי האמונה, או אז נוכל לעמוד בנקיון כפיים לפני הקב"ה, לבקש לסליחתו ולקוות לה. ניסינו לעשות את המוטל עלינו, והוא מצדו יוכל לקיים את הבטחתו:

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא ט"ז, ל).

 
 

[1] ראה לדוגמה את דברי ספר החינוך (מצוה טז): "דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסק תמיד בדברים של דופי... ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור. כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו".

[2] בהן נפגשנו בפ"ז מהלכות תשובה.

[3] זו הסיבה שהרמב"ם מרגיש צורך להתווכח עם יריב מדומה בהלכות תשובה פ"ז ה"ג ("אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה..."). בדרך כלל, אין הרמב"ם מתעכב על מה שהיינו עלולים לחשוב, אלא אומר לנו ישירות מה עלינו לחשוב. מה אילץ אותו בפסקה זו להתייחס לטעות אפשרית? מעבר לשיקולים סוציולוגיים, טעם הדבר הוא שהרמב"ם עצמו סלל את הדרך לטעות הזו, בהתמקדותו בחטאים נקודתיים, עד שהגיע למקום זה בהלכות תשובה. למשל, כך מנוסחת הכותרת להלכות תשובה: "שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה" - היינו, מחטא מסוים, חטא העשוי להיות מושא לוידוי. בהלכה הפותחת, כותב הוא שיש צורך בתשובה אם אדם עבר על "כל מצוות שבתורה"; אולם מה בעניין דברים שאינם "מצוות שבתורה", כגון כעס, שנאה, קנאה, היתול, וכן הלאה? היה מקום להסיק שאלה אינם כלולים בחובת התשובה. ההרחבה המפורטת בשני הפרקים הראשונים בעניין חיוב התשובה ותהליכיה, מוסבת כולה על פתיחה זו. הרמב"ם עצמו השאיר אותנו תחת הרושם שהתשובה אכן מתייחסת רק לחטאים נקודתיים.

[4] שיקול זה מפורט יותר בפרק ה של ספר זה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)