ניתוחי מתים

בשיעור זה נדון בהיתר לנתח מתים, לצורך מחקר רפואי, או לשם לימודי רפואה. נקודת המוצא היא האיסור לנוול את המת (בבא בתרא קנד.-קנד:). מהסוגייה הנ"ל אפשר ללמוד שלושה עקרונות: א. יש איסור לנוול את המת; ב. הוצאת המת מקברו נקראת ניוול ואסורה; ג. איסור זה נדחה כאשר מעורבת בעניין התחייבות ממונית של המת.

מקור נוסף לאיסור ניוול המת נמצא בסוגיה בחולין, הדנה מהיכן לומדים חז"ל שהולכים אחר הרוב (חולין יא:). גם מסוגיה זו עולה שיש איסור לנוול את המת, וכן היתר לאיסור זה - "משום איבוד נשמה". כמו כל איסורי התורה, חוץ משלוש העבירות החמורות, גם איסור ניוול המת נדחה מפני פיקוח נפש. מסוגיה זו משתמע גם שאיסור ניוול המת הוא מדאורייתא, שהרי הגמרא רוצה ללמוד ממנו על דין רוב, שהוא דין דאורייתא.

עוד איסור שעולה בהקשר זה הוא איסור הנאה ממת:

"מה מת אסור בהנאה, אף זבח (=עבודה זרה) נמי אסור בהנאה. ומת גופיה מנלן? אתיא 'שם' 'שם' מעגלה ערופה. כתיב הכא: 'ותמת שם מרים', וכתיב התם: 'וערפו שם את העגלה בנחל'; מה להלן אסור בהנאה, אף כאן נמי אסור בהנאה" (עבודה זרה כט:).

יש להעיר שהיו שפסקו שמת גוי מותר בהנאה, או שאסור בהנאה מדרבנן בלבד. ועוד יש להעיר, שהיו שטענו שכלל אין איסור הנאה בהתבוננות בעלמא, כפי שעושים בניתוחי מתים.[1]

בעיה נוספת בהקשר זה היא חובת הקבורה, ואיסור הלנת המת:

"משנה - כיצד תולין אותו... ומתירין אותו מיד, ואם לן - עובר עליו בלא תעשה, שנאמר 'לא תלין נבלתו על העץ, כי קבר תקברנו, כי קללת אלהים תלוי'... ולא זו בלבד אמרו, אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. הלינהו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכים, אינו עובר עליו " (סנהדרין מו.).

כאן יש לדון, האם חובת קבורה ואיסור הלנה חלים גם על כל איבר מאיברי המת בפני עצמו.[2]

ראש המדברים בסוגיית ניתוחי מתים היה הנודע ביהודה:

"על דבר קונטרסו אשר שלח אלי, אשר העריך מערכה בנידון השאלה שבאה עליו מק"ק לונדון, במעשה שאירע שם באחד שחלה בחולי האבן בכיסו, והרופאים חתכו כדרכם בעסק רפואה במכה זו, ולא עלתה לו תרופה ומת. ונשאלו שם חכמי העיר אם מותר לחתוך בגוף המת במקום הזה, כדי לראות במופת שורש המכה הזאת, כדי להתלמד מזה בהנהגת הרופאים מכאן ולהבא, אם יקרה מקרה כזה, שידעו איך יתנהגו בעניין החיתוך הצריך לרפואה, ושלא להרבות בחיתוך, כדי למעט בסכנת החיתוך. אם יש בזה איסור משום דאית ביה ניוול ובזיון להמת הזה, או אם מותר משום דאתי מיניה הצלת נפשות להבא...
אני תמה: הלא אם זה ייקרא אפילו ספק הצלת נפשות, אם כן למה לכם כל הפלפול, והלא זה הוא דין ערוך ומפורש, שאפילו ספק דוחה שבת החמורה... ואמנם, כל זה ביש ספק סכנת נפשות לפנינו, כגון חולה או נפילת גל... אבל בנידון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חוכמה זו, אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה; ודאי לא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן. שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות, אם כן יהיה כל מלאכת הרפואות - שחיקת ובישול סמנים, והכנת כלי איזמל להקזה - מותר בשבת, שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה; ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק" (נודע ביהודה תניינא, יו"ד סי' ר"י).

הנודע ביהודה טוען שאין להתיר איסור משום ספק פיקוח נפש עתידי, היינו - כשאין לפנינו אדם שיינצל ע"י איסור זה.[3] יש להעיר שאפשר לחלוק על ההשוואה שהוא עורך: הנודע ביהודה טוען שאם נתיר ספק פיקוח נפש מעין זה, נחלל תמיד שבת "שמא יזדמן חולה". אך לכאורה אין דמיון בין המקרים: הכנת כלי רפואה בשבת שמא יגיע חולה היא באמת נואלת. אך במקרה של לימודי רפואה, אין כאן בעצם ספק אלא ודאי: ודאי שיגיע ביום מן הימים לאחד מן הרופאים המתלמדים אדם שחולה באותה מחלה. אמנם, ספק באיזה מידה ניתוח הגוויה אכן ישפר את הכישורים הרפואיים של הרופאים, אבל זהו כבר ספק מסוג אחר לחלוטין. החתם סופר כתב בתשובותיו (יו"ד של"ו): "ולפי זה, אי היה לפנינו חולה שיש לו מכה כיוצא בה, ורוצים לנתח המת הלז לרפואתו של זה, קרוב לודאי דמותר".[4] מכאן עולה שאנו מסכימים שניתוח הגוויה אכן ישפר את כישוריהם של הרופאים, ויתרום להצלת חיי החולה. כל הבעיה היא בכך שאין חולה לפנינו. אך כאשר מדובר בהכשרת רופאים, האם אכן זה נחשב "חששא קלה", כלשון הנודע ביהודה? ואכן, בשו"ת "מחנה חיים", לר' חיים סופר, כתב שאולי באמת אם לא הייתה אפשרות להכין תרופות בימי החול, אלא בשבת, אכן היה מותר להכין בשבת, בשביל החולים שיגיעו; וכן הוא בענייננו, שאין אפשרות ללמוד על המחלה אלא על ידי ניתוחי מתים.[5]

ואכן, החזון איש מציע גישה אחרת, הנראית לכאורה הגיונית יותר:

"בפתחי תשובה סי' שס"ג ס"ק ה, בשם הנודע ביהודה והחתם סופר, דאם יש חולה קמן מותר לנוולו משום פיקוח נפש, אבל אין חולה קמן אסור. ואין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן, אלא אם מצוי הדבר, דבזמן שמתריעין עלה [אף שאין בשעה זו חולה קמן] משום חולי מהלכת, הווי ליה כאויבים שצרו בעיר הסמוך לספר...
כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלום, דאם כן ביטלת כל המצוות. אלא לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידים שבהווה אין להם כל זכר. ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות, ופעמים שמה שחשבונם להצלה מתהפך לרועץ, והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות" (חזון איש, אהלות כ"ב, לב).

החזון איש טען, באופן סביר, שבכל מקום שהמחלה מצויה הרי זה כאילו החולה לפנינו. ברם, כאשר המחלה אינה מצויה, אין לחוש שתתפרץ בעתיד. בתחילת דבריו משתמע כאילו יש כאן הסתייגות פורמלית, אך בסוף דבריו הוא מבהיר שאין לנו יכולת לעשות חשבונות של פיקוח נפש בעתיד: אולי בעוד שנתיים ימציאו תרופה חדשה למחלה הזו, שתהפוך את הניתוחים למיותרים? ועדיין, אם אין מדובר בהסתייגות פורמלית אלא בחישובי סבירויות, יש מקום לטעון שמידי ספק פיקוח נפש לא יצאנו.

ר' יעקב אטלינגר, בעל ה"ערוך לנר", חלק על הנודע ביהודה לכיוון השני, והחמיר יותר ממנו. לטענתו, אין מקום להקל בניתוחי מתים גם כאשר יש לפנינו ממש חולה אחר, שיכול להיוושע מהניתוח:

"נשאלתי, חולה אחד נחלה בחולי נפלא, ועסקו הרופאים ברפואתו ללא הועיל, כי מת בחוליו. ויש שם עוד חולה שנחלה בחולי כזה, ורצו הרופאים לפתוח את המת לראות עניין החולי, למען מצוא תרופה לאשר עוד בחיים. אם מותר לעשות כן לנוול המת או לא?
תשובה. שאלה קרובה לנידון זה כתובה בשו"ת נודע ביהודה מהדורא ב' חלק יו"ד סי' ר"י, רק דשם היה העניין שלא היה שם חולה כזה, אלא שרצו הרופאים לנוול את המת ולפותחו למען ידעו למצוא תרופה אם יבוא חולה כזה לידם... העיקר כתב דאין מקרי ספק פיקוח נפש, כיוון דאין שם פיקוח נפש לפנינו, ולשמא יבוא לפנינו לא חיישינן... לפי זה בנידון השאלה הנ"ל, שיש שם חולה כזה, ויש פיקוח נפש לפנינו, יהיה מותר על פי סברת הגאון נודע ביהודה...
אכן לפי עניות דעתי אין הדבר כן... דכבר הוכחתי במקום אחר שדעת רש"י על פי גמרא דב"ק (דף ס) דאמרינן שם שאסור להציל עצמו בממון חברו, שאסור לאדם לגזול ממון חברו למען הציל עצמו ממיתה, ונגד דעת התוספות והרא"ש, שפירשו הסוגיה שם דווקא לעניין דצריך לשלם, אבל לא שיהיה אסור לכתחילה להציל. והנה לדעת רש"י, כיוון שאסור להציל עצמו בממון חברו, כל שכן דאסור להציל עצמו בקלון חברו, דכבודו חביב לו מממונו... ואם כן, האיך נאמר דמשום פיקוח נפש דהחולה יהיה מותר לבזות ולנוול המת, דמסתמא לא מוחל על בזיונו[6]... וכל שכן כיוון דהביזוי והניוול הוא ודאי, ואם יגיע הצלה לחי על ידי זה הוא ספק, ושב ואל תעשה עדיף" (שו"ת בניין ציון, סי' ק"ע).[7]

דבריו של ר' יעקב אטלינגר קשים מאוד. הוא טוען שכיוון שלחלק מהשיטות אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו, כל שכן שאסור לו להציל עצמו על ידי ביזיון גופתו של חברו. הרב עוזיאל השיב עליו שלדעת רש"י אסור להציל עצמו בממון חברו רק כשיש אפשרות אחרת; כשאין אפשרות אחרת פשוט שמותר להציל עצמו בממון חברו (שו"ת משפטי עוזיאל יו"ד ח"א, סי' כ"ח). תשובה שונה במקצת השיב המהר"ם שיק. מעניין בייחוד הטעם הרעיוני שהוא מביא בסיום דבריו:

"וגם מסברא נראה כן, שהרי ניוול המת היינו משום כבוד נשמתו שהייתה בגופו... ואם כן, כל שכן כשיש בו נשמה... דמוטב שננווליה ונבטל כבודו נשמה שהייתה בו, מפני כבוד נשמה שהוא עתה עדיין בחיים" (שו"ת מהר"ם שיק, יו"ד, סי' שמ"ז).

כבוד הגופה נובע מכבוד הנשמה שהייתה חיה בה; ולכן יידחה כבוד הגופה משום כבוד נשמה חיה. בהקשר זה יש לציין שהפוסקים הביאו טעמים ערכיים גם לכיוון ההפוך. כך, למשל, כתב החתם סופר:

"דכל העכו"ם חושבים בפירוד הנשמה מהגוף נשאר הגוף בלי שום לחלוחית רוחניות, על כן קוראים הרוח זעליג (=רוח) והגוף פגר (געקערפערט), שהוא כולו גוף (קערפער), ועל כן מנתחים אותו ואינם חוששים לביזיונו... אך בני ישראל מאמינים גם אדם כי ימות באוהל עדיין במותו נקרא אדם פנימי ולא פגר, כי גם בגופו שהיה נרתק לנשמה נשאר בו לחלוחית קדושה, ונוהגים בו כבוד" (שו"ת חתם סופר יו"ד סי' של"ו).

היו רבנים שהיקלו עוד יותר, והתירו ניתוחי מתים גם כשאין חולה לפנינו. אחד מטיעוניהם החזקים של המקילים היו דבריו של בעל "שואל ומשיב", שכתב - בנושא אחר לגמרי - "דבאמת ניוול המת לא שייך רק אם עושין בחינם שלא לצורך, ומכוון לנוולו" (שו"ת שואל ומשיב מהדורה א', סי' רל"א). הגמ' בבבא בתרא קנד התירה ללקוחות לנוול את המת כדי להוציא מידי היורשים את מקחם, משום שכשעושים לצורך אין זה כלל ניוול. אמנם, ליורשים עצמם אין היתר, שבקרובים החמירו יותר, ולא התירו להם לפתוח את קברו של המת בשביל ממון בלבד. ובדומה הסביר גם הרב עוזיאל.[8] וכתב שהוא הדין בנוגע לאיסור הלנת המת, שהותר לכבוד המת, והוא הדין לטעמים אחרים, משום שבאופן זה אין מדובר בהלנה של ניוול. אם כך, אומרים המתירים, כל שכן שניתוח המת לצורך לימוד רפואה אינו נקרא ניוול.[9]

כמו כן צירפו להקל את דברי שו"ת מחנה חיים, שגם ניתוח לצורך לימוד המחלה והבנתה אפשר להחשיב כפיקוח נפש, אף שאין חולה לפנינו.[10] ובדומה כתב גם הרב עוזיאל:

"דהנה במה שכתב שאין כאן חולה אלא שמא יזדמן, אני אומר: אטו מציאות שקלת מעלמא? ובודאי שתמיד נמצאים כמה וכמה בני אדם שחולים באותה המחלה. ואם לא ידוע לנו ברגע זה, למחר או היום ייוודע לנו. ולא דמי כלל לשחיקת סמנים וכו', שאפשר לעשותם בכל רגע או להכינם מתמול, אבל במקרה כזה אם לא יעשו הניתוח בגוף זה משום איסור שבו, לא יעשו לעולם, ותמיד תהיה ידיעה זו נעלמה מעינינו, וגורמת לודאי מיתה של כמה נפשות. ואולם במה שכתב בסוף דבריו שאם כן ינתחו כל המתים, ודאי שזה טעם מספיק שלא להתיר בהחלט ולעשות מתי ישראל הפקר לכל מי שרוצה ללמוד חכמת הרפואה, אבל במקום מחלה ידועה, שלא ידעו הרופאים סודם, ורוצים ללמוד מהזדמנות זאת על ידי ניתוח, ומכל שכן במקום שאי אפשר לרופאי ישראל ללמוד חכמת הרפואה אם לא על ידי ניתוח... ודאי שמותר גמור הוא לנתח את המת, עם הזהירות היתרה שלא לנהוג בו ביזיון וקלות ראש" (שו"ת משפטי עוזיאל יו"ד ח"א, סי' כ"ח).

הרב ולדינברג, בעל שו"ת ציץ אליעזר, פסק שיש להתיר ניתוחי מתים, אך חילק בין ניתוח לצורך בחינת מקרה חריג, לבין ניתוח לצורך אימון הרופאים:

"פתיחת גופות לצורכי פטולוגיה במקרה שלא ידועה סיבת המוות, והדבר נוגע לגבי עונשין לדעת אם להפשיע או לא, יש להתיר.
יש להתיר לנתח גופת המת אם מת מסיבת מחלה שעוד לא עמדו על טבעה הגמור לרפאותה...
כל האמור כשמנתחים את הגופה רק כדי להתלמד ממנה במקרים של מחלות מיוחדות שעוד לא עמדו על טבען, ומיד אחרי ההסתכלות והלימוד מחזירים הכל בשלמות אל הגופה באדמה למנוחתה השלמה. אבל איסור גמור בהחלט להחזיק גופות מבני ישראל לזמן ממושך ולא להביאם לקבורה בכדי להתלמד מהם בדרך כלל דרכי הרפואה, ולא מועיל בזה שום מכירה או מחילה מחיים, כי בכבוד אלקים ובכבוד כל בית ישראל הדבר, ואין שום רשות מוסמכת בעולם שתוכל למחול על כך" (שו"ת ציץ אליעזר ח"ד, סי' י"ד).

הרב גורן התיר באופן מרחיק לכת עוד יותר. הוא טען שכאשר מדובר במדיניות לאומית, אי אפשר לשקול שיקולי פיקוח נפש של פרט. יש להתיר ניתוחי מתים גם לצורך אימון ותרגול של הרופאים, שהרי ברמה הלאומית, אין ספק שאם הרופאים הצעירים לא יתאמנו על גוויות, ייפגעו מכך חולים חיים:

"והנה בנוגע לכלל הגדול בהלכות פיקוח נפש, שקבעו שתי צנתרות הזהב, הלא הם הנודע ביהודה והחתם סופר, שלא נקרא פיקוח נפש אלא כאשר החולה לפנינו, ולא כאשר עלולה להתעורר בעתיד בעיה של פיקוח נפש. זהו הציר שעליו סובבת השאלה החמורה שלנו. ונראה לומר שאין כוחו של כלל זה יפה אלא במקרים ובשאלות של הנודע ביהודה והחתם סופר, שם לא עמדה הבעיה של בריאות העם באופן כללי... אבל בנידון דידן, כאשר המדינה והעם אחראים למערך הרצוף של הרופאים בישראל, ולבריאות העם המתגורר במדינה, ואנו יודעים מראש שבעוד מספר שנים נצטרך מספר כזה וכזה של רופאים בעלי רמה גבוהה, כדי שנוכל להבטיח את בריאות העם, ואם לא נקיים את בתי הספר לרפואה נישאר ללא רופאים במדינה, וברור לנו שבלי ניתוח מתים בבתי ספר לרפואה לא נוכל להוציא מהם רופאים ראויים לשמם; זה נקרא שהחולה לפנינו, מאחר שהמדינה היהודית אחראית לבריאות האוכלוסיה וחייבת לתכנן את השירותים שלה לטווח ארוך" (הרב ש' גורן, תורת הרפואה, עמ' 235).[11]

בכיוון זה כתב גם הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל ה"שרידי אש" (תחומין יב, עמ' 383-384).