שיעור 25 - מוות ואבלות

  • הרב עזרא ביק

מוות ואבלות

התקופה שבין פסח לשבועות, ע"פ המנהג, היא תקופה של אבילות לאומית. מנהג זה קשור למות תלמידיו של ר' עקיבא, אשר אירע בתקופת מרד בר כוכבא והדיכוי חסר התקדים שבא לאחר המרד.

מנהג זה קיבל חיזוק נוסף כתשע מאות שנה לאחר מכן, במהלך מסע הצלב הראשון, כאשר הקהילות היהודיות עתיקות היומין בעמק הרהיין, שהיוו עד אז ליבה המרכזי של יהדות אשכנז, הושמדו ע"י הצלבנים שהיו בדרכם לארץ הקודש. מרבית התקיפות ארעו בין פסח לשבועות.

לכן, אנו היום נתמקד בנושא ששייך לימים אלו - האבילות. לא לדון בימי הספירה כימים בין פסח לשבועות בהם סופרים ספירת העומר - ספירת הימים והשבועות שבין יציאת מצרים למתן התורה. המוות הוא חלק בלתי נפרד מעולמנו - הוא נמצא בכל מקום, והתגובה למוות - התקופה של האבילות - היא נושא חשוב בהלכה, גם אם מטבע הדברים קיימת נטייה להתחמק ממנו.

תקופות האבילות

הלכות אבילות במבט ראשון מצטיירות כאוסף מורכב למדי של פרטים. ראשית, אצייר בקווים כלליים את החלוקות הראשיות, ונקווה שזה יקל על הבנת כל התמונה כולה.

שלבי האבילות מוגדרים ע"י המרחק שלהם ממועד המיתה:

א. אנינות - מרגע המוות ועד לקבורה. בזמן זה, האבל פטור מכל המצוות החיוביות - הוא לא מתפלל או מברך, הוא לא מניח תפילין וכדו'. למעשה, מלבד התעסקות עם ענייני הקבורה המעשיים, הוא לא עושה כלום.

ב. שבעה - שבעת הימים הבאים לאחר הקבורה. האבל יושב על הרצפה (או קרוב אליה), לא יוצא מביתו, לא עובד, לא מברך אחרים לשלום ולא משיב להם לשלום, והוא גם לא רוחץ ומתגלח. נהוג כי באים לבקרו ולנחמו בתקופה זו (מצות ניחום אבלים).

ג. שלושים - תקופת שלושים היום לאחר הקבורה. לאבל אסור להתגלח או להסתפר, ללבוש בגדים חדשים, או להשתתף בחגיגה כלשהי. כמו כן נאסר עליו להתחתן בתקופה זו.

ד. שנים עשר חודש - באבל על אב או אם, ישנה תקופה נוספת של שנים עשר חודשים מהקבורה, בהם נאסר עליו להשתתף בחגיגות, חתונות וכדו'.

מן התיאור עולה בבירור נקודה שהיא מן המפורסמות. הלכות אבילות נבנו כך שיעזרו לאבל לחזור בהדרגה אל מסלול החיים הנורמלי. מבחינה פסיכולוגית, נראה כי יש כאן שיטה מוגדרת של גמילת האבל מדביקותו בצערו, בכך שראשית גורמים לו לקבל את הצער, אפילו לחזק אותו, ולאחר מכן, בהדרגה, לחזור למגע עם מרכיביו של החיים הנורמליים.

ללא ספק, ישנה מידה רבה של אמת בהשקפה זו, בייחוד כאשר היא משולבת עם המצווה של ניחום אבלים - החובה על האחרים לנחם את האבל, שלובשת צורה הלכתית בביקור שמבצעים בזמן ימי השבעה. במילים אחרות, בפרק הזמן הקריטי מייד לאחר המוות, האבל פאסיבי, מופנם, ולא פעיל, והעולם מגיע אליו- לא עוזבים אותו לבד, כדי שלא יוכל לקבור את עצמו מאחורי קיר היגון שלו. אולם, ברצוני לבחון נקודת מבט נוספת על האבילות, לא מנקודת המבט הפסיכולוגית, אלא מנקודת המבט המטאפיסית - אנתרופלוגית.

השפעת המוות על החיים

מיהו האבל? כיצד השפיעה עליו חווית המוות? ומה, וזו אולי השאלה החשובה ביותר, כל זה אומר על החיים? בעוד שהמוות, שמשפיע על כולנו, הוא נושא מאוד חשוב, החיים הם נושא חשוב עוד יותר. כאן, כמו במקומות אחרים, אנו לומדים מתוך הניגוד - מתוך בחינת ההשפעה של המוות, אנו למדים על משמעות החיים.

נדמה לי, שניתן להתייחס לשלבים העוקבים של האבילות, כשלבים עוקבים של התנכרות. האבל עצמו חווה את המוות, משום שמשפחה וקרבת דם מהווה אחדות חווייתית ומות אחד מחבריה פוגע בכולם. זאת הסיבה שאבילות מוטלת הלכתית על קרובי משפחה. הסיבה להלכות האבילות איננה היגון והצער, שהרי הם תלויים באהבה וסימפטיה. אהבה קיימת בין חברים, אך לצערנו, לא תמיד בין קרובי משפחה. ובכל זאת, ובלי קשר לטיב היחסים בתוך המשפחה, היא מייצגת חיים משותפים. חיי כל ילד נובעים מהוריו. ובין אם הם אוהבים אחד את השני או לא, חייהם, במידה מסויימת, משותפים איכותית. באינדיבידואליות הקיצונית של תרבות המערב המודרנית, לא תמיד קל להבין נקודה זו. ההלכה לא מבינה את מערכת היחסים המשפחתית רק במובן הפרגמטי. חובותיי להוריי אינן מבוססות רק על הכרת התודה. המשפחה היא ישות מטאפיסית המבוססת על הזרם המתמשך של החיים, אפילו כאשר כל יחיד הוא עולם בפני עצמו. בתנ"ך מתואר הבסיס של המשפחה בפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כד). חז"ל הבינו שה"בשר אחד" שמופיע כאן הוא הילד, שאיננו התוצר של ההורים, אלא האיחוד שלהם. לפיכך, מותו של אחד מבני המשפחה, הוא גם מוות חלקי של כל אחד מבני המשפחה. כל מוות, כמאמר המשורר, מצמצם גם אותי. לכן, האבל לא עצוב רק עבור מי שהלך ואיננו, אלא הוא בעצמו חווה את המוות, את סתירת בנין המציאות המוטבע בתוך חווית המוות עצמה. האבל עצמו הוא "בעל מיתה", כפי שחתן הוא "בעל שמחה".

התוצאה של המוות היא ניכור, חוסר היכולת להתייחס לעולם החיים. מוות פירושו שאין חיים. הוא הניגוד הגדול ליחסים שתלויים ביכולת לצמוח ולגדול, להשתנות, להיות חופשי ויצירתי. המוות הוא ההיפך הגמור מיצירתיות, הוא מבטא התפרקות - לא יצירה חופשית של משהו חדש וטוב יותר, אלא פיזור למרכיבים הבסיסיים של החומר. מי שחווה את המוות הוא פשוט מת - מת כלפי העולם.

מעגלי הניכור באבילות

על פי השקפה זו נחזור לבחון את התקופות השונות שמנינו לעיל.

1. כלפי אלו מרכיבים של העולם מת האדם? ההלכה יוצרת מערכת של מעגלים בעלי מרכז משותף של יחסים. הרמה העמוקה ביותר של ניכור היא, אולי במפתיע, מהאלוקים עצמו. אנינות, התקופה הראשונה, מאופיינת בחוסר היכולת לקיים מצוות. לפי הדעה שהתקבלה להלכה, הפטור ממצוות חיוביות בזמן זה, איננו רק פטור -אלא איסור - לאונן אסור להתפלל, לברך את שמו של הקב"ה, להניח תפילין וכדו'. המוות פוגם בעצם האפשרות של מערכת יחסים עם הקב"ה, לפחות בשלב הראשוני והעמוק ביותר. אולי זה נראה מוזר, שישנו איסור דתי לא להיות דתי, אך זהו המקרה כאן. יחסיו של האדם עם הקב"ה תלויים בעובדה שהוא אדם, נוצר בדמותו של הקב"ה, שברשותו כוחות יצירתיים, של חיים, של צמיחה, של תקווה לעתיד, ושל חזון של מרחב אינסופי לפניו. האבל מת - הוא מת לכל זה, אין בו את הניצוץ של היצירתיות הא-לוקית, שנפגמה וצומצמה באובדן שהוא חווה בתוככי נפשו.

אך תקופה זו חייבת להסתיים. החיים בתוך האדם ניעורים מחדש. כאשר המוות כבר הושם בצד, נקבר, כאשר קרוב המשפחה כבר איננו עומד בפנינו (ההגדרה ההלכתית של אונן היא "מי שמתו מוטל לפניו"), מערכת היחסים הבסיסית ביותר חוזרת לחיים. הנקודה כאן היא לא שמערכת היחסים עם הקב"ה היא החשובה ביותר, אלא שהיא הבסיסית ביותר - היא מבוססת על בריאתו של האדם, כאשר "ויפח באפיו נשמת רוח חיים" (בראשית ב', ז). אם אדם הוא אדם בכלל, אם נשארה בו טיפה של חיים, וזה חייב להיות נכון גם אם הוא נשאר יחיד בפני עצמו ולא רק חלק ממשפחתו, אזי מערכת יחסים זו עם הקב"ה מוכרחה לקום לתחייה.

2. שבעת הימים הבאים, מאופיינים בעיקר מניכור מהחברה האנושית. האבל לא עוזב את ביתו, ולא הולך לעבודתו. הוא לא מורשה לברך את חברו לשלום. שלום פירושו שלימות - אין שלימות בין האבל לרעיו. (זה לא מונע את חבריו מלבקר אותו; להיפך, הטיפול באבילות הוא בעזרת ביקורים של רעיו ובכך שהם מנחמים אותו). היכולת להתייחס לאחרים כבני אנוש, תלוייה גם בתחושה מסויימת של חיות, של יצירתיות, מבפנים. לדברים מתים אין חברים. חברות היא סגולה אנושית, והיא מבוססת על היכולת להתייחס אחד לשני כיצורים רוחניים.

מערכת היחסים עם הזולת היא מערכת היחסים הבסיסית השנייה בחשיבותה שמוזכרת בתורה. מיד לאחר שהאדם נברא בדמותו של הקב"ה, ראה הקב"ה ש"לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב', יח). ביום הראשון לבריאתם, נפגשו אדם וחווה. לוקח יותר זמן לשחזר את רמת החיות שדרושה לשמר קשר אנושי. שבוע הוא מעגל חיים, עולם שלם של זמן - ששה ימי יצירה והשבת. כל העולם נברא בשבוע אחד. האדם חייב לחיות בשלימותו את הניכור מהחברה, כדי שיוכל להתגבר עליו אחר כך. בשונה מאדם הראשון, האבל יחיה את חייו בשבוע זה בעולם של בדידות, עולם שאיננו טוב, כי אכן לא טוב היות האדם לבדו. (לכך ששבוע הוא פרק הזמן המתאים למעגל החיים המבוסס על יחסי אנוש, או על העדרם, יעידו ימי המשתה של חתן וכלה. לאחר החתונה תקופת השמחה של החתן והכלה, המכונים ימי שבע ברכות, מאופיינת בכך שהחתן והכלה נשארים יחד לחגוג. פרק זמן זה גם הוא שבוע ימים. חז"ל למדו את זה מיעקב אבינו, שנאמר לו לבלות שבוע שלם עם אשתו הטרייה לאה).

3. תקופת הזמן הבאה, ה"שלושים", מאופיינת באיסורי טיפוח עצמי - אסור להסתפר, להתגלח וללבוש בגדים חדשים. ממה הוא מנוכר כעת? בפשטות ניתן לומר שהוא מנוכר עצמו. במבט ראשון, זה אולי נראה קצת מוזר. ברור שהאדם קרוב לעצמו יותר מאשר לחבריו הקרובים, או לקב"ה. זה אולי נכון מבחינה פסיכולוגית. אך הסדר כאן הוא הפוך. יחסיו של אדם עם עצמו, תחושת השלמות המסומלת בהופעה מכובדת, ניתן להשיג רק על בסיס מערכת יחסים בריאה עם בוראו ועם אחרים. רק לאחר שאדם מצליח לכונן מערכת יחסים עם אחרים, הוא יצליח לגלות מובן של אחדות עם עצמו. הרבה אחרי שהוא יגיע, בעזרת פעולות חיצוניות, לשחזור מחדש של קשר חי עם אחרים, יישאר הכאב הפנימי והתחושה של האובדן והתמעטות. ביחס לקשר הבסיסי עם אחרים, עם בן זוגו של האדם, חז"ל קובעים שאדם ללא בן זוג הוא לא אדם שלם. רק כאשר אדם יכול להושיט את ידו לאחרים, הוא מממש את הפוטנציאל הפנימי שלו. בפרק הראשון של בראשית מופיע שהאדם נברא "זכר ונקבה". חז"ל מעמתים בין תיאור זה לתיאור שמופיע בפרק ב', שם מתואר שהקב"ה ברא את האישה מצלעו של האדם, לאחר שברא את האדם. התירוץ שלהם הוא, שבתחילה ברא הקב"ה אדם עם שני פרצופים, אחד זכר ואחד נקבה, ולאחר מכן הפריד אותם לשני גופים שונים. האדם היחיד הוא איננו אדם כלל.

שלושים יום הם חודש, המוגדר ע"פ מחזורו של הירח. המחזור הירחי מסמל את ההתמלאות וההתמעטות של החיים. אפילו משהו שנראה שאבד לגמרי, שהפך לכלום, קופץ פתאום ומתגלה וגדל מחדש. (בדיוק מסיבה זו נחשב הירח כמסמל את העם היהודי.) אדם יכול, לאחר שחווה עולם שלם של בדידות, לחזור אל החברה האנושית באופן מיידי, משום שהחברה פשוט עומדת ומחכה לו - החברים חיים וממשיכים לחיות כל אותו הזמן . אך בשביל לחזור אל עצמו, על האדם לצמוח ולהתפתח. החודש הוא המחזור של הצמיחה וההתפתחות.

4. האם עצם העובדה שכבר עבר אדם את כל השלבים האלו, פירושה הוא שאין יותר עצבות? לא בהכרח. ישנן גם הלכות של אבילות שהן פשוט אבילות - עצבות ויגון. לאבל אסור להשתתף בחגיגות של שמחה, לכל אורך תקופת האבילות, וזה לא מוגבל בהכרח רק לתקופות של הניכור שהזכרנו לעיל. במקרה של אבילות על הורה, העצבות נשארת לשנים עשר חודשים. המסקנה הברורה היא, שאפילו אדם שלם ויצירתי יכול להיות עצוב, להתאבל. חיים וצער לא סותרים אחד את השני, כפי שחיים ומוות סותרים. צער, בניגוד לניכור, הוא חלק מהחיים, לפחות בתנאים מסוימים. הצער איננו משהו לא בריא, הוא לא מזיק לחוויית החיים. אולי זה ברור ופשוט, אך לעיתים אנו מקבלים את הרושם בתרבויות פופולריות שהצער והיגון אינם בריאים, ואולי אף לא אנושיים. "לכל זמן ועת...", אמר קהלת, "עת ספוד ועת רקוד" (קהלת א', ד).

שבת ואבילות

ברצוני להוסיף נקודה אחת. השבת גוברת על האבילות. בכל פרק של "שבעה" באבילות, בהכרח תבוא גם השבת, אך בשבת אסור להתאבל. היום נעשה לאי, כביכול, בתוך ים האבילות. אם נזכור ששבת היא "מעין עולם הבא", זמן בו החיים מבוססים על ניצוץ פנימי של יצירתיות ולא על כל פעילות חיצונית (עין בשיעור מס' 3,4 על השבת), אנו מבינים למה אין בו אבילות. שבת היא חסרת זמן -אין כל מוות בשבת. השבת נובעת מעולם של חיים טוטאליים, העולם שמעבר למוות. מאחר ואנו יכולים לחוות את העולם ההוא מתוך העולם שלנו, לפחות פעם בשבוע, אפילו האבל ששרוי כולו בתוך תחושות המוות בעולם הזה, יכול להתחבר שוב לחיים בשבת. כאשר יוצאת השבת, העולם הזה מתגלגל חזרה עלינו, והאבל חוזר למצבו הקודם.

ישנו אי רצון מסורתי ללמוד את הלכות אבילות בטרם הן נצרכות. אך נדמה לי, שהבנת הלכות אלו היא קריטית להבנת החיים. הרב סולוביי'ציק זצ"ל העיר לנו פעם שבתוך חווית האבילות מוטבע תחושה של אשמה כלפי המת. יתכן ואנו מצליחים להעריך את הפוטנציאל של חיים רק כאשר אנו נפגשים עם הסתלקותם.

בהקשר ניוטרלי ובמרחק בטוח, ניסיתי להגדיל את ההערכה שלנו לחיים באופן כללי, של מרכיבים של חיים יצירתיים ובריאים, מתוך בחינה של הלכות אבילות ברמה האינטלקטואלית. יבוא היום, כך הובטח לנו, שהערכת החיים לא תהיה תלויה על הצורך לחוות את סיומם.

"בלע המוות לנצח, ומחה ה' א-לוקים דמעה מעל כל פנים". (ישעיה כ"ה, ח)