על הניגון | 4 | 'יודע נגן'

בשיעור הקודם עמדנו על חשיבות ה'יודע נגן', שיכול להכניע את הכח המדמה, ולברור את הרוח הטובה מן הרעה.

ראינו כי דוד המלך, עליו נאמר ביטוי זה, ניחן בכשרון מיוחד זה, ונמשיך בתורה נד מן המקום שעצרנו:

נִמְצָא עַל-יְדֵי שֶׁמְּנַגֵּן בַּיָּד עַל הַכְּלִי זֶמֶר, עַל-יְדֵי-זֶה מְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת רוּחַ נְבוּאָה כַּנַּ"ל. וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת הַכְנָעַת הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָרוּחַ רָעָה, רוּחַ שְׁטוּת, שֶׁרוֹצֶה לִפְגּם וּלְבַלְבֵּל אֶת בְּחִינַת הָרוּחַ טוֹבָה, רוּחַ נְבוּאָה, וְהוּא נִכְנָע וְנִתְבַּטֵּל עַל-יְדֵי הַשִּׂמְחָה, הַבָּאָה עַל-יְדֵי הַמְּנַגֵּן בַּיָּד כַּנַּ"ל. כִּי עִקַּר הִתְגַּבְּרוּת הַמְדַמֶּה הוּא עַל-יְדֵי עַצְבוּת, כִּי הַמְדַמֶּה הוּא בְּחִינַת עַצְבוּת רוּחַ, רוּחַ נְכֵאָה, רוּחַ רָעָה, שֶׁהוּא מְבַלְבֵּל אֶת הָרוּחַ טוֹבָה, רוּחַ נְבוּאָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת זִכָּרוֹן הַנַּ"ל, בְּחִינַת לְאַדְבָּקָא מַחֲשַׁבְתָּא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי הַנַּ"ל, וְעַל כֵּן אֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל רוּחַ נְבוּאָה, רוּחַ הַקּדֶשׁ, כִּי-אִם עַל-יְדֵי שִׂמְחָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְנַגֵּן בַּיָּד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְּנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה', בְּחִינַת: וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְזֶה הַמְנַגֵּן, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה יוֹדֵעַ נַגֵּן כַּנַּ"ל. גַּם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַכְּלִי בִּשְׁלֵמוּת, כְּדֵי שֶׁלּא תֵּצֵא כָּל הָרוּחַ הַמְערָב טוֹב וָרַע בְּבַת אַחַת, וְעַל-כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה יוֹדֵעַ נַגֵּן, וְגַם שֶׁיִּהְיֶה הַכְּלִי שֶׁמְּנַגְּנִין עָלָיו שָׁלֵם, כְּדִי שֶיּוּכַל לְבָרֵר וּלְכַוֵּן הַנִּגּוּן בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׂמְחָה, בְּחִינַת רוּחַ נְבוּאָה, מִן הָעַצְבוּת רוּחַ, שֶׁהוּא רוּחַ רָעָה כַּנַּ"ל. כִּי כְּשֶׁאֵין הַכְּלִי שָׁלֵם, אוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ נַגֵּן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַעֲלוֹת וְלֵירֵד בְּיָדוֹ, לְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה, עָלָיו נֶאֱמַר (מִשְׁלֵי כ"ט): כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְּסִיל, דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיא כָּל הָרוּחַ בְּבַת אַחַת, וַאֲזַי בְּוַדַּאי אֵין נִבְנֶה הַנִּגּוּן כִּי עִקַּר נְעִימַת הַנִּגּוּן, נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי בֵּרוּר הָרוּחַ, (שֶׁהוּא הָאֲוִיר, שֶׁמִּשָּׁם הַקּוֹל, כַּיָּדוּעַ לְחַכְמֵי הַנְּגִינָה), הַיְנוּ שֶׁעִקַּר בְּחִינַת הַנִּגּוּן, הוּא עַל-יְדֵי בֵּרוּר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה, וּכְשֶׁיּוֹצֵא כָּל הָרוּחַ בְּבַת אַחַת, יוֹצֵא כְּמוֹ שֶׁהוּא מְערָב טוֹב וָרַע, וַאֲזַי אֵין נִבְנֶה הַנִּגּוּן וְהַשִּׂמְחָה, וְאֵין נִכְנָע הַמְדַמֶּה. וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קמ"ו): תֵּצֵא רוּחוֹ יָשׁוּב לְאַדְמָתוֹ. לְאַדְמָתוֹ, הַיְנוּ בְּחִינַת הַמְדַמֶּה. הַיְנוּ, כְּשֶׁיּוֹצֵא כָּל הָרוּחַ, אֲזַי חוֹזֵר וְשָׁב אֶל הַמְדַמֶּה, כִּי לא נִכְנָע הַמְדַמֶּה, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה, וְיוֹצֵא כָּל הָרוּחַ הַמְערָב טוֹב וָרַע. אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּחִינַת יָד הַנַּ"ל, הַמְלַקֵּט וּמְבָרֵר בְּחִינַת הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה, אֲזַי מַכְנִיעַ הַמְדַמֶּה, בִּבְחִינַת: וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה כַּנַּ"ל. כִּי עִקַּר בְּחִינַת הַנְּבוּאָה, הוּא מִבְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל, שֶׁמְּבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה, וְעַל-יְדֵי-זֶה מַכְנִיעַ הַמְדַמֶּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ רָעָה הַמְערָב בְּרוּחַ טוֹבָה כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ל): מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד, מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ. מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד - זֶה בְּחִינַת הַמְנַגֵּן, כִּי זֶה הַמְנַגֵּן, הוּא עוֹלֶה וְיוֹרֵד בַּנְּגִינָה, כִּי צָרִיךְ לַעֲלוֹת וְלֵירֵד בְּמִדַּת הַנִּימִין, כְּפִי מִשְׁקַל הַשִּׁיר, כְּדֵי לְקַבֵּץ הָרוּחַ. וְזֶה: מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו - בְּחָפְנָיו מַמָּשׁ, שֶׁהֵם הַיָּדַיִם, כִּי שָׁם שׁרֶשׁ הָרוּחַ כַּנַּ"ל, שֶׁעִקַּר בְּחִינַת הָרוּחַ הוּא בַּיָּדַיִם, שֶׁשָּׁם פִּקְדוֹנוֹת הָרוּחוֹת כַּנַּ"ל. וְזֶה: מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה - מַיִם בְּחִינַת לֵב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אֵיכָה ב): שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ. הַיְנוּ, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה שֶׁמְּלַקֵּט הָרוּחַ, הוּא צוֹרֵר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, שֶׁשּׁוֹמֵר הַלֵּב שֶׁלּא יִשְׁלט עָלָיו הַמְדַמֶּה. וְזֶה: מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ - שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה הוּא מֵקִים בְּחִינַת רַגְלִין הַמְלֻבָּשׁ בְּזֶה הָעוֹלָם. 'אַפְסֵי', בְּחִינַת רַגְלִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל מ"ז): וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי אָפְסָיִם. כִּי עַל-יְדֵי נִגּוּן בַּיָּד הַנַּ"ל, עַל-יְדֵי-זֶה נִכְנָע הַמְדַמֶּה, וַאֲזַי זוֹכֶה לַזִּכָּרוֹן הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ לְהָבִין כָּל הָרְמָזִים שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁהֵם בְּחִינַת חִיּוּת אֱלקוּת, בְּחִינַת רַגְלֵי הַקְּדֻשָּׁה, הַמְלֻבָּשִׁים בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ - שֶׁמַּעֲלֶה וּמֵקִים בְּחִינַת רַגְלֵי הַקְּדֻשָּׁה הַמְלֻבָּשִׁין בְּזֶה הָעוֹלָם כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמא נד, ו).

ר' נחמן בתורה זו מדגיש שתי נקודות נוספות שטרם טיפלנו בהן.

האחת, היא השמחה. התגברות כח המדמה, לדעת ר' נחמן, היא על ידי עצבות, רוח נכאה, רוח רעה, בעוד שהדרך היחידה לקבל את הנבואה היא על ידי השמחה שהיא 'בחינת מנגן ביד'.[1]

השניה, היא שלמות הכלי והמנגן. ר' נחמן מדגיש פעם אחר פעם את חשיבות שלמותו של הכלי ויכולתו של המנגן.

ניגון של שמחה...

כדי להבין שתי נקודות אלו, עלינו לעיין בתורה מוכרת של ר' נחמן שעוד נלמד אותה, בעז"ה, בקרוב בהקשרה הרחב, וכרגע נתמקד בנקודה הרלוונטית לנו:

כְּמוֹ כֵן הוּא אֵצֶל הָאָדָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן, כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁלּא יִפּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַדְּרַבָּא יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ, וִישַׂמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר טוֹב, וּכְמוֹ כֵן צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ עוֹד, לִמְצא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁגַּם אוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב הוּא גַּם-כֵּן מְערָב בִּפְסלֶת הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה יוֹצִיא מִשָּׁם גַּם-כֵּן אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִילַקֵּט עוֹד הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וְעַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים, כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּמַאֲמַר וַיְּהִי מִקֵּץ בְּסִימָן נ"ד), בְּחִינַת מְנַגֵּן בִּכְלֵי זֶמֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁמְּלַקֵּט הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ נְכֵאָה עַצְבוּת רוּחַ, עַיֵּן שָׁם. [וְהַכְּלָל כִּי נְגִינָה דִּקְדֻשָּׁה הִיא גָּבוֹהַּ מְאד מְאד, כַּיָּדוּעַ, וְעִקַּר הַנִּגּוּן נַעֲשֶׂה, עַל-יְדֵי בֵּרוּר הַטּוֹב מִן הָרָע, שֶׁעַל-יְדֵי שֶׁמְּבָרְרִין וּמְלַקְּטִין הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹךְ הָרָע, עַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשִׂים נִגּוּנִים וּזְמִירוֹת, עַיֵּן שָׁם הֵיטֵב]. וְעַל כֵּן עַל יְדֵי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ וּמְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶּׁמְּחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת וּמְלַקֵּט וּמְבָרֵר אֵלּוּ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת, מִתּוֹךְ הָרָע וְהַפְּסלֶת שֶׁבּוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל, עַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים כַּנַּ"ל, וַאֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה'. כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶכְּשֶהָאָדָם נוֹפֵל בְּדְַעתּוֹ מֵחֲמַת גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּמַעֲשָׂיו הָרָעִים, שֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא רָחוֹק מְאד מְאד מִן הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת, אֲזַי עַל-פִּי רב אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כְּלָל מֵחֲמַת זֶה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתּחַ פִּיו כְּלָל, מֵחֲמַת גּדֶל הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה וְהַכְּבֵדוּת שֶׁנּוֹפֵל עָלָיו, עַל-יְדֵי שֶׁרוֹאֶה גּדֶל עצֶם רִחוּקוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. אֲבָל כְּשֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ עַל-פִּי הָעֵצָה הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ שֶׁאַף-עַל-פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲשִׂים רָעִים וַחֲטָאִים הַרְבֵּה מְאד, וְהוּא רָחוֹק מְאד מְאד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַף-עַל-פִּי-כֵן הוּא מְחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ"ל, וּמְחַיֶּה וּמְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה (ליקוטי מוהר"ן קמא רפב).

ר' נחמן דורש בתורה זו את הפסוק מתהלים ק"ד, לג: "אשירה לד' בחיי אזמרה לאלקי בעודי". בתורה זו הוא מורה לכל אחד לדון כל אדם לכף זכות. כאמור, לעומק משמעותו של דין זה ננסה להכנס בשיעורים הבאים, אולם טענתו של ר' נחמן, שכשם שצריך האדם לדון את חברו לכף זכות כך צריך הוא לנהוג כלפי עצמו.

ר' נחמן מדגיש את הצד התודעתי-פסיכולוגי, המלווה את האדם, בחטאו. מדובר בעצבות, במרה שחורה וברוח נכאה המשתלטת על האדם ואיננה מאפשרת לו להתפלל ולעבוד את ד'. הפתרון הדחוף ביותר הוא לסלק את אותה הרוח המדכאת והמשתקת. את זה, טוען ר' נחמן, ניתן לעשות על ידי מציאת נקודת זכות בתוך אותה מציאות ואותם המעשים, הנדמים בעיני האדם כחובה גמורה. גם כשמעשהו של האדם מעורב בפניות ואינו נקי משיקולים זרים, לא יתכן שלא תמצֵא בו נקודת זכות, נקודה חיובית המניעה את התהליך כולו. והחכמה הגדולה, קובע ר' נחמן, היא לזהות את אותה הנקודה ולברור אותה מבין כל אותן הנקודות הרעות המקיפות אותה.

שוב עוסקים אנו ביכולת הברירה. האדם המביט על עצמו או על חברו ורואה שכולו חבורות ואין בו מתום, צריך לחפש בנרות, את אותה הנקודה הטובה החבויה ולהתמקד בה. עליו להביט בה כאילו היתה חזות הכל, לחלץ אותה מתוך הרפש ולשמוח בה. וזהו 'אזמרה לאלוקי בעודי', לפי ר' נחמן. באותו ה'עוד' שנותר בי. אותה הנקודה שאיננה שלילית היא זו המחזירה לי את הצבע לפנים, את החיוך לשפתיים, את השמחה ללב, וממילא את הניגון לאלוקים.

השמחה, לדעת ר' נחמן, היא תנאי הכרחי להתרומם אל עבר אלוקים. העצבות היא כח משתק ומדכא. השמחה, לעומתה, היא כח מניע המזרים אדרנלין לדם ומעניק לאדם חיות.[2] ושוב מראה ר' נחמן כי שמחה זו נרכשת על ידי יכולתו של האדם לברור ולדלות מתוך הרוח הרעה את הרוח הטובה, 'ואזי נעשים ניגונים'.

ר' נחמן מדגיש גם כאן כי 'נגינה דקדושה' באה ממקום גבוה מאד וכבוררת וחושפת את הרוח הטובה, את הנקודה החיובית, היא מעניקה שמחה המרוממת את האדם ומאפשרת לו לעבוד את ד'.[3]

היכולת להתבונן באדם ולדלות מבעד כל חסרונותיו את אותה הנקודה החיובית, היא היכולת לנגן ניגון. היא אותה הברירה שראינו בשיעור הקודם של הרוח הטובה מן הרעה. מדובר ביכולת להתמקד בחיובי שבמציאות ויכולת זו היא יכולת הנגינה שהיתה לדוד המלך. מסיבה זו היה הוא המרפא היחיד לשאול המלך שביעתתו רוח רעה ונתערבה ברוח הטובה שבו. רק דוד היה יכול לראות את החסרונות ועם כל זאת לנגן, ובכך לנסות לדלות את הטוב מן הרע.

נציין, שר' נחמן מבקש, כהרגלו, להעניק לתופעה מציאותית פשוטה הסבר רוחני עמוק. את הדברים, כפי שנראה מיד, כותב ר' נחמן מתוך פצעי ליבו:

וּמִקּדֶם לָזֶה עָמַדְתִּי לְפָנָיו[4] בְּעֶרֶב ראשׁ-חדֶשׁ מְנַחֵם אָב בְּיוֹם רִאשׁוֹן בַּשַּׁבָּת לְעֵת עֶרֶב בָּעֵת שֶׁפּוֹסְקִין לֶאֱכל בָּשָׂר, וְהָיָה אָז מְאֻיָּם מְאד וְשָׁכַב עַל מִטָּתוֹ וְשָׁתַק הַרְבֵּה וְחָשַׁב מַה שֶּׁחָשַׁב, וַאֲנִי עָמַדְתִּי לְפָנָיו מַרְעִיד וּמִשְׁתּוֹמֵם, וְעָמַדְתִּי אָז לְפָנָיו כַּמָּה שָׁעוֹת. וְאָז סִפֵּר לִי עִנְיָן זֶה, עָנָה וְאָמַר, בְּזֶה הַשַּׁבָּת בָּכִיתִי מְאד לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ - מַדּוּעַ כָּל דָּבָר שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֲנִי מֻכְרָח לַעֲשׂוֹתוֹ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ (הַיְנוּ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם קָשֶׁה וְכָבֵד עָלָיו מְאד, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כִּי-אִם בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ). וְסִפֵּר שֶׁבְּכָל יוֹם כְּשֶׁעוֹמֵד בַּבּקֶר וְרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל אֵינוֹ יָכוֹל לִפְתּחַ פִּיו כְּלָל, וְאֵין לוֹ בַּמֶּה לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וַאֲזַי הוּא רוֹצֶה לִזְכּר לְעַצְמוֹ עַל-כָּל-פָּנִים אֵיזוֹ נִגּוּן כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ בְּאֵיזוֹ נִגּוּן, וְגַם זֶה נִמְנָע מִמֶּנּוּ כִּי אֵינוֹ יָכוֹל לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ שׁוּם נִגּוּן, עַד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל אֵיךְ לַעֲמד וּלְהִתְפַּלֵּל. וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הוּא עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל, אַחַר-כָּךְ כְּשֶׁבָּא בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה אָז מַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ אֵיזוֹ נִגּוּן שֶׁבָּא עַל דַּעְתּוֹ מִמֵּילָא (חיי מוהר"ן, שיחות השייכים לתורות י).

צריך לשים לב כי ההתיחסות לניגון בתיאור אישי זה של ר' נחמן היא כפולה. מחד, ר' נחמן מנסה להזכר בניגון כדי להשתחרר מן המועקה ולהצליח לפתוח את פיו בתפילה. מאידך, לאחר שהוא איננו מצליח ובכל זאת הוא מכניס עצמו בתפילה, אזי בא על דעתו ניגון ממילא.

הניגון, אם כן, הוא אמצעי והוא תוצאה. הוא החיפוש אחר הנקודה החיובית, הוא הנסיון למצוא את אותה הנקודה המשמחת, ומאידך הוא עצמו החסרון המתמלא, הנקודה שחסרה ומתמלאת. הניגון, כפי שראינו בשיעורים הקודמים, הוא 'זוכר ומזכיר'. דואליות זו מלווה את כל יחסו של ר' נחמן אל הניגון.

ר' נחמן יודע מתוך נסיון חייו כי הניגון, לעתים רבות, מאפשר את פתיחת הצוהר, ויוצר את האוירה המאפשרת להתפלל, ושוב, כהרגלו, ר' נחמן איננו מסתפק בהסבר פשטני המתייחס לאוירה ולתפאורה. מדובר בהזרמת חיות, או במקרה זה, בחשיפתה של החיות הפנימית הקיימת באדם. הניגון מאפשר את ברירת הטוב מהרע. הוא משכיח מקרבו של האדם את הרע, ומאפשר לו לדבוק בטוב, בנעים ובמשמח.

לא מדובר, לדעת ר' נחמן, באקט חיצוני, אלא באמת פנימית שמסתתרת ונחשפת כתוצאה מהניגון. השמחה אינה יכולה להיות שקר! אם הניגון מצליח לשמח, פירושו של דבר שהוא חשף את הנקודה הפנימית שהיא מצד עצמה באמת משמחת.

הדברים מתחדדים יותר מדברי התורה הבאה:

מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחרָה בְּכָל כּחוֹ. וְכָל הַחוֹלַאַת הַבָּאִין עַל הָאָדָם, כֻּלָּם בָּאִין רַק מִקִּלְקוּל הַשִּׂמְחָה. כִּי יֵשׁ עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים צ"ב): עֲלֵי עָשׂוֹר וְכוּ' כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ וְכוּ'. וְאֵלּוּ יוּ"ד מִינֵי נְגִינָה בָּאִין בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה מִינֵי דְּפָקִין, וְהֵם מְחַיִּין אוֹתָן, וְעַל-כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ קִלְקוּל וּפְגָם בְּהַשִּׂמְחָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת יוּ"ד מִינֵי נְגִינָה, עַל-יְדֵי-זֶה בָּאִין חוֹלַאַת מִן הַיּוּד מִינֵי דְּפָקִין, שֶׁנִּתְקַלְקְלִין עַל-יְדֵי קִלְקוּל הַיּוּד מִינֵי נְגִינָה, שֶׁהֵם הַשִּׂמְחָה כַּנַּ"ל. כִּי כָּל מִינֵי חוֹלַאַת כְּלוּלִים בְּיוּד מִינֵי דְּפָקִין, וְכֵן כָּל מִינֵי נִגּוּנִים כְּלוּלִים בְּיוּד מִינֵי נְגִינָה, וּכְּפִי קִלְקוּל הַשִּׂמְחָה וְהַנִּגּוּן, כֵּן בָּא חוֹלַאַת כַּנַּ"ל. וְגַם חַכְמֵי הָרוֹפְאִים הֶאֱרִיכוּ בָּזֶה, שֶׁכָּל הַחוֹלַאַת - עַל-יְדֵי מָרָה שְׁחרָה וְעַצְבוּת, וְהַשִּׂמְחָה הִוא רְפוּאָה גְּדוֹלָה. וְלֶעָתִיד תִּתְגַּדֵּל הַשִּׂמְחָה מְאד, וְעַל-כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יְרוּשַׁלְמִי סֻכָּה פֶּרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה וּבְמִדְרָשׁ-רַבָּה שְׁמִינִי פָּרָשָׁה יא): 'עָתִיד הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לִהְיוֹת ראשׁ חוֹלֶה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא', דְּהַיְנוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה מָחוֹל לַצַּדִּיקִים, וְהוּא יִתְבָּרַךְ יִהְיֶה ראשׁ חוֹלֶה, כִּי שְׁכִינָה לְמַעְלָה מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נְדָרִים מ), שֶׁנֶּאֱמַר: ה' יִסְעָדֶנוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי. כִּי אֵין לְהַחוֹלֶה שׁוּם חִיּוּת, רַק הַשְּׁכִינָה מְחַיָּה אוֹתוֹ, וְלֶעָתִיד עַל-יְדֵי הַשִּׂמְחָה יִתְתַּקֵּן כָּל הַחוֹלַאַת כַּנַּ"ל, וְאָז יִהְיֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ ראשׁ חוֹלֶה, דְּהַיְנוּ ראשׁ הַמָּחוֹל כַּנַּ"ל, כִּי הַשִּׂמְחָה הִיא בְּחִינַת תִּקּוּן הַחוֹלֶה כַּנַּ"ל. וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָאִין הַשִּׂמְחָה וְהָרִקּוּדִין חוֹלֶה כַּנַּ"ל, כִּי הֵם תִּקּוּן הַחוֹלַאַת כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן תנינא כד).

כבר ראינו כי העדרם של עשרה מיני נגינה הוא יצירת החסרון שבמציאות, והשאלה הגדולה היא - האם אני מתמקד בחסרון ושוקע בעצבות? או שמא אני מנגן וחושף את הנקודה הפנימית המחזירה את החיות לחסרון?

המחלות שיש בעולם, קובע ר' נחמן, הן ביטוי של פגם בניגון, או במילים אחרות, פגם ברוח החיה המנשבת במציאות.

כשאדם מנגן לחולה, הוא, לכאורה, מתעלם מחסרונו. חולה זקוק לתרופה, לא לניגון! אלא שר' נחמן קובע שהתרופה גם אם יש לה מקום, היא התעסקות ברע, בחסרון ובהעדר. האדם מתבונן בעצמו ורואה את פגמיו ומבקש לתקנם. גם אם גישתו קונסטרוקטיבית, הרי שעדיין הוא מתעסק בפגמים, והתעסקות זו משליטה עצבות, מרה שחורה ועגמת נפש. ר' נחמן מציע לאדם להתבונן על עצמו ועל זולתו באופן סלקטיבי. אמנם נכון, יש בו פגמים, יש בו חסרון, נכון שהחולה הניצב בפני זקוק לטיפול תרופתי ואולי אף ליותר מזה, אולם מכל אלו, ה'יודע נגן' מבקש להתעלם. הניגון הוא ההתבוננות בנקודה הבריאה שבחולה. יש כאן יצירת דו שיח עם אותו החלק הבריא, החיובי והמתוקן שיש באדם, גם אם נסתר הוא וכמעט שאינו נראה. המנגן פונה לשם!

וכשהוא נוגע שם, נקודה זו מתעוררת לחיים ומחיה את בעליה. החולה כבר איננו חש במחלתו וזוהי כבר מחצית הרפואה.[5] ההתמודדות עם המחלה הפיסית בתורה כד, וההתמודדות עם המחלה הרוחנית בתורה רפב, נעשית, לכאורה, בדרך עקיפה, אולם בסופו של דבר היא מעניקה לאדם את היכולת לתקן את הפגם על ידי הוספת טוב:

כִּי בְּוַדַּאי רָאוּי לְהָאָדָם לְהַגְדִּיל שִׂמְחָתוֹ מְאד בְּכָל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה טוֹבָה מִקְּדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, וַאֲזַי כְּשֶׁמְּחַיֶּה וּמְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ עַל-יְדֵי-זֶה כַּנַּ"ל, אֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה'. וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קמ"ו): אֲזַמְּרָה לֵאלקַי בְּעוֹדִי - בְּעוֹדִי דַּיְקָא, הַיְנוּ עַל יְדֵי בְּחִינַת הָעוֹד שֶׁלִּי, שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בְּעַצְמִי בְּחִינַת: עוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה, עַל-יְדֵי-זֶה אוּכַל לְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה' כַּנַּ"ל. וְזֵהוּ: אֲזַמְּרָה - אֲזַמְּרָה דַּיְקָא, הַיְנוּ זְמִירוֹת וְנִגּוּנִים שֶׁנַּעֲשִׂין עַל יְדֵי שֶׁמְּלַקֵּט הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמא רפב).[6]

'יודע נגן'

הנקודה השניה עליה מדבר ר' נחמן בתורה נד היא שלמותו של הכלי ושל המנגן. יכולת זו, להתיצב מול חולה ולהתחיל לשיר בשמחה, או לחילופין לעמוד מול אדם מלא פגמים ומלא חסרונות רוחניים ולראות את הטוב שבו, אינה יכולת הנתונה לכל אחד, וכך כותב ר' נחמן בהמשכה של תורה רפב:

וְדַע שֶׁמִּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת אֵלּוּ הַנִּגּוּנִים, דְּהַיְנוּ לְלַקֵּט הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּהַפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל, הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, כִּי הַמִּתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, הוּא נִקְרָא שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁלָח מִכָּל הַצִּבּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּץ כָּל נְקֻדָּה טוֹבָה שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מֵהַמִּתְפַּלְּלִין, וְכָל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת יִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ, וְהוּא יַעֲמד וְיִתְפַּלֵּל עִם כָּל הַטּוֹב הַזֶּה, וְזֶהוּ שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ בְּחִינָה גָּבוֹהַּ כָּזוֹ, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה, יִהְיוּ כָּל הַנְּקֻדּוֹת תְּאֵבִים אֵלָיו, וְיִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ. וּמִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת נִגּוּנִים הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּכוֹל לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אֶת הַקַּלִּים וְהָרְשָׁעִים, כִּי מִשְׁתַּדֵּל לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בְּכֻלָּם נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים כַּנַּ"ל, זֶה הַצַּדִּיק שֶׁאוֹחֵז בְּמַדְרֵגָה זאת, הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת חַזָּן וּשְׁלִיחַ צִבּוּר, דְּהַיְנוּ לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, כִּי הוּא יֵשׁ בּוֹ בְּחִינָה זוֹ הַצְּרִיכָה לְהַשְּׁלִיחַ-צִבּוּר הֶהָגוּן בֶּאֱמֶת, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ בְּחִינָה שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת תְּאֵבִים אֵלָיו וְיִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ כַּנַּ"ל, כִּי הוּא יָכוֹל לְקַבֵּץ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל. וְדַע שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר רוֹעֶה, וְהוּא בְּחִינוֹת משֶׁה, שֶׁהוּא רְעָיָא מְהֵימָנָא, וְזֶה הָרוֹעֶה הוּא עוֹשֶׂה מִשְׁכָּן. וְדַע, שֶׁתִּנוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מְקַבְּלִים הֶבֶל פִּיהֶם שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא מִזֶּה הַמִּשְׁכָּן, וְעַל כֵּן הַתִּינוֹק כְּשֶׁמַּתְחִיל לִקְרוֹת וּלְהִכָּנֵס בַּתּוֹרָה, הוּא מַתְחִיל מִן "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה" (מִדְרָשׁ רַבָּה צַו פָּרָשָׁה ז), שֶׁהוּא אָלֶף זְעִירָא, כִּי 'וַיִּקְרָא' מְדַבֵּר מִגְּמַר הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁאָז קְרָאוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמּוֹ מֵהַמִּשְׁכָּן, וְעַל כֵּן מִשָּׁם מַתְחִילִין הַתִּינוֹקוֹת, כִּי מִשָּׁם מְקַבְּלִין הֶבֶל פִּיהֶם כַּנַּ"ל, וּמִשָּׁם מַתְחִילִין לִקְרוֹת וּלְהִכָּנֵס לְתוֹךְ הַתּוֹרָה. וְדַע, שֶׁכָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוּא בְּחִינַת רוֹעֶה, כִּי בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ בּוֹ בְּחִינַת משֶׁה, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, הוּא עוֹשֶׂה בְּחִינַת מִשְׁכָּן, שֶׁמִּשָּׁם מְקַבְּלִין הַתִּינוֹקוֹת הֶבֶל פִּיהֶם כַּנַּ"ל, וְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, לְפִי בְּחִינַת הַמִּשְׁכָּן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, כְּמוֹ כֵן יֵשׁ לוֹ תִּינוֹקוֹת שֶׁהֵם מְקַבְּלִין מִשָּׁם. נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִצַּדִּיקֵי הַדּוֹר, סַךְ תִּינוֹקוֹת שֶׁהֵם מְקַבְּלִין הֶבֶל פִּיהֶם מִמֶּנּוּ, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת לג:): שֶׁתִּינוֹקוֹת נִתְפָּסִין עַל עֲווֹן הַדּוֹר שֶׁנֶּאֱמַר: וּרְעִי אֶת גְּדִיּוֹתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרוֹעִים - שֶׁמִּתְמַשְׁכְּנִין עַל הָרוֹעִים. וְזֶהוּ: עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרוֹעִים, שֶׁהֵם מְקַבְּלִין הֶבֶל פִּיהֶם מִבְּחִינַת הַמִּשְׁכָּנוֹת שֶׁל הָרוֹעִים, דְּהַיְנוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר, שֶׁכָּל אֶחָד עוֹשֶׂה מִשְׁכָּן כַּנַּ"ל. אַךְ לֵידַע כָּל זאת, דְּהַיְנוּ לָדַעַת כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק, אֵיזֶה הֵם הַתִּינוֹקוֹת הַשַּׁיָּכִים לוֹ, וְכַמָּה הֵם מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, וְלֵידַע כָּל הַבְּחִינוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה, וְהַדּוֹר שֶׁיָּבוֹא מֵהֶם עַד הַסּוֹף - דַּע, מִי שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת נִגּוּנִים הַנַּ"ל, הוּא יָכוֹל לֵידַע כָּל זֶה. וְזֶהוּ סוֹד מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּשְׁנָה (שַׁבָּת יא): בֶּאֱמֶת אָמְרוּ הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים. הַחַזָּן, דְּהַיְנוּ מִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת הַנִּגּוּנִים הַנַּ"ל, שֶׁהוּא יָכוֹל לִהְיוֹת חַזָּן וּשְׁלִיחַ-צִבּוּר לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד כַּנַּ"ל, הוּא רוֹאֶה וְיוֹדֵעַ הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרִין, הַיְנוּ אֵצֶל אֵיזֶה צַדִּיק הֵם מְקַבְּלִין הֶבֶל פִּיהֶם, שֶׁעַל-יָדוֹ הֵם קוֹרְאִין וְנִכְנָסִין בְּהַתּוֹרָה כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמא רפב).

לאו כל ברנש יכול לחגור מתניו וליטול על כתפיו את משימת המנגן.

כפי שראינו בשיעור 26, גם כאן קושר ר' נחמן את יכולת הנגינה עם שליח הציבור. הנביא, החזן והמנגן, יונקים שלשתם מאותו המקור ופועלים בעולם את אותה הפעולה, ואם בשיעור הקודם, בתורה נד, התמקד ר' נחמן בנבואה, כאן מתמקד ר' נחמן בשליח הציבור - בחזן. הש"ץ צריך לקבץ כל נקודה טובה שנמצא בכל אחד מן המתפללים, ולכלול בתוכו את כל הנקודות הטובות, ור' נחמן אף מעצים את תנאיו עבור שליח הציבור, שיהיה בבחינה גבוהה כזו ש'כל נקודות תאבים אליו'.

ושוב ר' נחמן מחבר בין המציאות המוחשית לאידיאל הרוחני. אותו שליח ציבור שבניגון שלו מצליח לסחוף את כל הציבור, הוא, לדעת ר' נחמן, אותו שליח הציבור שמצליח לדלות מכל אחד את הנקודה הטובה שתמשך לניגונו. הניגון של שליח הציבור הוא מעין 'ליקוט' של נקודות טובות שמלקט הש"ץ מכל הציבור. ניגונו צריך להיות מספיק מושך, מן הבחינה המוסיקלית ומן הבחינה הפנימית, כדי שהחיבור יתקיים. קהל מתפללים דבק בשלוחו, כשהוא חש שאכן שליח הציבור הוא שלוחו, ותחושה זו יכולה לצאת אל הפועל רק אם שליח הציבור מצליח לגעת ולחשוף את אותה הנקודה הפנימית המשותקקת לאלוקיה. וכשהוא מצליח, אותה נקודה נכללת בתפילתו, ואין תפילתו אלא תפילתם של ציבור.

האפשרות להכיל את כל הנקודות הפנימיות של כל אחד ואחד מן הציבור, דורשת יכולת כפולה.

את היכולת הראשונה מגדיר ר' נחמן בתורה נד - יכולת הברירה.

ישנם מנגנים המוציאים את כל הרוח בבת אחת, ואין כלל תהליך של ברירה.

כִּי כְּשֶׁאֵין הַכְּלִי שָׁלֵם, אוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ נַגֵּן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַעֲלוֹת וְלֵירֵד בְּיָדוֹ, לְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה, עָלָיו נֶאֱמַר (מִשְׁלֵי כ"ט): כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְּסִיל, דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיא כָּל הָרוּחַ בְּבַת אַחַת, וַאֲזַי בְּוַדַּאי אֵין נִבְנֶה הַנִּגּוּן כִּי עִקַּר נְעִימַת הַנִּגּוּן, נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי בֵּרוּר הָרוּחַ, (שֶׁהוּא הָאֲוִיר, שֶׁמִּשָּׁם הַקּוֹל, כַּיָּדוּעַ לְחַכְמֵי הַנְּגִינָה), הַיְנוּ שֶׁעִקַּר בְּחִינַת הַנִּגּוּן, הוּא עַל-יְדֵי בֵּרוּר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה, וּכְשֶׁיּוֹצֵא כָּל הָרוּחַ בְּבַת אַחַת, יוֹצֵא כְּמוֹ שֶׁהוּא מְערָב טוֹב וָרַע, וַאֲזַי אֵין נִבְנֶה הַנִּגּוּן וְהַשִּׂמְחָה, וְאֵין נִכְנָע הַמְדַמֶּה. וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קמ"ו): תֵּצֵא רוּחוֹ יָשׁוּב לְאַדְמָתוֹ. לְאַדְמָתוֹ, הַיְנוּ בְּחִינַת הַמְדַמֶּה. הַיְנוּ, כְּשֶׁיּוֹצֵא כָּל הָרוּחַ, אֲזַי חוֹזֵר וְשָׁב אֶל הַמְדַמֶּה, כִּי לא נִכְנָע הַמְדַמֶּה, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה, וְיוֹצֵא כָּל הָרוּחַ הַמְערָב טוֹב וָרַע.

הזיוף הנשמע מנגינתו של מי שאינו יודע לברור את הרוח, אלו חורים לסתום ואלו לפתוח, הוא תוצאת עירוב הטוב והרע היוצא לעולם ללא ברירה. ביטויו הרוחני של הזיוף המוסיקלי הוא אי הכנעת הכח המדמה. ניגון זה מפיל את המנגן ואת שומעי הניגון בחזרה אל הכח המדמה, אל הבהמיות, אל היצריות ואל התאוותנות. לעניות דעתי, זוהי אחת האמירות המשמעותיות ביותר הנוגעות לתורה הנגינה והניגון.

ישנם מנגנים, ואולי גם ישנם כלים, שאינם מרוממים את האדם בנגינתם ואינם חושפים את הנקודות החיוביות שבו כי אם להפך. זוהי עוצמתו של הניגון לטוב ולרע. יכולים אנו להיות בשתי חתונות, יום אחר יום, ולראות את אותם הרוקדים, אותה הסיטואציה של חתונה, אותם המילים ואותו הניגון, ובסך הכל משתנה התזמורת, וההבדל בין הריקודים - שמים וארץ. פעם אחת ריקוד ששרפי מעלה רוכבים על כתפי האוחזים יד ביד, ובפעם השניה ריקוד המזכיר את המחוללים סביב עגל הזהב בשעה של יצרא דעבודה זרה ויצרא דעריות. מי הפילם מראש ההר לתחתיתו? איזה שינוי עברו מ'ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו' (שמות כ"ד, יא) ל'וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק' (ל"ב, ו)? - המנגן!

אותו הניגון, אותם המילים, לעתים אפילו אותם הכלים, אבל הרוח אחרת. רוח שמעורבים בה טוב ורע, שאינה מבוררת, שאיננה מכוונת אל המקום המרומם את האדם מעל חסרונותיו, אלא דווקא מפילתו אליהם.

עַל-יְדֵי הַנְּגִינָה אָדָם נִכָּר, אִם קִבֵּל עָלָיו על תּוֹרָה. וְסִימָן: בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (בְּמִדְבַּר ז), וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עֵרְכִין יא): אֵין יִשָּׂאוּ אֶלָּא לְשׁוֹן שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תף. וּמִקְרָא זֶה נֶאֱמַר בְּמַשָּׂא בְּנֵי קְהָת, שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִין בַּכָּתֵף אֶת הָאָרוֹן, הַיְנוּ בְּחִינַת על תּוֹרָה (ליקוטי מוהר"ן תנינא לא).[7]

מי שהינו חד עין וליבו קשוב לפנימיותו של הניגון, יודע להבחין האם המנגן הוא ירא שמים או לא. שהרי, כפי שאנו רואים, לא מדובר ביכולת טכנית בלבד. הכיוון אליו פונה הניגון משקף את עמידתו הרוחנית של המנגן, ועל כן הניגון מהווה אינדיקציה ושיקוף של שאיפותיו, מאוויו ורוחו של המנגן.

כוחו הסוחף של הניגון, הנוגע בכח המדמה הבהמי, יכול להכניעו ולרוממו למדרגת הנבואה, אולם יכול הוא גם להפילו ולהותירו בהלמות התוף ומקצב הבס, המכתיבים את קצב זרימת הדם, המלהיט את יצריו ותאוותיו של הרוקד לצלילי הניגון.

כפי שראינו בשיעור הקודם, המאזין לניגון והרוקד לצליליו מפקיד את רוחו בידיו של היודע נגן, אכן, ביד המנגן נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ופקדון זה לחסד הוא או לשבט. זוהי אחריות ממדרגה ראשונה, כיון שמדובר בהפקדה ובהתבטלות גמורה של המרקד לפני המנגן ואכן כך תפס ר' נחמן את הדברים:

אָמַר הָעוֹלָם לא טָעֲמוּ אוֹתִי כְּלוּם עֲדַיִן. אִלּוּ הָיוּ שׁוֹמְעִין רַק תּוֹרָה אַחַת שֶׁאֲנִי אוֹמֵר עִם הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד שֶׁלּ שלָהּ, הָיוּ כֻּלָּם בְּטֵלִים בְּבִטּוּל גָּמוּר. הַיְנוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֲפִלּוּ חַיּוֹת וַעֲשָׂבִים וְכָל מַה שֶּיֵּשׁ בָּעוֹלָם, הַכּל הָיוּ מִתְבַּטְּלִין בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ מִגּדֶל עצֶם הַתַּעֲנוּג הַמֻּפְלָא וְהַמֻּפְלָג מְאד מְאד. וְאֶפְשָׁר לַהֲבִינוֹ כִּי מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ נִגּוּן וְרִקּוּד, הִנֵּה מִי שֶׁמְּנַגֵּן מִטֶּבַע הַנִּגּוּן שֶׁנִּמְשָׁךְ נֶפֶשׁ הַשּׁוֹמֵעַ אַחַר הַנִּגּוּן וּמִתְבַּטֵּל בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ אַחַר תְּנוּעוֹת הַנִּגּוּן כְּפִי כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁל הַנִּגּוּן כְּפִי מַה שֶּׁיֵּשׁ כּחַ לְאוֹתָהּ הַתְּנוּעָה לְשַׁבֵּר וּלְעוֹרֵר הַנֶּפֶשׁ לְהַמְשִׁיכָהּ אַחֲרֶיהָ. מִכָּל-שֶׁכֵּן מִי שֶׁיָּכוֹל לְרַקֵּד שֶׁיִּהְיֶה הָרִקּוּד מְכֻוָּן מַמָּשׁ כְּפִי תְּנוּעַת הַנִּגּוּן. כִּי יֵשׁ תְּנוּעוֹת בְּכָל אֵיבָר וְאֵיבָר שֶׁשַּׁיָּךְ לִתְנוּעוֹת הַנִּגּוּן, שֶׁאֵצֶל זאת הַתְּנוּעָה צְרִיכִין לְנַעְנֵעַ בְּראשׁוֹ אוֹ לִכְפּל עַצְמוֹ, וְכַיּוֹצֵא בִּשְׁאָר אֵיבָרִים וּבָרַגְלַיִם שֶׁצְּרִיכִין לַעֲשׂוֹת תְּנוּעָה בְּגוּפוֹ וּבְרַגְלָיו כְּפִי תְּנוּעוֹת הַנִּגּוּן מְכֻוָּן מַמָּשׁ. וּבִפְרָט מִי שֶׁמְּנַגֵּן נִגּוּן עִם דִּבּוּרִים, וְשִׁיר שֶׁמְּסַדֵּר שִׁיר וְדִבּוּרִים עִם תְּנוּעַת הַנִּגּוּן, שֶׁהַשִּׁיר וְהַדִּבּוּרִים שַׁיָּכִים בְּכִוּוּן גָּדוֹל לְהַנִּגּוּן שֶׁמִּשְׁקַל הַשִּׁיר מְכֻוָּן מַמָּשׁ כְּפִי נְעִימוּת הַנִּגּוּן, וְגַם הָרִקּוּד מְכֻוָּן מַמָּשׁ כְּפִי נְעִימוּת הַנִּגּוּן וּמִשְׁקַל הַשִּׁיר כִּי כֻּלּוֹ אֶחָד, כְּשֶׁזּוֹכִין לִשְׁמעַ נִגּוּן כָּזֶה עִם שִׁיר וְדִבּוּרִים וְעִם רִקּוּד כָּזֶה שֶׁכֻּלָּם שַׁיָּכִים זֶה לָזֶה בְּכִוּוּן גָּדוֹל מַמָּשׁ, כִּי הַדִּבּוּרִים דְּהַיְנוּ הַשִּׁיר וְהַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד כֻּלּוֹ אֶחָד מַמָּשׁ, כְּשֶׁזּוֹכִין לִשְׁמעַ זאת, אֲזַי מִתְבַּטְּלִים מַמָּשׁ בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ מִגּדֶל עצֶם הַתַּעֲנוּג הַמֻּפְלָא. וְזֶהוּ הַתַּעֲנוּג הַגָּדוֹל מִכָּל הַתַּעֲנוּגִים וְאֵין תַּעֲנוּג גָּדוֹל מִזֶּה, וּמִי שֶׁלּא טָעַם זאת אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל מִתַּעֲנוּג. אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה זאת, כִּי גַּם בָּעוֹלָם הַבָּא אֵין הַכּל זוֹכִין לִשְׁמעַ וְלִרְאוֹת זאת רַק מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְכוּ'. וְאֵלּוּ הָעוֹמְדִים סְבִיבוֹ אֵין יְכוֹלִין וְיוֹדְעִין מַה לַּעֲשׂוֹת, רַק יֵשׁ לָהֶם כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהִשְׁתּוֹקְקוּת נִפְלָא מֵעצֶם הַתַּעֲנוּג, וְהוּא עוֹמֵד בְּאֶמְצַע וְעוֹשֶׂה כַּנַּ"ל, (וְהָבֵן הָעִנְיָן הֵיטֵב כִּי אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר זאת בִּכְתָב. וּמִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ נִגּוּן וְרִקּוּד יוּכַל לִשְׁמעַ מְעַט בְּלִבּוֹ עצֶם נְעִימוּת ענֶג וְהִשְׁתּוֹקְקוּת הַנַּ"ל בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ עַד שֶׁמִּתְבַּטְּלִים לְגַמְרֵי וְהָבֵן). גַּם כָּל מִי שֶׁסָּמוּךְ וּמְקרָב יוֹתֵר נַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ כָּל הַתְּנוּעוֹת מִמֵּילָא, כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ בַּמָּשָׁל הַנַּ"ל שֶׁמִּי שֶׁסָּמוּךְ יוֹתֵר אֶל הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד וּמֵבִין בְּיוֹתֵר, נַעֲשִׂין אֶצְלוֹ מִמֵּילָא כָּל הַתְּנוּעוֹת שֶׁל הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד מֵחֲמַת גּדֶל הַתַּעֲנוּג. כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁכְּשֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ נִגּוּן וְרִקּוּדִים מֵחֲמַת הַתַּעֲנוּג שֶׁנִּמְשָׁךְ אַחַר הַנִּגּוּן הוּא עוֹשֶׂה אַחֲרָיו גַּם-כֵּן אוֹתָן הַתְּנוּעוֹת וְהוּא מְנַגֵּן וּמְרַקֵּד גַּם-כֵּן קְצָת כִּי נַעֲשֶׂה אֶצְלוֹ מִמֵּילָא תְּנוּעוֹת הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד. כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁמְּקרָב יוֹתֵר אֶל הַקְּדֻשָּׁה, כָּל מַה שֶּׁסָּמוּךְ יוֹתֵר אֶל הַתּוֹרָה וְהַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד נַעֲשֶׂה גַּם-כֵּן אֶצְלוֹ הַתְּנוּעוֹת שֶׁל כָּל הַנַּ"ל שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה מִמֵּילָא (חיי מוהר"ן, מעלת תורתו וספריו הקדושים א, שמ).

ר' נחמן רואה בעיניו את כוחו הסוחף של הניגון, המדבק כל כך, ואשר איש איננו יכול להשאר אדיש נכחו. ודווקא עוצמה זו, הכובשת את האדם ומכניסה את כל רבדיו בתוך תנועת הניגון, היא היכולה מצד אחד לרומם את האדם לדבקות גמורה, ומאידך להפילו לשאול תחתיות. אחריות זו, לדברי ר' נחמן, מוטלת על כתפיו של המנגן. לאן הוא לוקח את הרוח? לאן הוא מכוון? מהי מטרתו ומהי שאיפתו?

זהו הכשרון הראשון, הנתבע מן המנגן. היכולת לגעת בנימי נפשו החיוביים של האדם, לדלות מן האדם את הטוב והקדוש ולא להשתמש ברע ובנמוך, אולם יכולת זו איננה מספקת. מן המנגן נדרשת מעלה נוספת.

המנגן חייב להיות בעל ענוה פנימית וביטול עצמי כלפי הציבור. שלולא כן אין מקום בקרבו של שליח הציבור[8] להכיל את כולם.

דיברנו בעבר על בחינת מלכות - דלית לה מגרמא כלום ואית בה כולא.[9] היכולת להכיל את הכל מחייבת שלך לא יהיה כלום משלך. זוהי בחינת מלכות, וזוהי בחינתו של משה רבינו, העניו מכל אדם, שכיון שכל שאיפתו היתה "ומי יתן כל עם ד' נביאים" (במדבר י"א, כט), הוא היה יכול להכיל בקרבו את נשמותיהם של כל ישראל. זוהי גם דמותו של דוד מלך ישראל שהיה שלוחם של ישראל, והעמיד בנין של מלכות. מלכות דלית לה מגרמא כלום אבל אית בה כולא.

ר' נחמן בסופה של התורה מדמה את הצדיק, שהוא שליח הציבור, לרועה. והבל פיהם של תינוקות של בית רבן, בא להם מן המשכן שבונה הרועה. הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שאין בהם חטא הוא הצינור המזוקק, שדרכו החיות האלוקית באה לעולם, ומהבל פיהם נבנית הקומה הרוחנית של העולם.[10] ומהצדיק יונקים התינוקות את הבל פיהם בבחינת רועה.

משל הרועה מכיל בתוכו בדיוק את האבסורד המהותי של בחינת המלכות, שהיא גם בחינתו של הצדיק ושל שליח הציבור. מחד, הרועה כשמו כן הוא! הוא מוביל ומנהיג את צאנו. מדובר במנהיג הצועד בראש המחנה. מאידך, הרועה יוצא בעקבי הצאן. הוא אינו שם בשביל עצמו והצאן אינו קיים בשביל הרועה. הרועה קיים בשביל עדת צאנו. היכולת להוליך את הצאן מחד, וללכת בעקבותיו מאידך, היא היכולת המורכבת של המלך להנהיג את עמו אבל להיות שם בשביל העם. וזוהי בחינת מלכות, שנקודת המוצא שלה - לית לה מגרמא כלום, אולם תוצאותיה הן שיש בה את כולם, והכל נכלל בה.

ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה

הדבר גם בא לידי ביטוי בדבריו הנפלאים מרוממי הנפש של רבינו:

דַּע, כִּי יַעֲקב אָבִינוּ, כְּשֶׁשָּלַח אֶת בָּנָיו-עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים -לְיוֹסֵף, שָׁלַח עִמָּהֶם נִגּוּן שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. וְזֶה סוֹד: קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְכוּ' (בְּרֵאשִׁית מג), בְּחִינַת זֶמֶר וְנִגּוּן, שֶׁשָּׁלַח עַל-יָדָם לְיוֹסֵף, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: מִזִּמְרַת - לְשׁוֹן זֶמֶר וְכוּ'. כִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן... וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה. וְזֶה סוֹד מַה שֶּׁכָּתוּב (שָׁם ד): וַתֵּלֵד עָדָה אֶת יָבָל, הוּא הָיָה אֲבִי ישֵׁב אהֶל וּמִקְנֶה וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁהָיָה בָּעוֹלָם רוֹעֵה מִקְנֶה, הָיָה תֵּכֶף כְּלֵי-זֶמֶר כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה ידֵעַ נַגֵּן (שְׁמוּאֵל-א ט"ז), עַל-כֵּן הָיָה רוֹעֶה (שָׁם) כַּנַּ"ל. (גַּם מָצִינוּ בַּאֲבוֹת הָעוֹלָם כֻּלָּם, שֶׁהָיוּ רוֹעֵי מִקְנֶה). וְזֶה בְּחִינַת (יְשַׁעְיָה כ"ד): מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרות שָׁמַעְנוּ, הַיְנוּ שֶׁזְּמִירוֹת וְנִגּוּנִים יוֹצְאִים מִכְּנַף הָאָרֶץ, כִּי עַל-יְדֵי הָעֲשָׂבִים הַגְּדֵלִים בָּאָרֶץ נַעֲשֶׂה נִגּוּן כַּנַּ"ל. וְעַל-יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּגּוּן, עַל-יְדֵי-זֶה הוּא נוֹתֵן כּחַ בְּהָעֲשָׂבִים, וַאֲזַי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת לֶאֱכל. וְזֶה בְּחִינַת (שִׁיר-הַשִּׁירִים ב) הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, הַיְנוּ שֶׁהַנִּצָּנִים גְּדֵלִים בָּאָרֶץ עַל-יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן הַשַּׁיָּךְ לָהֶם כַּנַּ"ל. נִמְצָא, שֶׁעַל-יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ, הוּא נוֹתֵן כּחַ בָּעֲשָׂבִים, וְיֵשׁ מִרְעֶה לַבְּהֵמוֹת. גַּם הַנִּגּוּן הוּא טוֹבָה לְהָרוֹעֶה בְּעַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָרוֹעֶה הוּא תָּמִיד בֵּין בְּהֵמוֹת, הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיַּמְשִׁיכוּ וְיוֹרִידוּ אֶת הָרוֹעֶה מִבְּחִינַת רוּחַ הָאָדָם לְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, עַד שֶׁיִּרְעֶה הָרוֹעֶה אֶת עַצְמוֹ, בִּבְחִינַת (בְּרֵאשִׁית ל"ז): וַיֵּלְכוּ לִרְעוֹת אֶת צאן אֲבִיהֶם וְכוּ', וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: שֶׁהָלְכוּ לִרְעוֹת אֶת עַצְמָן. וְעַל-יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מִזֶּה, כִּי הַנִּגּוּן הוּא הִתְבָּרְרוּת הָרוּחַ, שֶׁמְּבָרְרִין רוּחַ הָאָדָם מִן רוּחַ הַבְּהֵמָה, בִּבְחִינַת (קהֶלֶת ג): מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה. כִּי זֶהוּ עִקָּר הַנִּגּוּן - לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה, כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מֵרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, כִּי נִתְבָּרֵר רוּחַ הָאָדָם מֵרוּחַ הַבְּהֵמָה עַל-יְדֵי הַנִּגּוּן כַּנַּ"ל. וְיֵשׁ חִלּוּקִים רַבִּים בִּנְגִינָה, כִּי יֵשׁ נִגּוּן שָׁלֵם, וְיֵשׁ נִגּוּן שֶׁהוּא בְּכַמָּה בָּבוֹת, וִיכוֹלִים לְחַלְּקוֹ לְבָבוֹת וְעִנְיָנִים. וְדַע, שֶׁהַמֶּלֶךְ יֵשׁ לוֹ כָּל הַנִּגּוּן כֻּלּוֹ בִּשְׁלֵמוּת, אֲבָל הַשָּׂרִים אֵין לָהֶם רַק אֵיזֶה חֵלֶק בַּנִּגּוּן, כָּל אֶחָד לְפִי מְקוֹמוֹ. וְעַל-כֵּן אָמַר דָּנִיֵּאל לִנְבוּכַדְנֶצַּר (דָּנִיֵּאל ד): אַנְתְּ הוּא אִילָנָא וְכוּ' וּמָזוֹן לְכלָּא בֵהּ. כִּי נְבוּכַדְנֶצַּר שֶׁהָיָה מֶלֶךְ וְיֵשׁ לוֹ כָּל הַנִּגּוּן, עַל-יָדוֹ נִמְשָׁךְ כָּל הַמָּזוֹן, כִּי הַמָּזוֹן נִמְשָׁךְ עַל-יְדֵי הַנִּגּוּן כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן יַעֲקב אָבִינוּ, אַף שֶׁלּא הָיָה יוֹדֵעַ אָז שֶׁהוּא יוֹסֵף, רַק כְּפִי מַה שֶּׁסִּפְּרוּ לוֹ הַשְּׁבָטִים הַנְהָגוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף, שָׁלַח לוֹ נִגּוּן הַשַּׁיָּךְ לְשַׂר כְּמוֹתוֹ, כְּפִי מַה שֶּׁשָּׁמַע מִבָּנָיו דְּרָכָיו וְהַנְהָגוֹתָיו, כִּי יַעֲקב רָצָה לִפְעל אֶצְלוֹ עַל-יְדֵי הַנִּגּוּן מַה שֶּׁהָיָה צָרִיךְ, עַל-כֵּן שָׁלַח לוֹ אוֹתוֹ הַנִּגּוּן שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לְבָנָיו: קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, הַיְנוּ שֶׁיִּקְחוּ בְּחִינַת הַנִּגּוּן הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת 'זִמְרַת הָאָרֶץ' כַּנַּ"ל, בַּכֵּלִים שֶׁלָּהֶם. "וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה, מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכאת וָלט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" - הֵם בְּחִינַת מִשְׁקוֹלוֹת וּמִדּוֹת הַנִּגּוּן, כִּי הַנִּגּוּן נַעֲשֶׂה מִגִּדּוּלֵי הָאָרֶץ כַּנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן תנינא סג).

'לכל רועה ורועה יש ניגון מיוחד' קובע ר' נחמן ולכאורה משפט זה מדגיש את האופי הייחודי של כל רועה ורועה, אולם מיד אחר כך מבהיר ר' נחמן את כוונתו: הניגון של הרועה מורכב משירתם של העשבים, שאליהם מתאווה צאנו.[11] הרועה יודע לאיזה עשב זקוקה כל בהמה, ועל פי צרכי בהמותיו הוא קובע את מקום המרעה, וכשבא הרועה לאותו המקום, הוא שר את ניגונם של כלל העשבים הנמצאים באותו המקום, ועל ידי ניגונו הוא מצמיח את העשבים ויש מאכל לבהמותיו.

שירת העשבים היא חיותו של העולם, וחיות זו מגוונת ועשירה.