פרוזבול ואיסורי דאורייתא

א. מקור הדין ומטרתו

מקורו של הפרוזבול בדברי המשנה:

"פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, ועוברין על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' ', התקין הלל פרוזבול" (שביעית פ"י, מ"ג).

פרוזבול, אם כן, הוא תקנת חכמים מסוף ימי הבית השני. הלל הזקן ראה, שאנשים נמנעים מלהלוות כסף לעניים לקראת השמיטה, שמא חובם יישמט ולא יקבלו את כספם, ובכך עוברים על לאו מפורש מן התורה, האוסר להימנע מלהלוות מסיבה זו. כדי לתקן את המצב, תיקן הלל מנגנון המאפשר לעקוף את השמיטה ולגבות את החובות כרגיל, כפי שנראה להלן.

לפי פשטות המשנה, מטרת התקנה היתה להציל את המלווים מפני איסור דאורייתא. הדבר נראה תמוה: האם כך היא הדרך הראויה, שכאשר אנשים עוברים בעקביות על איסור דאורייתא, משנים את המצב ההלכתי, כך שהאיסור יפסיק להיות רלוונטי? והרי זוהי 'תקנתא לרשיעי'[1]!

מהגמרא באמת נראה, שמטרת התקנה היא אחרת. הגמרא (גיטין לו:) מסבירה, שהמילה 'פרוזבול' היא קיצור של המילה 'פרוזבוליבוטי', שמשמעה 'תקנה לעשירים ולעניים' ('פרוז'=תקנה, 'בולי'=עשירים, 'בוטי'=עניים), והראשונים (רש"י, ר"ש על המשנה ועוד) מבארים, שהכוונה היא לכך שהעשירים יקבלו את כספם בחזרה, והעניים ימצאו אנשים שיסכימו להלוות להם[2]. מדוע אנו רוצים שהעשירים יקבלו את כספם בחזרה? הרי התורה קבעה שלא יקבלו אותו! לכאורה ברור, שעיקר התקנה היתה לטובת העניים, שלא תינעל בפניהם דלת ההלוואות, אלא שכדי שהעשירים יהיו מוכנים להלוות, יש לדאוג לכך שיקבלו את כספם בחזרה.

לפי זה, התקנה אמנם מועילה גם לרשעים, והיא נובעת מתוך תופעה פסולה שהתורה גינתה בפירוש, אולם המטרה הסופית של התקנה דווקא תואמת את היעד שהציבה התורה: לסייע לעניים שיוכלו ללוות כסף. התורה הציבה דרך אידיאלית להגיע ליעד זה, אולם הלל ראה שדרך זו כבר אינה מובילה לאותו יעד, ולכן נאלץ לשנות את ההלכה כדי להגיע אליו. וכך ניתן להבין גם את דברי המשנה: המשנה לא התכוונה לומר שתקנת הפרוזבול באה להציל מן האיסור, אלא שהיא משמשת חלופה לאיסור. האיסור בא למנוע פגיעה בעניים, ומשראה הלל שאנשים עוברים על האיסור והעניים נפגעים, תיקן דרך חלופית לסייע להם.

האם ראוי להשתמש בתקנה זו, המנוגדת לרצונה של התורה, ונובעת מתוך מצב לא אידיאלי? עקרונית, התשובה היא שלילית: מוטב לקיים את רוח ההלכה המקורית ולהשמיט את החובות, ולא לסמוך על הפרוזבול. ברם, במקרים רבים קשה לומר שהשמיטה תואמת את רוח ההלכה. כך, למשל, רוב האנשים 'מלווים' כסף לבנק. האם ניתן לומר שהבנק הוא "אחיך האביון" המוזכר בתורה, וזוהי רוח ההלכה, שחובותיו יישמטו? האם לשם כך נאמרה מצוות שמיטת כספים? ברור שהתורה התכוונה למי שהלווה כסף לאנשים מסכנים, ומי שאכן נהג כך, ראוי שיקיים את המצווה וישמוט את חובותיו, אם הוא יכול לעמוד בכך. אולם כאשר מדובר בחוב של הבנק וכדומה, אין שום ערך בשמיטת החובות, ואין שום סיבה שלא לנצל את הדרך שתיקן הלל לעקוף את המצווה.

ב. מהותו של הפרוזבול

שיטת הרמב"ם

מהו בדיוק הפרוזבול? בעניין זה עוסקת המשנה הבאה:

"זהו גופו של פרוזבול: מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמין למטה או העדים" (שם, מ"ד).

לפי הגרסה שלפנינו נראה, שהמלווה פשוט מודיע לבית הדין, שהוא יגבה את כל החובות שלו כרגיל ("מוסר" היינו מעביר להם מסר), והדיינים או העדים חותמים על הצהרה זו. וכך מבאר הרמב"ם בפירוש המשנה. לפי זה אין כאן מנגנון מיוחד לעקיפת המצווה, אלא פשוט ביטול שלה. הלל בעצם תיקן, שכל אדם החפץ בכך, יוכל לקבוע שהשמיטה לא תחול עליו, ובלבד שיצהיר על כך בפני בית הדין, ובית הדין יתעד את הדבר בכתב. איך ניתן לבטל סתם כך מצווה מן התורה? שאלה זו נידונה בגמרא:

"ומי איכא מידי, דמדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא? אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא... ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית, ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, עמד והתקין פרוסבול" (גיטין לו:).

הגמרא קובעת, שפרוזבול באמת אינו מועיל להפקיע מצוות שמיטה דאורייתא, והוא מבוסס על דעת רבי, ששמיטה בזמן הזה היא רק מדרבנן. לדעה זו, השמיטה נוהגת בזמן הזה רק בתור זכר לימים עברו, ומשראה הלל שהיא מביאה לפגיעה בעניים, הבין שהנזק שיש בה מרובה על התועלת, והחליט בעצם לבטל את המצווה. גם הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ט, הט"ז) מדגיש, שפרוזבול אינו מועיל אלא בזמן ששמיטה נוהגת מדרבנן[3].

אם השמיטה בעצם בטלה, מדוע אפוא יש צורך בכתיבת פרוזבול בפני בית הדין? תשובתו המפתיעה של הרמב"ם לשאלה זו מתבררת מתוך דבריו בהלכות:

"תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ומסר דבריו לתלמידים ואמר: מוסרני לכם, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית" (פ"ט, הכ"ז)[4] .

לדבריו, מעיקר הדין אין צורך לא בכתיבת פרוזבול ולא בנוכחות בית דין, אלא מצוות השמיטה פוקעת "בדברים בלבד", היינו בהצהרה בעל פה בפני קהל. אולם, בפועל, הרמב"ם אינו מוכן להקל בכך אלא לתלמידי חכמים, היודעים ששמיטה בזמן הזה היא מדרבנן. שאר האנשים אינם בקיאים בכך, והם עלולים לחשוב שגם מצווה דאורייתא יכולה להתבטל בדרך זו. לכן יש צורך להראות להם שהמצווה אינה מתבטלת "בדברים בלבד", ולדרוש מהם פרוצדורה מסובכת יותר כדי להיפטר מן המצווה: כתיבת פרוזבול בפני בית דין. הרמב"ם אפילו מחמיר בדרישה זו, וקובע שיש לכתוב פרוזבול דווקא בפני בית דין של "חכמים גדולים ביותר" המוסמכים להפקיע ממון, כפי שנראה בהמשך[5]. כאמור, לדעת הרמב"ם מדובר כנראה בדרישה צדדית, אבל מעיקר הדין די בכך שהמלווה יצהיר שאינו מעוניין שהשמיטה תחול על חובותיו.

מסירת שטרות לבית הדין

ברם, דעת הרמב"ם היא חריגה, ושאר הראשונים הבינו את עניינו של הפרוזבול באופן אחר[6]. מקור לשיטתם ניתן למצוא בדברי הספרי:

" 'ואשר יהיה לך את אחיך' - ולא של אחיך בידך. מכאן אתה אומר: המלוה על המשכון אין משמט. 'את אחיך תשמט ידך' - ולא המוסר שטרותיו לבית דין. מכאן אמרו: התקין הלל פרוסבול מפני תיקון העולם... וזהו גופו של פרוסבול: מוסרני אני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני כל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמים למטה או העדים" (פסקה קי"ג).

לדברי הספרי, הפרוזבול מבוסס על ההלכה האומרת, שמי שמוסר את שטרות החוב שלו לבית הדין, אין החובות נשמטים בשביעית. הלכה זו נלמדת מן הפסוקים, ובפשטות זהו דין דאורייתא, ועל גביו בא הלל ותיקן את הפרוזבול. להלן נבדוק מהו היחס בין הדין המקורי לבין התקנה, ומכל מקום ברור שהתקנה אינה באה להפקיע לגמרי את המצווה, כפי שהבין הרמב"ם, אלא רק לנצל דין מסויים מדיני המצווה, כדי למנוע מהחובות להישמט.

אם נעיין בנוסח הפרוזבול המופיע בספרי, נוכל באמת לזהות הבדל משמעותי בינו לבין הנוסח המופיע במשנה. בנוסח המשנה שלפנינו נאמר: "מוסר אני לכם... שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה", ואילו בנוסח הספרי נאמר: "מוסרני לכם... כל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה". ההבדל הוא רק באות אחת, ובכל זאת הוא משמעותי מאוד. לפי המשנה, המילה "מוסר" פירושה 'מודיע': המלווה מודיע לדיינים על רצונו לגבות את החוב. ואילו לפי הספרי, הכוונה היא למסירה ממש: המלווה מוסר לדיינים את החובות, וזה מה שמאפשר לו לגבות אותם. למעשה, הגרסה "כל חוב" מופיעה גם בכמה מכתבי היד של המשנה, וכן בכמה מן הראשונים (תוס' גיטין לג.; ר"ן שם יח: באלפס; יראים סי' קס"ד; טור סי' ס"ז ועוד), וזוהי כאמור ההבנה המקובלת של הפרוזבול, שהוא מהווה מסירה של החובות לבית הדין, כך שלא יישמטו בשביעית.

מדוע חוב שנמסר לבית הדין אינו נשמט? הספרי לומד דין זה מן הפסוק "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך", אולם אינו מבאר בדיוק כיצד נלמד הדין מן הפסוק. הגמרא (גיטין לז.) מנמקת דין זה בכך ש"תפסי להו בי דינא", אולם אינה עומדת על משמעות הדבר. אם נדקדק בדברי חז"ל והראשונים, נוכל למצוא שתי הבנות שונות של דין זה.

בתחילת הספרי מופיע דין אחר, הקובע שמלווה על המשכון אינו נשמט, שנאמר "יהיה לך את אחיך" - "ולא של אחיך בידך". השמיטה חלה רק כאשר למלווה יש נכסים אצל הלווה, והלווה חייב לו, ולא כאשר המלווה מחזיק בידו משהו משל הלווה, כך שהחוב בעצם נפרע, לפחות באופן זמני, כפי שקורה במלווה על המשכון. לפי גרסת כמה ראשונים (תוס', רמב"ן, ריטב"א ואחרים בגיטין לו.) בדברי הספרי, גם דין מסירת שטרות לבית הדין מבוסס על אותה דרשה בדיוק. מדוע מסירת שטרות לבית דין נחשבת כאילו המלווה מחזיק בידו משהו משל הלווה? - כנראה משום שלבית הדין יש כוח לרדת לנכסי הלווה ולגבות את החוב בעל כורחו, כך שלאחר העברת השטרות לבית דין ניתן לראות את החוב כאילו כבר נגבה. וכעין זה כתב הריטב"א (מכות ג:), ש"כל שמוסר שטרותיו ממש לבית דין, מדאורייתא אינו משמט, דהא נגוש ועומד הוא".

ברם, לפי גרסת הספרי שלפנינו, ישנה הפרדה בין מלווה על המשכון לבין מסירת שטרות לבית הדין (וכן בירושלמי פ"י, סוף ה"א). דין מסירת שטרות אינו נלמד מן המילים "יהיה לך את אחיך", אלא מן המילים "את אחיך תשמט ידך". נראה שדרשה זו מתכוונת לומר, שהשמיטה אינה אלא בין אנשים פרטיים, שהאחד שומט את חובות אחיו, ואילו בית הדין, שהוא גוף ציבורי, אינו מצֻווה בכך. כך נראה גם מדבריו של רש"י:

"...שהוא מוסר שטרותיו לבית דין, דאיהו לא תבע ליה לבעל חוב אלא הבית דין, והן יורדין לנכסיו, ולא קרינא ביה לא יגוש" (גיטין לב: ד"ה "מוסרני").

כך כתב גם היראים (סי' קס"ד), ש"לא קרינא ביה לא יגוש, שהרי בית דין נוגשים ולא הוא", וכן נראה גם מראשונים אחרים. לפי זה, אין אנו רואים את החוב כאילו הוא גבוי, אלא אנו רואים את המציאות כאילו הלווה חייב את הכסף לבית הדין, וחוב כזה, המיועד לגוף ציבורי, אינו נשמט. מובן שבית הדין לא יקחו את הכסף לעצמם, אלא יעבירו אותו למלווה, ובכל זאת התחדש כאן, שניתן לראות את החוב כאילו הוא כלפי בית הדין.

לפי ההבנה הראשונה, בית הדין מתפקדים כאן כמעין הוצאה לפועל, הגובה את חובותיו של המלווה, ואילו לפי ההבנה השנייה, בית הדין מתפקדים כאן כמלווה, שהחוב כביכול מיועד אליו. לפי ההבנה הראשונה, ברור שהמלווה יכול בסופו של דבר לגבות את החוב בעצמו, ואילו לפי ההבנה השנייה, נראה שהמלווה יכול לעשות כן רק בתור שליח בית הדין.

היחס בין פרוזבול למסירת שטרות

כעת יש לשאול: אם עניינו של הפרוזבול הוא מסירת שטרות לבית הדין, מה בדיוק חידש הלל בתקנה זו, הרי לכאורה מדובר בדין דאורייתא, כפי שעולה מן הספרי. מדוע אפוא הזדעקה הגמרא, ש"מדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא". הראשונים דנו בשאלה זו, והלכו בשלושה כיוונים מרכזיים:

א. לדעת התוס' (גיטין לו. ד"ה "מי איכא"), פרוזבול אמנם מועיל מן התורה, והלל לא חידש הלכה שלא היתה קיימת, אלא רק פרסם אותה. עד ימי הלל, אנשים לא מסרו את שטרותיהם לבית הדין, וייתכן גם שבית הדין בכלל לא היה מוכן לקבל שטרות חוב מאנשים פרטיים. הלל הפך את הדבר למקובל, שלפני השמיטה מרבית האנשים מוסרים את שטרותיהם לבית הדין, כך שהשמיטה כמעט לא תנהג בפועל, ואנשים לא יימנעו מלהלוות. לפי זה, הגמרא לא תמהה כיצד הצליח הלל להפקיע את מצוות השמיטה, אלא כיצד העז לעשות כן: איך ייתכן שהלל הנהיג דרך ממוסדת, שגרמה בפועל לביטולה של מצוות השמיטה. האפשרות לנהוג כך היתה תמיד קיימת, אולם אין הדבר ראוי להפוך אותה למשהו מקובל ורווח, כך שמצוות השמיטה כמעט ותיעלם מן העולם. הגמרא תירצה, שמאחר שמצוות השמיטה בזמן הזה היא רק מדרבנן, זכר לימים ההם, והיא גורמת בפועל לפגיעה קשה בעניים, החליט הלל שטובתם של העניים עדיפה על קיומו של אותו 'זכר'. הלל מצא אפוא סעיף קטן של ההלכה, המאפשר להתחמק מן השמיטה בפועל, ויצר באמצעותו דרך מעשית לרבים לעקוף את המצווה.

הקושי בפירוש זה הוא, שהגמרא (גיטין לו:) דנה בתוקפה של תקנת הפרוזבול, האם זוהי תקנה לדורות, ובאילו תנאים ניתן לבטל אותה, ולכאורה דיון זה אינו שייך, אם הדין הבסיסי הוא מן התורה, והתקנה רק מסדירה את השימוש בו מבחינה מעשית.

ב. מדברי רש"י בסוגייה (שם ד"ה "רבא") עולה, שלא הבין כתוס'. לפי הבנת רש"י בגמרא, יש בהמשך דבריה תירוץ נוסף לקושיה, כיצד שינה הלל את ההלכה מן התורה: הפקר בית דין הפקר. התורה אמנם אמרה שהחוב נשמט ואיננו, אולם לחכמים יש כוח להפקיר את נכסיו של הלווה ולהקנותם למלווה, וכך בעצם ליצור את החוב מחדש, ואין זו עקירת דבר מן התורה. ברור שרש"י הבין, שהלל שינה את ההלכה, ולא רק ניצל הלכה קיימת.

מצד שני, מדברי רש"י בכמה מקומות (מכות ג:; גיטין לב:; כתובות פט.) עולה, שתקנת הלל אינה מוסיפה מאומה על הדין של מסירת שטרות, אלא "מוסר שטרותיו לב"ד - הוא פרוזבול שהתקין הלל" (לשון רש"י במכות שם). לפי זה נראה, שהלל חידש את עצם הדין של מסירת שטרות. וכן הבינו תוס' (הנ"ל) ואחרים בדעת רש"י, שדין מסירת שטרות המופיע בספרי אינו אלא אסמכתא בעלמא, ולמעשה זהו דין הפרוזבול שתיקן הלל. כך הסיקו גם הרמב"ן והמאירי (גיטין שם), וסמך להבנה זו ניתן למצוא במדרש תנאים:

" 'ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך' - לא המוסר שטרותיו לבית דין. מכאן התקין הלל פרוזבול, וכך דרש הלל: 'ואשר יהיה לך את אחיך' - לא המוסר שטרותיו לבית דין" (דברים ט"ו, ג).

מדברי המדרש עולה, שדרשת הפסוק באופן זה נעשתה במסגרת תקנת הפרוזבול, ואין מדובר בהלכה שהיתה קיימת לפני כן. לפי זה, תקנתו של הלל היא מרחיקת לכת: התורה כלל לא התחשבה בעובדה שהשטר נמסר לבית הדין, ואילו הלל המציא דין כזה יש מאין, וקבע שמסירת השטר לבית הדין מונעת את השמטת החוב. הגמרא כאמור תמהה, איך יכל הלל למנוע כך את חלות השמיטה, ותירצה שמדובר בשמיטה דרבנן בלבד, או שהדבר מבוסס על "הפקר בית דין הפקר".

להבנה זו, אין שום פער בין פרוזבול לבין מסירת שטרות, והכותב פרוזבול צריך להעביר את שטרות החוב לבית הדין בפועל. ברם, כמה ראשונים העירו, שהמשנה מזכירה דין אחד הקובע ש"המוסר שטרותיו לבית דין אינן משמטין" (פ"י, מ"ב), ודין אחר הקובע ש"פרוזבול אינו משמט" (מ"ג), ומשמע שמדובר בשני דינים שונים.

ג. הריטב"א (מכות ג:), הר"ן (גיטין שם), רבנו קרשקש (שם) ואחרים הציעו הבנה אחרת, המפרידה בין שני הדינים (המקור בדברי הרמב"ן שם). לדבריהם, התורה קבעה שכאשר השטר נמסר ממש לבית הדין, החוב אינו נשמט, ואילו הלל הרחיב דין זה, וקבע שדי בכך שהמלווה יצהיר שהוא מעביר את החוב לבית הדין, כדי שהחוב לא יישמט. אין צורך להעביר בפועל את השטר לידי בית הדין, ואפילו אם השטר כלל אינו בידיו, או שמדובר בכלל במלווה בעל פה, מועיל הפרוזבול להחשיב את החוב כמסור ביד בית הדין ולמנוע את השמיטה.

לסיכום, ראינו ארבע דעות בהבנת עניינה של תקנת הפרוזבול:

* תוס' בגיטין - הפרוזבול אינו אלא הסדרה של הלכה קיימת, הקובעת ששטרות שנמסרים לבית הדין מונעים את השמטת החוב.

* הריטב"א וסיעתו - מדובר בהרחבה מסויימת של הלכה זו, הקובעת שאין צורך למסור את השטרות בפועל, אלא די להצהיר על כך.

* רש"י וסיעתו - מדובר בתקנה חדשה לגמרי, המפקיעה את מצוות השמיטה במקרה ששטרות החוב נמסרים לבית הדין.

* הרמב"ם - מדובר בהפקעה גורפת של מצוות השמיטה, שמעיקר הדין נעשית ע"י הצהרה שהמלווה מעוניין לגבות את חובותיו. תקנה זו אינה קשורה כלל לדין מסירת שטרות לבית הדין[7].

הנפקא-מינה תהיה בשאלה, האם יש צורך למסור בפועל את השטרות לבית הדין: לפי רש"י ותוס' ייתכן שצריכים לעשות כן, ואילו לפי הרמב"ם והריטב"א אין הכרח בכך. השו"ע (חו"מ ס"ז) לא עסק בפירוש בשאלה זו, אולם מסתימת דבריו נראה שאין צורך למסור את השטרות לבית הדין. וכן פסק הרמ"א (שם, יט) בפירוש, שפרוזבול מועיל אפילו למלווה בעל פה.

אופן פעולת הפרוזבול

ראינו את עניינה של תקנת הפרוזבול באופן כללי, אולם עדיין נשאר להבין כיצד בדיוק פועל הפרוזבול: מה עושה המלווה, איזה חלק נוטלים הדיינים בתהליך, ומדוע מעלים את הדברים על הכתב.

לפי המשנה, כזכור, המלווה מצהיר בפני בית הדין, שהוא מוסר להם את חובותיו, והדיינים או העדים חותמים על הצהרתו. הראשונים נחלקו כנראה בשאלה, מהו המרכיב המרכזי בתהליך, המונע מן החובות להישמט: הצהרת המלווה או כתיבת השטר. נפתח בדבריו הברורים של הר"ן בעניין זה. המשנה (פ"י, מ"ה) קובעת, שאם בפרוזבול נכתב תאריך מאוחר יותר מהזמן האמיתי בו נכתב הפרוזבול, הפרוזבול פסול, ואינו מונע את השמטת החובות[8]. הר"ן תמה על כך: אם אנו יודעים בוודאות מתי התבצע התהליך, מה אכפת לנו שהשטר אינו מתעד אותו כראוי, סוף סוף מסירת החובות לבית הדין התבצעה כהלכה! וזוהי תשובתו של הר"ן:

"לאו קושיא היא, שאילו היה הפרוסבול מעיד שנמסרו השטרות לבית דין, אין הכי נמי, אבל הפרוסבול אין עניינו כך, שכגון זה לא הוצרך כלל לתקן, דמוסר שטרותיו לבית דין מדאורייתא הוא, ותקנתו של הלל היתה במסירת מילי לבד, ובכהאי גוונא משמע ששטר הפרוסבול עצמו הוא שמפקיע הממון ולא ישיבת הבית דין שישבו על כך" (שו"ת הר"ן, סי' ע"ז).

לדבריו, שטר הפרוזבול אינו שטר ראיה, אלא מעין שטר קניין. הוא אינו מעיד על מסירת השטרות לבית דין, שהרי לא היתה באמת מסירת שטרות לבית דין. המלווה מצהיר על רצונו למסור את חובותיו לבית הדין, אולם בהצהרה בלבד לא ניתן להעביר חובות. החידוש של הלל הוא, שכאשר הדיינים חותמים על הצהרה זו, יש בכוחם לשנות את המציאות ולהעביר את החובות אליהם. שטר הפרוזבול נחשב כ'מעשה בית דין', ויש בכוחו להפקיע את ממונו של הלווה כך שחובו לא יישמט. לכן ברור שכתב הפרוזבול צריך לעמוד בקריטריונים של שטר, ולכלול תאריך מדוייק.

הר"ן מביא ראיה לדבריו מהגמרא. במשנה נאמר, כזכור, שעל הפרוזבול יכולים לחתום הדיינים או העדים. הגמרא (גיטין לג.) מסיקה, שאפילו אם הפרוזבול כולו נכתב בלשון של דיינים: "בית דין היינו, ובא פלוני ואמר לנו וכו' ", אין הדיינים צריכים לחתום עליו, אלא די בכך ששמותיהם יופיעו בו, ועל הפרוזבול יחתמו שני עדים. הר"ן תהה: אם אין זה אלא שטר ראיה בעלמא, מה הרבותא בכך? אלא כנראה שהפרוזבול הוא 'מעשה בית דין', ובכל זאת התחדש, שאין צורך בחתימת הדיינים.

ברם, יש מי שהגיע מדברי הגמרא למסקנה ההפוכה:

"...דהתם כיון שאמר לפני בית דין 'מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין', הרי נגמר מעשה הפרוזבול, והפרוזבול שחותמין בו אינו אלא לראיה בעלמא, דהא למאן דאמר פרוזבול בשלשה, אפילו הכי סגי דלחתמו ביה עדים, משום דלא הוי אלא לראיה בעלמא" (שו"ת הריב"ש, סי' שפ"ב).

לדברי הריב"ש, אם שטר הפרוזבול הוא שמקנה את החובות ומפקיע את השמיטה, לא ייתכן שנסתפק בחתימה של שני עדים, בשעה שצריכים שלושה דיינים, שהרי החתימה היא מרכיב מרכזי בחלות השטר. על כורחנו, שהצהרת המלווה בפני הדיינים היא שמפקיעה את השמיטה, וכתיבת הפרוזבול אינה אלא ראיה בעלמא.

אם כתיבת הפרוזבול אינה אלא לראיה בעלמא, לכאורה היא אינה מעכבת כלל. וכך באמת עולה מדבריו של הרא"ש. הגמרא (גיטין לז.) מספרת על רבנן דבי רב אשי, ש"מסרו מילייהו להדדי". הרמב"ם הבין, כזכור, שמדובר בקולא הנוגעת לתלמידי חכמים בלבד, אולם הרא"ש (שם פ"ד, סי' י"ג) הבין שכל אדם יכול לנהוג כך, היינו לומר את לשון הפרוזבול בפני הדיינים, מבלי להעלות את הדברים על הכתב, וכך פסק גם הטור (חו"מ ס"ז). ברור שפסק זה מבוסס על ההנחה, שכתיבת השטר אינה אלא לראיה בעלמא, כך שניתן לוותר עליה. לפי שיטת הר"ן, לא שייך כלל לומר כך, והר"ן אכן מקבל בפירוש את שיטת הרמב"ם בהקשר זה.

יש ראשונים שהקלו בעניין זה עוד יותר. בירושלמי (פ"י, ה"ב) על המשנה נאמר: "ואפילו נתונין ברומי". לדעת רוב הראשונים (רמב"ן, רבנו קרשקש ור"ן בגיטין לו., ועוד) הכוונה היא לכך, שניתן לכתוב פרוזבול אפילו אם שטרות החוב נמצאים ברומי, וכפי שראינו לעיל, שאין צורך למסור את השטרות בפועל לבית הדין. אולם המרדכי (סי' ש"פ) הבין את הירושלמי אחרת: ניתן לכתוב את הפרוזבול אפילו אם הדיינים נמצאים ברומי, היינו שאין חובה לעשות זאת בפני בית הדין. המלווה מודיע, שהוא מוסר את חובותיו לדיינים מסויימים, ומפרט את שמותיהם, ושני עדים חותמים על הצהרתו, אולם הדיינים עצמם אינם צריכים לדעת מכל זה, ודי בהצהרת המלווה כדי שהחובות יעברו לבית הדין, ולא יישמטו. מעבר לחידוש הגדול שיש כאן, ברור שדעה זו מבוססת על ההנחה, ששטר הפרוזבול אינו 'מעשה בית דין', שהרי בית הדין כלל לא התכנס. שטר זה אינו אלא ראיה בעלמא, ומה שבפועל יוצר את החלות הוא הצהרת המלווה בפני עדים.

הלכה למעשה פסק השו"ע (חו"מ ס"ז, כ) כדעת הרמב"ם, שמסירת דברים בעל פה מועילה לתלמידי חכמים בלבד, ואילו הרמ"א חלק ופסק כדעת הרא"ש והטור, והוסיף גם את דברי המרדכי:

"ויש אומרים דכל אדם נמי יוכל לומר דבריו בעל פה לפני בית דין ומהני, ואין צריך פרוזבול. ואין חילוק בין אם המלוה בעיר הדיינים או לא, כי יכול לומר אפילו שלא בפניהם: אני מוסר שטרותי לבית דין פלוני שבעיר פלונית".

אמנם, האחרונים נטו להסתייג משני פסקיו של הרמ"א. הב"ח (ס"ז, כג) למשל כתב, שאין לסמוך מלכתחילה על הרא"ש. לכן יש להקפיד, שלאחר שהמלווה מודיע בעל פה לבית הדין על רצונו למסור להם את חובותיו, בית הדין יכתוב את הדברים בשטר ויחתום עליהם. רק בשעת הדחק, כשלא ניתן לכתוב פרוזבול, ניתן לסמוך על הרא"ש והרמ"א, ולמסור את ההצהרה בעל פה מבלי לכתוב אותה בשטר (שו"ת חת"ס חו"מ, סי' נ'). במקביל כתבו התומים (חו"מ ס"ז, כא) ואחרים, שקשה לסמוך על דעתו החריגה של המרדכי, וראוי למסור את הצהרת הפרוזבול בנוכחות בית הדין דווקא. אמנם, האפשרות להקפיד על כך תלויה בשאלת זהותם של הדיינים, שבה נעסוק מיד.

ג. טיב בית הדין

בגמרא בגיטין נאמר:

"דאמר שמואל: לא כתבינן פרוסבול אלא אי בבי דינא דסורא, אי בבי דינא דנהרדעא... כי תקין הלל לדרי עלמא, כגון בי דינא דידיה, וכרב אמי ורב אסי, דאלימי לאפקועי ממונא, אבל לכולי עלמא לא" (לו:).

לדברי שמואל, ניתן לכתוב פרוזבול רק בפני בית דין של גדולים ומומחים, שיש להם כוח להפקיע ממון. הגמרא התלבטה בטעם הדבר. בתחילה חשבה הגמרא, שהלל לא תיקן את הפרוזבול לדורות עולם, אלא תיקן אותו לדורו בלבד, מתוך הנחה שבדורות הבאים ישבו בתי הדין ויבחנו את המצב, ואם יהיה עדיין צורך בפרוזבול, ישובו ויתקנו אותו בכל דור מחדש. לפי זה, מאחר שתקנת הפרוזבול כרוכה בהפקעת ממונו של הלווה, רק בית דין שיש בידו כוח הפקעה כזה, יכול להנהיג את כתיבת הפרוזבול.

ברם, הגמרא חזרה בה, וקבעה שייתכן שהלל תיקן את הפרוזבול לדורות עולם, ואין צורך לתקן אותו בכל דור מחדש, ובכל זאת יש צורך בבית דין שיכול להפקיע ממון. הגמרא אינה מנמקת מדוע הדבר נחוץ. לפי סברת הריטב"א שנזכרה לעיל, שמסירת השטרות מחשיבה את החוב כגבוי, ניתן להסביר בפשטות, שרק כאשר בית הדין הוא חזק ויכול להפקיע את ממונו של הלווה, ניתן להחשיב את החוב כאילו בית הדין כבר גבה אותו. ואילו לפי סברת רש"י והיראים, שמסירת השטרות מחשיבה את בית הדין כבעל החוב, צריכים לומר שבית דין שאין לו יכולת הפקעה, אינו מוכן להיכנס לעובי הקורה ולקחת את החוב על אחריותו.

הרמב"ם פסק להלכה את דברי שמואל, וכתב ש"אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי, שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם, אבל שאר בתי דינין אין כותבין". גם רבנו תם (מובא ברא"ש בגיטין פ"ד, סי' י"ג) סבר כך בתחילה, ולפי זה פסק שלא ניתן לכתוב פרוזבול בזמן הזה, כיוון שאין לנו מומחים כרב אמי ורב אסי. ברם, רבנו תם חזר בו, וקבע שלא צריכים דווקא דיינים ברמה של רב אמי ורב אסי, אלא די בבית הדין החשוב שבדור, "יפתח בדורו כשמואל בדורו". בהתאם לכך, כתב רבנו תם פרוזבול בעצמו.

ברם, הרי"ף השמיט את דינו של שמואל, ובעקבותיו כתבו כמה ראשונים (רמב"ן, רשב"א, רא"ש ועוד), שדינו של שמואל נדחה מהלכה. לדבריהם, שמואל פסק כך מתוך מגמה לצמצם את תקנת הפרוזבול במידת האפשר, כפי שמובא בגמרא (שם) בשמו, שאילו היה לו כוח היה מבטל את התקנה לגמרי, אולם רב נחמן, שהלכה כמותו, טען להפך, שאילו היה לו כוח היה מרחיב את התקנה יותר. גם הגמרא בעניין תלמידי רב אשי, שמסרו פרוזבול אחד לשני, מוכיחה שלא צריכים את בית הדין החשוב שבדור, אלא די בכל בית דין שהוא. לדעה זו, כל בית דין יכול להיחשב כבעל החוב, או להחשיב את החוב כגבוי, ואין צורך ביכולת להפקיע ממון.

פסק ההלכה של השו"ע הוא ברוח דבריו של רבנו תם:

"ואינו נכתב אלא בבית דין חשוב, דהיינו שלשה בקיאים בדין ובענין פרוזבול, ויודעים ענין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר" (ס"ז, יח).

ואילו הרמ"א פסק כדעת הרמב"ן:

"ויש אומרים דכותבין פרוזבול בכל בית דין, ונראה לי דיש להקל בזמן הזה".

מחלוקת זו קשורה במידת מה לדברי המרדכי שנזכרו לעיל. בגמרא (גיטין לז:) נאמר, שמי שאינו מחזיק בידו שטר פרוזבול, וטוען שהיה לו כזה ואבד, אנו מאמינים לו, כיוון שמסתבר מאוד שמי שחייבים לו כסף העדיף לכתוב פרוזבול, ולא לבנות על אמירת שקרים בבית הדין: "לא שביק היתרא ואכיל איסורא". הרמב"ן וסיעתו הוכיחו מכאן, שאין צורך בבית הדין החשוב שבדור, שהרי אם יש צורך בבית דין כזה, אולי אותו אדם רצה לכתוב פרוזבול, אולם לא הצליח להגיע אל בית הדין הגדול. ואילו המרדכי (הנ"ל) דחה את הראיה וכתב, שייתכן שיש צורך בבית הדין החשוב שבדור, אולם אין צורך להגיע אליו בפועל, אלא די למסור לו את החובות בשלט רחוק.

במילים אחרות, מהגמרא עולה שכתיבת פרוזבול היא דבר פשוט, ואילו כתיבת פרוזבול בבית הדין החשוב שבדור אינה דבר פשוט, ולכן על כורחנו נסיק אחת משתיים: או שאין צורך בבית הדין החשוב שבדור, או שאין צורך להגיע פיזית לבית הדין. וכך הוא בדיוק המצב מבחינה מעשית: רצוי לכתוב פרוזבול בפני בית הדין הגדול, וגם רצוי לכתוב אותו בפני הדיינים, אולם בפועל רק מעטים יוכלו להקפיד על שני הדברים יחד. לכן, ספרדים הנוהגים על פי השו"ע, ומוסרים את חובותיהם לבית דין של מומחים, נאלצים בדרך כלל לסמוך על המרדכי, ולמסור את החובות לאותו בית דין בפני עדים בלבד[9]. ואילו אשכנזים יעדיפו בדרך כלל לכתוב פרוזבול בפני בית דין של הדיוטות, כיוון שיותר קל לסמוך על הרמב"ן וסיעתו, שדי בבית דין כזה, ולא על שיטתו המחודשת של המרדכי, שאין צורך להגיע לבית הדין. ויש שהוסיפו בפרוזבול תנאי, שאם ההלכה היא שנחוץ דווקא בית הדין הגדול, הרי שהדיינים שבפניהם נמסר הפרוזבול יתפקדו כעדים ולא כדיינים, והחובות יימסרו לבית הדין הגדול (שמיטת כספים כהלכתה עמ' רמא בשם הגאון הרב יוסף שלום אלישיב והרב שטרנבוך, וכן נוהג מו"ר הרב ליכטנשטיין).

ד. הצורך בקרקע

במשנה נאמר:

"אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. אם אין לו - מזכה הוא בתוך שדהו כל שהוא" (פ"י, מ"ו).

המשנה קובעת, שפרוזבול מועיל רק אם ללווה ישנה קרקע. אם אין לו קרקע, המלווה יכול להקנות לו פיסת קרקע קטנה מדין "זכין לאדם שלא בפניו". בגמרא (גיטין לז.) מבואר, שדי בקרקע בגודל של קלח של כרוב, ואין צורך בכך שתהיה של הלווה ממש, אלא די בכך שתהיה אצלו בהשאלה, כך שהמלווה יכול פשוט להשאיל קרקע ללווה.

מדוע יש צורך בקרקע? רש"י (גיטין לז.) ביאר, שאין זה שכיח שללווה אין קרקע, וחכמים אינם מתקנים תקנות עבור מקרים שאינם שכיחים, ואילו הר"ש (על המשנה) הסביר, שכאשר ללווה יש קרקע, ניתן לגבות את החוב ביתר קלות, כך שהחוב נחשב כגבוי ועומד[10]. הר"ן (גיטין יט: באלפס ד"ה "ומסתברא") הביא נפקא-מינה למחלוקת זו: לפי רש"י צריכים שללווה תהיה קרקע בשעת כתיבת הפרוזבול, ואילו לפי הר"ש צריכים שתהיה לו קרקע בשעת השמיטה.

למעשה, כמעט לכל אדם יש קרקע מסויימת עכ"פ בשאלה או בשכירות, ולכן כולם יכולים לכתוב פרוזבול. יש שנוהגים לכתוב בפרוזבול בכל מקרה, שאם ללווה אין קרקע, המלווה מקנה לו קרקע משלו (והדיינים או העדים צריכים לקנות אותה עבורו), אולם מעיקר הדין אין צורך בכך, כיוון שניתן להניח שללווה יש קרקע.

כאן מסתיימת לה סדרת השיעורים בנושא השמיטה. אני מודה לכל מי שעמל ולמד את השיעורים למרות אורכם. ניתן ורצוי לשלוח תגובות, שאלות והערות באמצעות מערכת בית המדרש הוירטואלי - [email protected].

 

---