שיעור 6 - המאבק על ההכרה באלישע כיורשו של אליהו (ג)

  • הרב אלחנן סמט

אלישע בראשית דרכו: המאבק על ההכרה בו כיורשו של אליהו (המשך)

ד. "אפגשם כדב שכול… חית השדה תבקעם" (הושע י"ג, ח)

וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל
וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ
וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר
וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ:
עֲלֵה קֵרֵחַ! עֲלֵה קֵרֵחַ!
וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם
וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה'
וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר
וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים.
וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל הַר הַכַּרְמֶל
וּמִשָּׁם שָׁב שֹׁמְרוֹן. (כ"ג-"ה)

1. הקשיים בסיפורנו

סיפור קצר זה קשה ומעלה מספר שאלות: ראשית, מה בקשו 'הנערים הקטנים' מאלישע? על מה ולמה התקלסו בו? ומה פשר דבריהם הכפולים "עלה קרח"? שנית, מדוע הגיב אלישע בחומרה כה רבה כפי שהגיב? שאלה זו שאל ר"י אברבנאל[1]:

למה המית הנערים הקטנים אשר בבואו בית אל התקלסו בו? ומי האיש הירא ורך הלבב שייתן אל לבו דברי הילדים אשר אין בהם כל מום (- מאום), אף שיהיו דברי חרופין? כל שכן שאמרם 'עלה קרח, עלה קרח' לא היה בזה מהקלון והחרפה כל כך, שבעבור זה יקללם בשם ה' באופן שתצאנה שתים דובים מן היער וימיתום! והנביאים תמיד היו מן העלובים, והיו מכים אותם על הלחי והיו שומעים חרפתם ואינם משיבים.[2]

אנו מבקשים להוסיף ולהחמיר את השאלות הללו, אך לצורך זאת עלינו לברר תחילה באיזה מקום התרחש האירוע הזה: היכן בדרך שבין יריחו לבית אל היה אלישע בשעה שהתקלסו בו הנערים? שאלה זו תלויה באחרת: מאיזו עיר יצאו נערים אלו - מיריחו או מבית אל?

לדעת ר"י אברבנאל אירע מעשה זה סמוך לבית אל, והנערים הקטנים יצאו מבית אל.[3] לדעתו עשה אלישע שלושה נסים בשלוש התחנות שעבר בהן בדרכו עם אליהו: בירדן - חצה את הנהר באמצעות אדרת אליהו; ביריחו - ריפא את המים הרעים;

וכן בבית אל עשה נס הנערים… וכפי אותם המסעות שהלך אלישע עם אליהו… עשה הנסים אחרי לקיחתו, אם בירדן שהיה המסע האחרון, ואם ביריחו שהיה המסע הקודם אליו, ואם בבית אל שהיה המסע הקודם אליו… וזכר והיה נס בית אל בזה האופן, שבהיותו עולה במעלה העיר יצאו נערים קטנים ויתקלסו בו… והנה בבית אל היו בני הנביאים, כמו שנזכר, אבל היו גם כן מקודם לזה כהני הבעל והעגל אשר הניח שם ירבעם בן נבט… [והם] שלחו צעיריהם להלעיג לאלישע… וראה… שהיה זה במצוות אבותיהם… ולכן קללם בשם ה', כי ראה בהם שהיו 'זרע מרעים בנים משחיתים' ולכן מתחילתם 'עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור' (- על פי ישעיהו א', ד).

למרות היתרונות הפרשניים הניכרים לעין שבדברי רי"א הללו, קשה לקבל את פירושו: בפסוק כד נאמר על אלישע "ויפן אחריו ויראם". משמע מכאן שכדי לראות את הנערים היה על אלישע להסתובב לאחוריו, בניגוד לכיוון הליכתו. אם יצאו הנערים מבית אל כשהוא עולה במעלה העיר (כדברי רי"א) הרי הללו באו לקראתו, וכדי לראותם לא היה על אלישע לפנות אחריו. מכאן שנערים אלו הלכו בעקבות אלישע מאחוריו, והעיר שממנה יצאו היא אפוא יריחו. אם כן אלישע אינו נמצא במעלה העיר בית אל, אלא סמוך ליריחו, במערבה של העיר, בתחילת הדרך העולה ממנה לבית אל.[4]

כך אכן הבינו חז"ל[5] את מקומו של האירוע, ואף ראו דבר זה כמפורש בכתוב:

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלווה ומתלווה כאילו שופך דמים, שאלמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות (- שאילו ליווהו, היו המלווים גוערים בנערים ומפייסים את אלישע, והוא לא היה מקלל את הנערים).

מאי 'ונערים קטנים' (- הרי זו סתירה בתיאור גילם)? … דלמא (- שמא) על שם מקומם… דמן נעורן (רש"י: נקראו נערים שהיו מן נעורן)… [והגמרא דוחה אפשרות זאת] הכא מפורש מקומן (רש"י: יריחו)![6]

עתה, משהוברר לנו כי מקום האירוע היה סמוך ליריחו, והנערים המקלסים באלישע - מיריחו יצאו, הופך סיפורנו לתמוה עוד יותר, והקושיות שהקשינו לעיל מתעצמות: ראשית, שאלת מניעיהם של הנערים הללו מחריפה מאד: הרי אלישע היטיב עם עירם ברפאו את מימיה, ומדוע הם גומלים לו רעה תחת הטובה שגמל עם עירם ועם אנשיה? התנהגותם נראית תמוהה עוד יותר על רקע יחס הכבוד שהעניקו אנשי העיר לאלישע, כפי שניכר באירוע הקודם.[7]

שנית, תגובתו החריפה של אלישע להתקלסותם של הנערים עומדת עתה בניגוד חריף למעשה שעשה ולדיבור שדיבר ביריחו זמן קצר קודם לכן, ויוצרת מעין סתירה בהתייחסותו לעיר זו. בעיון הקודם תיארנו את נס ריפוי המים כ'אקורד הפתיחה' להמשך פעילותו של אלישע ולתפיסתו את תפקידו הנבואי. מפליא הניגוד בין אותו המעשה לבין קללת הנערים בסיפורנו: זהו הניגוד שבין הסרת קללה מן העיר יריחו (- קללת יהושע בשם ה') לבין קללה חדשה בשם ה' שקילל אלישע את הנערים הקטנים שיצאו ממנה; בין הבטחת חיים לאנשי יריחו והסרת המוות והשכול שפקדו אותם עד עתה לבין פקידת מוות ושכול חדשים על אבותיהם של ארבעים ושניים מנערי העיר.

2. "עלה קרח"

נתחיל את דיוננו בבירור המשמעות של דברי הנערים "עלה קרח". מסתבר שכוונתם הייתה לכך ש"קרח היה אלישע", כדברי רד"ק. אולם מה יש בעובדה זו כדי לגרום להם להתקלס באלישע? וכי מעטים הם הגברים הקרחים?[8]

ראשון הוא ר"י אברבנאל בין פרשנינו שהרגיש כי לעג זה לאלישע קשור לניגוד שבין דמותו של אליהו לזו של אלישע. כך תיארו שליחי אחזיה באזני מלכם את אליהו בסימניו הבולטים:

אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו. (א', ח)

ואחזיה הכיר מיד מיהו בעל הסימנים המובהקים הללו: "ויאמר אליהו התשבי הוא".

אמנם יש שפירשו את התיאור "איש בעל שער" כמקרא חסר: 'איש בעל אדרת שער'[9], אולם אפשר מאד כי כוונתם של השליחים הייתה לכך ששער ראשו של אליהו היה מגודל. ואם זהו פירוש דבריהם, נראה שיש בכך עדות להיותו של אליהו נזיר - עליו נאמר בתורה (במדבר ו', ה) "תער לא יעבר על ראשו… קדש יהיה, גדל פרע שער ראשו"[10].

התפיסה שהניגוד במראם החיצוני של הרב ותלמידו הוא הבסיס לרדיפה וללעג ביחס לשניהם, נמצאת כבר בדברי מדרש הפסיקתא רבתי (כו, א)[11]:

ענה ירמיהו ואמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם איני יכול להתנבאות עליהם. איזה נביא יצא להם ולא בקשו להורגו? … העמדת להם אליהו בעל קווצות והיו מלעיגים ומשחקים עליו 'הרי מסלסל קווצותיו' שכן שמו 'איש בעל שער'. העמדת להם אלישע, והיו אומרים לו 'עלה קרח, עלה קרח'. איני יכול לצאת על ידי ישראל!

מדרש זה טוען שהלעג לנביאים נתלה בכל תופעה מקרית, ואף בתופעות הפוכות כשער מגודל וקרחת, עד שאין כל נביא יכול לצאת ידי ישראל. ממילא אין מדרש זה חותר למשמעות המיוחדת של לעגם של הנערים לאלישע. אולם רי"א והמפרשים הבאים בעקבותיו ראו בהשוואה מרומזת זו שבין אלישע הקרח לאליהו בעל השער רמז לכוונת לעגם של הנערים. הנה דברי רי"א:

והנראה אלי משפט הכתוב… [כי] בא אלישע אליהם (- ליריחו ולבית אל) לקחת חזקה בשם ה' מהנבואה וממעשה הנסים… ואין ספק שהתפרסם עלות אליהו בסערה השמיימה, כי היו בני הנביאים יודעים זה כמו שנזכר, ושהיה בא אלישע תלמידו לעמוד במקומו. ולפי שאליהו עלה לשמים והיה איש בעל שער, לכן… [באו] צעיריהם להלעיג לאלישע, ולרמוז על עליית אליהו השמיימה, אמרו 'עלה קרח', רוצה לומר: אתה אינך בעל שער כאליהו רבך, כי קרח אתה. עלה אתה עתה לשמים כמו שעלה הוא! והיה זה להלעיג על לקיחת אליהו ועל אלישע.

בעקבות רי"א הלכו אף בעל המצודות והמלבי"ם. הנה דברי בעל המצודות:

"עלה קרח" - לפי שאליהו רבו היה בעל שער ואלישע היה קרח, אמרו בלעג והיתול: עלה קרח השמיימה כאליהו רבך! וכאילו אמרו: אינך במעלה כמוהו.[12]

ובדומה המלבי"ם:

"ויתקלסו בו" - הם ידעו כי הומשח תחת אליהו, ומבזותם את הנבואה והנביאים חרפו אותו לאמר: איך תהיה במקום רבך, והוא בעל שער ואתה קרח. וזהו שאמרו: עלה קרח, רוצה לומר: איך תעלה למדרגתו, וטבעך הפוך מטבעו, כי טבע הקרח הפוך מטבע בעל שער… וגם יש לומר שאמרו בלעג 'עלה לשמים אתה קרח, כמו שעלה רבך בעל שער לשמים'.[13]

שלושת הפרשנים הללו מוצאים בדברי הנערים השוואה של אלישע לאליהו לא רק בגלל התואר 'קרח' בדבריהם, אלא גם בגלל הציווי הנכפל בדבריהם 'עלה'. והרי המחצית הראשונה של פרקנו פתחה "ויהי בהעלות ה' את אליהו בסערה השמים", ולקראת סיומה נאמר (יא): "ויעל אליהו בסערה השמים". אולם צריך לציין שפועל זה נכפל גם בפסוק זה עצמו שבו מצויים דברי הנערים (כג): "ויעל משם בית אל, והוא עלה בדרך…".[14]

היתרון הגדול בפירושים אלו (והוא נאמר במפורש בדברי רי"א ומלבי"ם) שהם מבארים את סיפורנו בהקשרו, כחלק מהסיפור השלם הכלול בפרק ב': תיאור האירוע הזה הוא חלק מתיאור רחב יותר של מאבקו של אלישע להכרה בו כנביא היורש את תפקידו של אליהו. זהו הנושא של כל ארבע הפסקאות שמהן מורכבת המחצית השנייה של פרקנו. ההכרה באלישע, לעיתים ניתנה בחפץ לב, ללא צורך במאמץ מצדו, כמו הכרתם של בני הנביאים - זו שניתנה לו מייד לאחר נס חציית הירדן, וכמו הכרתם של אנשי יריחו לפני נס ריפוי המים ואחריו. אולם במקרים אחרים הכרה זו נמנעה מאלישע, והיה עליו להתגבר על מכשולים שונים בדרך אליה. כך היה בעת שבני הנביאים שביריחו 'התעשתו' מהכרתם הקודמת באלישע, ובקשו ממנו רשות לחפש את אליהו ולהשיבו, וכך גם בסיפור הקצר שאנו עומדים בו: מתברר ממנו כי לא הכול תמימי דעים ביריחו ביחס לקבלתו של אלישע כנביא הדור החדש הבא תחת אליהו. אנשי העיר הבוגרים, שפנו אליו בבקשתם, אמנם הכירו בו ככזה. אולם באוכלוסיית העיר היו קיימים גם מרכיבים אחרים: נערים קטנים שהיו 'מבזים את הנבואה והנביאים'. הללו מצאו בתפר הזה, שבין הסתלקות אליהו, הנביא הגדול והמוכר, לעליית תלמידו אלישע, מקום ללעוג לנביא החדש. לשם כך הם מנצלים את הופעתו החיצונית (ואולי אף את אישיותו) השונה מזו של רבו. במסווה של הערכת דמותו של אליהו בהשוואה לזו של אלישע, הם באים ללעוג לנביא הצועד את צעדיו הראשונים בשובו על עקבות רבו, ואלישע מבין זאת - "ויפן אחריו ויראם".

בהצביעם על הניגוד שבמראה החיצוני בין אליהו לאלישע (ואולי הוא ביטוי להבדלי האופי בין השניים, כדברי המלבי"ם) נוגעים הנערים בנקודה רגישה ואמיתית: את ההבדל בינו לבין רבו אין אלישע מעוניין לבטל או לטשטש. הבדל זה הוא שמקנה לירושתו את רבו משמעות דיאלקטית: אלישע ממשיך את דרך רבו והולך בעקבותיו, אך תוך שינוי והיפוך הכיוון. מורכבות זו אכן חושפת את אלישע לביקורת כנגדו ולאי-הכרה בו כיורשו של אליהו.

יחסם של הנערים הקטנים שיצאו מיריחו אל אלישע הפוך מזה של אבותיהם אנשי העיר, לא רק בכך שהאבות כיבדו את אלישע ואילו הנערים התקלסו בו; הניגוד בין שני הדורות הללו הוא גם ביחסם לנקודה הנידונה עתה: לשאלת אופיו של אלישע השונה כל כך מזה של אליהו. בעיון הקודם נוכחנו כי פנייתם של אנשי יריחו אל אלישע, ובקשתם שיפתור את בעיית עירם, נובעת מהכרתם בו כנביא שונה מאליהו רבו. שהרי אליהו חלף בעירם אך זמן קצר לפני כן, והם לא העזו לפנות אליו בבקשה זו. בהיענותו לבקשתם אישר אלישע, ואף חיזק, את מה שחשו הללו מתחילה.[15] אולם הנערים הקטנים שיצאו מיריחו מנצלים דבר זה עצמו - את השוני בין אלישע לאליהו כפי שנתגלה בפעולותיו של אלישע בעירם - כדי להתקלס בו.[16]

3. 'יצאו' מן העיר

ההיפוך הזה, בין יחסם של אנשי העיר לאלישע לבין יחסם של הנערים שיצאו מן העיר אליו, נמשך ומתגלגל גם להיפוך בגורלם. 'יציאתם' של הנערים מן העיר מקבלת עתה משמעות סמלית כפולה: ראשית, הם 'יצאו' ממנהגם של אנשי העיר יריחו ביחס לאלישע, ושנית, הם 'יצאו' מגורלה של העיר שאותו הטיב אלישע. הסרת הקללה העתיקה מיריחו - "לא יהיה משם עוד מות ומשכלת" - לא עליהם, היוצאים מ'שם' חלה. עליהם חלה דווקא קללתו של אלישע בשם ה', ואותם משיגים המוות והשכול. ריפוי מימיה של יריחו - לא לטובתם נעשה. ביציאתם מיריחו 'חבו חובת גלות למקום מים רעים, ושתו ומתו' (עפ"י אבות פ"א, מי"א).

תגובתו של אלישע למעשה נערים אלו אכן אינה אופיינית לו. נדמה שהיא שייכת דווקא למידתו של אליהו. בסיטואציה שונה, אכן אמר אליהו לאלו שפגעו במעמדו כנביא (מל"ב א', יב) "אם איש הא-להים אני, תרד אש מן השמים ותאכל אתך ואת חמשיך" (ואכן כך היה). אם אכן צדקו המפרשים, שראו בדבריהם של הנערים רמז לעדיפותו של אליהו בעל השער בהשוואה לאלישע הקרח, מתאים שאלישע פועל כאן כפי שאולי היה אליהו פועל במצבו. הריהו כרוצה לומר: 'אם את מידתו של אליהו אתם מפארים - הרי היא לפניכם. גם אנוכי יכול לפעול כמותו'.

נמצא כי כאן מתגלה אלישע כתלמידו של אליהו במובן הפשוט: כמי שאוחז בדרך רבו (אף כאשר זו נוגדת את טבעו ואת אישיותו). בזאת ממלא אלישע את הייעוד שיועד לו כממשיכו אל אליהו (מל"א י"ט, יז):

... וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע.

וכדברי רש"י שם:

לא מצינו שהמית אלא ארבעים ושנים ילדים על ידי הדובים ביריחו.

4. דוב שכול

ועדיין תגובתו החריפה ויוצאת הדופן של אלישע תובעת הסבר, ושאלתו של ר"י אברבנאל שהבאנו בסעיף 1 בעיון זה - במקומה עומדת.[17]

אף צורתו של העונש שנענשו הנערים - בקיעתם על ידי דובים - הוא דבר שמצריך הסבר. הנענשים על ידי חיות טרף בספר מלכים, נענשו כולם על ידי אריות[18], ולא מצאנו עוד בסיפור המקראי שדובים ישמשו שלוחי ההשגחה להעניש את החוטאים.

הבה נדון דווקא בשאלה אחרונה זו. אפשר שהדבר יסייע בידנו גם, בהבנת תגובתו של אלישע שאנו מתקשים בה כל כך.

הדוב החי באזורנו (אנשי המדע מכנים אותו 'דוב סורי') היה אחת מחיות הבר המצויות בארץ עד תחילת המאה העשרים. במקרא נזכר הדוב שלוש-עשרה פעמים, וכמחציתן עוסקות בדוב המתנפל על אדם (כתיאור ריאלי, כמשל או כדימוי).[19] הנה פסוקים אלו (מלבד הפסוק שאנו עוסקים בו):

וַיֹּאמֶר חוּשַׁי (- לאבשלום): אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו
כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה … (שמ"ב י"ז, ח)

אֶפְגְּשֵׁם (- את ישראל החוטאים) כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם
וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא, חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם. (הושע י"ג, ח)

כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב … (כך יהיה יום ה').(עמוס ה', יט)

פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ, וְאַל כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ. (משלי י"ז, יב)

דֹּב אֹרֵב הוּא לִי, אריה (אֲרִי) בְּמִסְתָּרִים. (איכה ג', י)

בולטת לעין העובדה כי בשלושה פסוקים ברשימה זו מתואר הדוב המתנפל על האדם דווקא כדוב שכול. אין עוד חיית טרף, שתיאור התנפלותה על אדם בא במקרא בקשר למצב של שכול.[20] ובכן, מפני מה באה הדגשה זו דווקא ביחס לדוב?

"בטבע אין הדובים מסוכנים לאדם, ובדרך כלל אין הם מתגרים בו, כל עוד ניתנת להם האפשרות לברוח מפניו".[21] דוב רגיל אפוא אינו כה מסוכן לאדם. רק 'הדוב השכול', דהיינו נקבת הדוב שאבדו לה גוריה, עלול לתקוף את האדם בחמת זעם ולגרום למותו; כדברי חושי לאבשלום שהובאו בראש רשימת הפסוקים: "מרי נפש המה כדב שכול בשדה".

נראה הדבר שאף במקומנו (ואפשר שאף בשני המקומות האחרים שנזכר בהם כי דוב תוקף אדם בלא לציין שהוא שכול) היו הדובים שבקעו את הילדים 'דובים שכולים'. ראיה לדבר היא הדגשת הכתוב במקומנו את היות הדובים הללו נקבות דווקא:

וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה …[22]

טעמה של הדגשה זאת היא לרמוז כי יציאתם של הדובים קשורה להיותן נקבות, וברור כי רק נקבת הדוב, המטפלת בגוריה תקופה ארוכה[23], עלולה להגיע למצב של 'דוב שכול'.

במה תורם בירור זואולוגי-מקראי זה להבנת סיפורנו? תרומתו היא באותה הנחה שהנחנו, כי פעולת הדובים כאן הייתה פעולה יוצאת דופן, ונבעה מהיותם 'מרי נפש כדב שכול'. מצב נפשי זה הרי מזכיר לנו את מצבו הנפשי של אלישע עצמו, שאיבד את רבו לפני זמן לא רב, והוא במצב של אבלות על כך. פגיעתם של הדובים השכולים בנערים מהווה אפוא החצנה של פגיעתו של אלישע עצמו בנערים אלו בקללו אותם בשם ה'. במר נפשו הגיב אלישע על דברי הלעג של הנערים; לעג שפוגע בו וברבו כאחת, בשעת אבלותו על רבו.

אם נלך בעקבות ר"י אברבנאל (כפי שעשינו לא אחת בעיון זה) הרי אף הופעת 'שתים דבים' יש בה משמעות סמלית:

ולפי שהם לעגו מאליהו ואלישע, לכן היה מענשם שיצאו שתים דובים מהיער והמיתו ארבעים ושנים מהם, כי היו שנים דובים - אחד לכבוד אליהו ואחד לכבוד אלישע.

בדברים שאמרנו לעיל יש לימוד סנגוריה מסוים על אלישע: אין להעריך את תגובתו בקללו את הנערים כתגובה שקולה ומדודה, אלא כתגובה ספונטנית, שנבעה מן הנסיבות הנפשיות הקשות שבהן היה נתון.

תפיסה מעין זו של מעשהו של אלישע עולה גם מדברי התלמוד במסכת סוטה (מו ע"ב):

אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר: כל שאינו מלווה ומתלווה כאילו שופך דמים. שאלמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות.

המהרש"א בחידושי אגדות שם ביאר את כוונת המאמר הזה, בכך שלו היו אנשי יריחו מלווים את אלישע, היו מפייסים אותו, וכך לא היה מקלל את הנערים. משמע אפוא שתגובתו של אלישע נתפסת כתגובת זעם ספונטנית שניתן היה, וצריך היה, למנעה בדברי כיבושין.[24]

על אף דברי הסנגוריה הללו, מוצאים אנו בברייתא בסיומה של אותה סוגיית אגדה במסכת סוטה (מז ע"א) את ההערכה הבאה למעשהו של אלישע:

תנו רבנן: שלושה חלאין חלה אלישע (מל"ב י"ג, יד: "ואלישע [1] חלה [2] את חליו [3] אשר ימות בו")
אחד - שגירה דובים בתינוקות (רש"י: בעוון שגירה דובים בתינוקות)
ואחד - שדחפו לגיחזי בשתי ידים (ה', כז)
ואחד - שמת בו.

הנה, בשני המקומות שמצאו חכמים את אלישע פועל בקנאות, בניגוד למידתו ולאופיו, שמחמתם נבחר לרשת את תפקידו של אליהו, זקפו זאת לחובתו, וחפשו ואף מצאו, את המקום שבו נענש על כך.

אפשר שבלשון הברייתא אף נרמז לנו היכן מצאו חכמים ביקורת כלפי מעשה אלישע בסיפורנו עצמו. בתחילת המעשה, בפסוק כג, מכונים המתקלסים באלישע "נערים קטנים". אולם בסופו נאמר (כד) "ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים". ילדים הרי הם צעירים בגילם מ'נערים קטנים', ואינם בני עונשין. מהו אפוא פשר הסתירה הזאת? בכינויים 'ילדים' נרמז אפוא כי הללו לא היו ראויים לענשם, הן מחמת גילם הצעיר והן מחמת סכלותם. אולי לכן רמזה הברייתא באמרה "שגירה דובים בתינוקות".


[1] זו שאלתו השישית במבוא לפרשה העשירית בספר מלכים (עפ"י חלוקתו את הספר), פרשה שראשיתה במל"א כ"ב, מא.

[2] א. רי"א רמז בדבריו האחרונים למאמר חז"ל בברייתא המופיעה בכמה מקומות בתלמוד (שבת פח ע"ב, יומא כ"ג ע"א, גיטין לו ע"ב) "הנעלבין ואינן עולבין, ושומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחים ביסורין עליהן הכתוב אומר (שופטים ה', לא) 'ואהביו כצאת השמש בגברתו'".

ב. דבריו על הנביאים ש"היו מכים אותם על הלחי" רומזים למה שמסופר במל"א כ"ב, כד "ויגש צדקיהו בן הכענה ויכה את מיכיהו על הלחי", ושמא גם לישעיהו נ', ו "גוי נתתי למכים ולחיי למרטים, פני לא הסתרתי מכלמות ורק".

[3] דעתו זו ניכרת כבר מלשונו בשאלה שהבאנו למעלה: "למה המית הנערים הקטנים אשר בבואו בית אל התקלסו בו?". לדעתו של רי"א מתאימה המסורת הערבית המשתקפת בשמו של הכפר דיר דיבואן (- מנזר הדובים) המצוי כשלושה ק"מ דרומית מזרחית לבית אל המקראית (ביתין). על פי המסורת הזאת מעשה הדובים אירע בסביבות הכפר, ומכאן נגזר שם הכפר.

[4] רי"א הרגיש כמובן בקושי זה על שיטתו, והוא מפרש את הפסוק הקשה לשיטתו (כד) כך: "ויפן אחריו - רצה לומר שפנה וראה שהנערים לא היו עושים הלעג הזה ממנו לבד, כי אם גם מאליהו רבו שנשאר אחריו" (דבריו אלו, שלעגם של הנערים היה מכוון גם לאליהו, יובאו בהמשך העיון). פירוש זה למילים "ויפן אחריו ויראם" אינו כפשוטו של מקרא.

[5] בסוגיית האגדה המוקדשת לדיון בסיפורנו, מסכת סוטה מו ע"ב ומז ע"א

[6] זיהוי זה של מקום האירוע מעורר קושי: יריחו היא נווה מדבר: מחוץ לסביבות העיר מצוי מדבר יהודה, ובו אין יערות שבהם מצויים דובים. אפשר שמסיבה זו נאמר בגמרא בהמשך (מז ע"א) על הנס המתואר בסיפורנו: "נס בתוך נס: לא יער הווה ולא דובים הוו" והכוונה היא ששני אלו נוצרו כתוצאה מקללת אלישע (זהו המקור לניב העממי 'לא דובים ולא יער' הבא להכחשה גמורה - לא היו דברים מעולם - אלא שניב זה משתמש בדברי הגמרא הללו שלא ככוונתם).

[7] נראה שעל שאלות אלו באה לענות הגמרא הנזכרת (מו ע"ב) בפרשה את קריאת הנערים לאלישע "עלה קרח עלה קרח - אמרו לו עלה, שהקרחת עלינו את המקום (רש"י: שכשהיו המים הרעים הייתה פרנסתנו להביא מים ולמכור)". דרשה זו דורשת את המילה קרח כפועל יוצא - 'מקרח' - והיא מוצאת את הסיבה להתקלסותם של הנערים דווקא בנס שחולל אלישע בריפוי מי העיר. נחזור ונדון בדברי חז"ל הללו בהערה 16.

[8] ראה ויקרא י"ג, מ.

[9] ראה ב'פרקי אליהו', אחזיה ד הערה 2 (עמ' 425).

[10] מצאנו קשר בין נביאים לנזירים בכמה מקומות: לדעת רבי נהוראי במשנה האחרונה במסכת נזיר היה שמואל הנביא נזיר. הוא לומד זאת מנדרה של חנה (שמ"א א', יא) "ומורה לא יעלה על ראשו". עמוס מוכיח את ישראל ואומר (ב', יא-יב): "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזרים… ותשקו את הנזרים יין ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו". מסתבר שיש קרבה בין שתי קבוצות אלו, ואולי אף זהות חלקית (בתרגום יונתן מתורגמת המילה נזירים - "מלפין" - מלמדים). אפשר שאף אלישע היה נזיר, אלא שמחת קרחותו לא ניכר הדבר לעין כפי שהיה ניכר באליהו, ואפשר אכן שאלישע לא היה נזיר כרבו.

[11] מהדורת איש שלום עמ' קכט מובא בילקוט שמעוני ח"ב רמז רסב.

[12] מדבריו משמע, בשונה מדברי רי"א, כי לא על אליהו ועלייתו לשמים היו מלעיגים, אלא רק על אלישע, שלדעתם אינו ראוי למדרגתו של אליהו, והם נתלים בקרחתו של אלישע כסימן חיצוני להבדל הדרגה בין הרב לתלמידו. אם אכן היות אליהו בעל שער הוא עדות לנזירותו, מובן מדוע סימן חיצוני זה משמש להם להבחנה בין דרגת אליהו לזו של אלישע.

[13] מלבי"ם רואה בלעגם לאלישע ביטוי ל"בזותם את הנבואה והנביאים". את הערכתם למדרגתו של אליהו יש לפרש אפוא כתחבולה לשם התקלסות באלישע.

[14] נמצא כי ארבע פעמים מופיע השורש על"ה בפסוק אחד. האם משמעות אחת לכל ארבע ההופעות הללו? אפשר שכך הדבר, וכוונת הנערים לאותה עלייה שבה עולה אלישע מיריחו לבית אל, וכאומרים לו: 'עלה מזה, הסתלק מכאן'.

[15] ועל משמעות מעשה הנס שעשה אלישע בריפוי מי יריחו בהשוואה למעשה הנס הראשון שעשה אליהו בגזרת הבצורת עמדנו בעיון הקודם.

[16] אף בדרשת חז"ל שהובאה בהערה 7 מצויה הדעה שדווקא הנס שחולל אלישע ביריחו גרם לנערי העיר להתקלס בו, אלא שבדרשה זו יש ניסיון לחשוף את הנגיעה הממונית הגסה של אותם נערים. בדברינו למעלה בגוף העיון ניסינו לעמוד על פשר דבריהם, אולם לא על מניעיהם. ברי שאלו לא היו טהורים, אולם קשה לעמוד על מניעיהם מפשוטי הכתובים - האם הם נבעו מזלזול בנביאים ובנבואה, כדברי המלבי"ם, או מחמת נגיעה כלשהיא הקשורה דווקא ביחסם לאלישע.

[17] ההשוואה שעשינו בסעיף הקודם בין מעשהו של אלישע במקומנו לבין מעשהו של אליהו שהוריד אש על שלוחי אחזיה אינה צודקת. את ההבחנה ביניהם אנו מוצאים בתשובה של ר' יהודה החסיד (תשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת, מהדורת א' קופפר, עמ' 299):

ואשר שאלת: למה נענש אלישע על שקילל את הילדים (- ראה דיון על כך בסוף העיון) יותר מאליהו שאמר 'תרד אש ותשרוף שרי חמשים וחמושיהם'? אני משיב, אשר מתוך הדברים שדיבר המלאך לאליהו ואמר לו (מל"ב א', טו) 'רד אל תירא מפניו', אנו למדין שהיה ירא מפניו שלא יהרגהו… והיה יודע כי שרי חמשים וחמושיהם היה בדעתם למוסרו ביד המלך ולהורגו, והתורה אמרה 'הבא להרגך השכם להורגו' (סנהדרין עב ע"א)… אבל באלישע לא היו כי אם מתלוצצים בו, ולא היה לו להענישם, כדכתיב (משלי י"ז, כו) 'גם ענוש לצדיק לא טוב'.

טענת המשיב ביחס למצבו של אליהו בסיפור ההוא, נידונה וגם הוכחה בהרחבה ב'פרקי אליהו' אחזיה ה.

[18] 1. איש הא-לוהים שבא מיהודה וחטא בשובו לבית אל לאכול ולשתות - מל"א י"ג, כד-כו.

2. האיש שסרב להכות את רעהו הנביא בדבר ה' - מל"א כ', לה-לו. (שני מקרים אלו קשורים ליחס בלתי ראוי לנבואה)

3. הכותים ובני העמים האחרים שהושיב מלך אשור בערי שומרון, שלא יראו את ה' - מל"ב י"ז, כד-כו.

[19] שלוש פעמים נזכר הדוב בדברי דוד לשאול בשמ"א י"ז, לד-לז, אולם שם בא הדוב לשאת שה מן העדר, ודוד הוא שהתנפל עליו, ורק כתוצאה מכך "ויקם עלי, והחזקתי בזקנו והכתיו והמתיו".

[20] הדבר בולט דווקא בגלל שהדוב נזכר בכמה פסוקים ביחד עם האריה, וזה האחרון אינו מתואר בשום מקום כשכול.

[21] ה' מנדלסון, אנציקלופדיה עברית כרך יא עמודה 801.

[22] בלשון המקרא שמם של רוב בעלי החיים משותף גם לזכר וגם לנקבה, ואין מבחינים ביניהם כמו שאנו נוהגים בלשוננו כיום (דוב-דובה). כשיש צורך להבחין בין זכר לנקבה נעשה הדבר עפ"י ההתייחסות הלשונית, כמו במקומנו "שתים דבים", או עפ"י ההקשר, כמו בבראשית ל"ב, טז "גמלים מיניקות". ישנם בעלי חיים שההבחנה בין זכר לנקבה נעשית באמצעות שמות שונים, כגון חמור-אתון.

[23] גורי הדוב נולדים בחורף. בגיל שלושה ארבעה חדשים הם מתחילים ללוות את אמם בחיפושיה אחר מזון ונשארים עמה עד החורף הבא, ולעתים קרובות גם בשנה השנייה (ראה הערה 19).

[24] לא הכול בסוגיה זו מסכימים עם תפיסה זו של מעשה אלישע, ועם הערכת מעשהו המופיעה בברייתא (להלן). אמוראים אחדים מצדיקים את מעשהו של אלישע ורואים בו מעשה שנעשה מתוך שיקול דעת נבואי רב אנפין. האשמה במה שאירע, על פי דעות אלו, מוטלת כולה על הנערים, והם היו ראויים לענשם.