שיעור 6 - הצגת מרדכי ואסתר בפרק ב'

  • פרופ' יונתן גרוסמן

הצגת מרדכי ואסתר בפרק ב'

כפי שהערנו בשיעור הקודם, עיקר מגמת פרק ב' להורות על בחירת אסתר כמלכה מחליפה לושתי, וללמדנו את סדרי העדיפויות של הממלכה האחמנית הפרסית ואת ערכיה. אולם, לא ניתן להתעלם מכמה אספקטים חשובים נוספים שעולים במהלך הפרק, ובראשם הצגת שתי הדמויות הראשיות של המגילה: מרדכי ואסתר.

פסוקי המצג

לאחר הצעת נערי אחשורוש לבחור מלכה חדשה, חורגת המגילה מרצף העלילה הכרונולוגי ומציגה את מרדכי ואסתר, תוך 'מבט לאחור' - לסיפור גלות ממלכת יהודה ולאימוץ מרדכי את אסתר (ב', ה-ז).[1] חלוקת הסדרים היהודית פותחת כאן סדר חדש (ב'), ואומנם, במקרים רבים הצגת הדמויות פותחת יחידה חדשה.[2] עם זאת, עצם העובדה שמרדכי ואסתר מוצגים לקורא לאחר שהוא כבר שמע שעומדים לחפש מלכה חדשה לארמון, מנתב את תודעתו לכך שמרדכי ואסתר עומדים לענות על דרישת המלכה החדשה.

אומנם בכך 'מאבדת' המגילה מהמתח הטבעי שיכול היה להיווצר בשאלת זהות בחירת המלכה, אולם בכך מנותבת תודעת הקורא לתור אחר האופן בה תיבחר אסתר, וככל הנראה, דווקא בדבר זה נעוץ מסר חשוב (למשל, באי ניצול אסתר את שפע התמרוקים שעמדו לפניה).

באמירה הנוגעת לדרכי עיצוב הסיפור במקרא עמדו חז"ל על תופעה זו של 'מצג מאוחר', תוך שהם מביאים עוד שלושה סיפורים בהם תופעה ספרותית זו מתרחשת:

"'והנערה אשר תיטב בעיני המלך' וגו', מי הגון לדבר זה? מרדכי: 'איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי'. ודכוותיה 'וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים' (שמ' ב', כה), מי הגון לדבר זה? משה: 'ומשה היה רועה'. ודכוותיה 'ויאמר שמואל אל העם לכו איש לעירו' וגו' (שמ"א ח', כב), מי הגון לדבר זה? שאול שנאמר: 'ויהי איש מבנימין ושמו קיש'. ודכוותיה 'וישמע שאול וכל ישראל את דברי הפלשתי ויחתו ויראו מאד' (שמ"א י"ז, יא), מי הגון לדבר זה? דוד: 'ודוד בן איש אפרתי היה'" (אסתר רבה, פר' ה', ד').

בכינוס ארבעת הסיפורים הללו - בחירת משה, בחירת שאול, בחירת דוד ובחירת מרדכי - תחת קורת גג אחת, מדגיש המדרש פן ספרותי שאחוז בפן מהותי. כאמור, הדבר המשתף את כל הצגת הדמויות הללו הוא שההצגה אינה באה בחלל ריק. ישנה צפייה מוקדמת של הקורא, הקודמת להצגת הדמות, וממילא כבר בעצם הצגת הדמות חש הקורא במענה לצפייתו, והוא מתחיל לעקוב אחר אופן התנהלות הדמות כך שתתאים למה שמצופה ממנה.

אולם, חשובה יותר מהאמירה הספרותית כשלעצמה, היא תפיסת מרדכי בהקשר הרחב של סיפורי התנ"ך. למעשה, ישנו קשר עמוק בין כל הדמויות הנזכרות, שהרי כולם עולות על הבמה ההיסטורית לשם גאולה. כך משה, שעתיד לגאול את ישראל ממצרים; כך שאול שעתיד לגאול את ישראל מיד לוחציהם, כפי שהעם מנסח שם את בקשתו: "ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו" (שמ"א ח', כ); כך דוד, שבהקשר המתואר שם תפקידו להציל את ישראל מיד גולית הפלשתי; וכך גם, מרדכי, שעתיד להציל את ישראל מידי גזירות המן הרשע.

אולם, לו הזיקה בין הסיפורים הללו הייתה מסתכמת בדבר זה לא היינו מטריחים את הקוראים בעיון ארוך זה. ישנה מגמה נוספת שלענ"ד רוחשת תחת דברי המדרש הנזכרים. התבוננות קלה תגלה פער גדול בין כל הדמויות המושיעות הנזכרות ובין מרדכי. מיהו הבוחר את הדמות המושיעה בכל סיפור? את משה בחר כמובן ה' במעמד הסנה, ושם הקדיש אותו לתפקידו:

"ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו" (שמ' ג', ז).

בדומה, גם שאול נבחר על ידי ה', שהרי ה' גילה את אוזן שמואל לפני בוא שאול אליו כי -

"כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימן ומשחתו לנגיד על עמי ישראל והושיע את עמי מיד פלשתים כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי" (שמ"א ט', טז).

ומאוחר יותר, ראו ישראל כולם את גורל ה' שבחר בשאול. אין צורך לומר שגם דוד נבחר על ידי ה', תוך הדגשה שאפילו הנביא אינו יכול להכריע בדבר ("כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" - שמ"א ט"ז, ז), אלא רק אמירת ה' מכריעה מיהו המתאים לתפקיד: "ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא" (שם, יב).

אולם, את מרדכי (ואסתר) מי בחר ומי ייעד לתפקיד ההושעה? אין כל אמירה נבואית או סיפור הקדשה שמסביר את בחירתם. יתר על כן, האמת העירומה היא שמי שבחר בהם אינו אלא אחשורוש! הרי בעיניו אסתר מצאה חן, ואת לבו שלו היא שבתה. למעשה, גם תכלית הבחירה בה מדובר שונה בתכלית בסיפור המגילה משאר הסיפורים הנזכרים, שהרי אצל מרדכי ואסתר, לפחות בשלב זה, הדמויות עומדות לענות על צפיית 'הושעת' אחשורוש מבדידותו, ורק מאוחר יותר יתברר שהושעה פרטית זו סללה את הדרך לגאולה לאומית רחבה.

ככל הנראה, לטעמו של המדרש פער זה שבין המושיעים השונים אינו אלא למראית עין. האדם יראה רק לעיניים, אולם ה' רואה ללבב, ואף משפיע עליו, ואפילו על לב אחשורוש שהרי "לב מלך ביד ה' לכל אשר יחפץ יטנו" (משלי כ"א, א). בדברי הדרשן, שסמך את הופעתו של מרדכי בסיפור להופעות משה, שאול ודוד, הוא ביקש לרמוז שגם את בחירת מרדכי יש לראות כבחירה אלוקית, שגם אם נעשית באופן שונה, באופן סמוי מן העין, הרי שיש לראות בה רצון אלוקי.[3]

כפי שעוד נראה בהמשך לימודנו (פרק ד') אחד מנושאי העומק העולים במגילה הוא היחס העדין שבין יוזמה אנושית ובין גזירה אלוקית. המדרש טוען שרמזים ליחס עדין זה ניתן למצוא כבר באופן הצגת מרדכי, תוך התאמה למודל הספרותי שמתרחש אצל 'גואלים' אחרים.[4]

לאור דברים אלו נעיין באופן הצגת מרדכי בפסוקים אלו:

"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת".

בייחוס מרדכי מזכיר הכתוב שלושה דורות: "בן יאיר בן שמעי בן קיש". כבר בגמרא התלבטו מה המיוחד דווקא בשלושה דורות אלו, שהרי לרוב, הכתוב מייחס דמות לאביו, ובמקרים נדירים, אף לכמה דורות, אולם אז ישנה חשיבות לאבי המשפחה אותה מעוניין הכתוב להזכיר, ואילו כאן קשה לראות חשיבות מיוחדת דווקא בקיש.

הגמרא הציעה שיש לדרוש את השמות הללו כרומזים לעוצמת תפילתו של מרדכי והיעתרות ה' אליו:

"איש יהודי היה בשושן הבירה וגו' איש ימיני מאי קאמר אי ליחוסא קאתי ליחסיה ואזיל עד בנימין. אלא מאי שנא הני? תנא כולן על שמו נקראו - בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו; בן שמעי בן ששמע אל תפלתו; בן קיש שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו" (בבלי מגילה דף י"ב ע"ב).

האם גם ברובד הפשט ניתן להבין את חשיבות רשימת הייחוס המפורטת? נראה, כי מגמת הדבר להבליט את יהדותו של מרדכי ("איש יהודי" נזכר עוד לפני שמו!),[5] את ייחוסו לשבט בנימין ("ימיני") ואת קשריו - גם אם העקיפים - למלך שאול ("בן קיש"). לשון אחר, המגילה מאריכה בייחוסו בכדי להזכיר את קיש - אבי שאול. סביר, שלו מרדכי היה צאצא ישיר של שאול, המגילה הייתה מייחסת אותו אליו. ככל הנראה, מרדכי היה ממשפחת שאול, אולם לא היה צאצא ישיר שלו, ועל כן הייחוס מסתיים בקיש, מתוך הנחה ששם זה יעורר בקורא את האסוציאציות הברורות למלך הישראלי הראשון.

הצעה זו, על פיה המגילה מבקשת לרמוז לשאול בייחוס מרדכי, סבירה, בשל הארמזים שכבר פגשנו בהם ביחס למלכות שאול. די להזכיר לעת עתה את הזיקה שעלתה לפני שני שיעורים, בין "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (ב', יט), ובין "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך" (שמ"א ט"ו, כח).[6] ממילא, מרדכי מוצג תוך קשריו למשפחת שאול, שהרי הוא עתיד לאחוז שוב במושכות השלטון היהודי, גם אם זה שבנכר, במאבק כנגד המן - עמלק.[7]

הנתון השני שנזכר לגבי מרדכי הוא עובדת היותו גולה מארצו, בגלות החרש והמסגר (גלות "יכניה מלך יהודה"). נתון זה מאדיר את דמותו של מרדכי, שהרי הגולים בגלות זו היו מבני המעמד העליון בארץ, ואומנם יוסף בן מתתיהו טען שמרדכי היה "מראשי היהודים". לשון 'גלות' נזכרת בפסוק זה ארבע פעמים והיא משאירה את רישומה הרב.[8] גם נתון זה חשוב ביותר להבנת אופייה של המגילה כמגילת גלות, ולהבנת הסתתרות ה' מבעד לאירועים המתרחשים במציאות שנראית לכאורה טבעית ואשר לכאורה מוּנעת מתככי שלטון מקומיים.[9]

אסתר שאינה מגדת ואינה מבקשת

בשיעור הקודם עמדנו על הזיקה הספרותית (הנובעת ממבנה היחידה) המתרחשת בין שני תיאורי אסתר בפרק: "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה" (י) - "לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך" (טו). בשני תיאורים אלו אסתר מוצגת כפסיבית. ייתכן וישנו קשר פנימי בין שתי עמדות אלו, לפחות לפי חלק מדעות הפרשנים.

אחת השאלות הנותרות פתוחות בסיפור היא מה ראתה אסתר שלא לומר את עמה ואת מולדתה. למעשה, לשם דיוק השאלה יש לומר: מה ראה מרדכי לצוות על אסתר שלא תגלה את דבר זהותה הלאומית, שהרי הכתוב תולה דבר זה במרדכי ולא בהכרעת אסתר (פס' י). למעשה, דווקא נתון זה מגדיל את התמיהה, שהרי מרדכי עצמו גילה את דבר יהדותו: "לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי", ואם כך, מדוע ציווה על אסתר שלא תגיד לשואלים את יהדותה?

בקרב פרשני ימה"ב עולות שתי גישות שונות בתכלית, הנוגעות בשאלת יסוד בסיפור - האם אסתר הייתה מעונינת להיבחר כמלכה?[10]

רש"י פירש:

"כדי שיאמרו שהיא ממשפחה בזויה וישלחוה, שאם ידעו שהיא ממשפחת שאול המלך היו מחזיקים בה".

הנחת היסוד של פירוש זה היא שמרדכי ואסתר אינם מעונינים שאסתר תיבחר למלכה.

לעומת גישה זו מביא ראב"ע בתחילת הסברו שני פירושים האוחזים בהנחת יסוד שונה:

"יש אומרים כי מרדכי לא עשה נכונה שצווה על אסתר שלא תגיד עמה, כי פחד שלא יקחנה המלך לאישה אם ידע שהיא מהגולה. ואחרים אמרו: כי בדרך נבואה או בחלום ידע שתבוא תשועה על ידה לישראל".

על פי שני פירושים אלו, מרדכי מצפה שאסתר תיבחר על ידי המלך! אי מסירת הזהות הלאומית של אסתר נועד בכדי להקל על בחירתה.

האם ניתן להכריע בשאלה יסודית זו מתוך פסוקי המגילה עצמם? דומני שהתשובה לכך חיובית. אין זה מקרי שבשני תיאורי לקיחת אסתר אל המלך בחרה המגילה לשון סבילה: "ותלקח אסתר אל בית המלך" (ח); "ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש" (טז). לשון זו משדרת תחושה של כפייה: אסתר נלקחת אל הארמון, כלשון המדרש: "בעל כורחה ושלא בטובתה" (אגדת אסתר, פר' ב'). דבר זה מתאשר גם נוכח הנתון הפאסיבי השני שנזכר בפרק: אסתר אינה ממרקת עצמה במיני תמרוקים, דווקא משום שהיא אינה רוצה להתייפות באופן מיוחד ולגבור על חברותיה בתחרות על לבו (ועל עיניו) של המלך.

בקביעה זו יש בכדי לדחות את שני הפירושים שהביא ראב"ע (גם הוא עצמו אימץ לבסוף פירוש אחר), אולם גם עם קביעתו של רש"י אנו מתקשים. קשה להניח שבבירור זהותה הלאומית של אסתר יש בכדי לקדם את בחירתה כמלכה בממלכה הפרסית. חוקרים שונים העירו שעל פי החוק הפרסי הקדום, בת עם זר לא הייתה יכולה להיבחר למלכה, ואף סביר הדבר - שיהא ייחוסה אשר יהא - עתה היא גולה וסורה מאדמתה, ואין היא אלא נכריה וזרה לעם הפרסי היושב בשושן. מבחינה זו, לו רצה מרדכי למנוע את בחירתה סביר שדווקא היה מדגיש את עובדת היותם יהודים ואת מעמדם הנחות.

ייתכן שההסבר הפשוט ביותר להימנעות אסתר מגילוי זהותה הלאומית קשור בחוויה הבסיסית שיהודים רבים מרגישים גם כיום עת הם מסתובבים בארצות נכר. הנטייה המיידית של היהודי הגולה הוא להסתיר את זהותו היהודית מפני אנטישמיות הפורצת לא פעם ללא הכנה מוקדמת. מרדכי הדואג לשלום בתו המאומצת, מבקשה לבל תדגיש את זהותה היהודית, ושתשתדל להראות עצמה כילידת המקום.

אולם גם לאחר ההסברים השונים והמגוונים שניתנו לבעיה זו (ומעבר לנזכרים לעיל ישנם נוספים),[11] ניכר שהמגילה אינה מפרשת את סיבת הדבר אלא מתמקדת בנתון כשלעצמו: אנשי הארמון אינם יודעים שאסתר היא יהודיה. נתון זה חשוב משתי פרספקטיבות שונות: ראשית, לשם המשך התקדמות העלילה יש להדגיש דבר זה, ותהא הסיבה לשתיקת אסתר אשר תהא, העיקר הוא שהמן ויועציו אינם יודעים שאסתר יהודיה. אולם מעבר לכך, נתון זה משמש כמוטיב חשוב בהתפתחות המגילה ומסריה.

אסתר משמשת בהקשר זה כבבואת העם היהודי כולו שבתחילת הסיפור מסתיר את זהותו היהודית, מתערב במשתאות המלך הפרסי ("לכל העם הנמצאים בשושן הבירה" - א', ה), ואף מזדהה בשמותיו הפרסיים ('מרדכי'; 'אסתר').[12] במהלך הסיפור אסתר תגלה את זהותה העברית עת תעמוד לפני המלך ותבקש על עמה ועל מולדתה, וכבבואה לעם כולו, גם העם ישוב לזהותו העברית עת יגזור צום על עצמו ויתענה.[13] בהקשר זה, המגילה מדגישה את הסתרת הזהות היהודית של אסתר לא בשל סיבת הדבר או לשם תכליתו, אלא לשם נקודת מוצא לסיפור בו שאלת הזהות היהודית בגולה היא משאלות המפתח המתבררת ומתפתחת לאורך הסיפור.

בהקבץ בתולות שנית

לקראת סיום פרק ב', מפתיעה אותנו המגילה בתיאור המלך הממשיך לקבוץ בתולות לארמון למרות שכבר נבחרה אסתר:

"ובהקבץ בתולות שנית ומרדכי ישב בשער המלך. אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר צוה עליה מרדכי ואת מאמר מרדכי אסתר עשה כאשר היתה באמנה אתו" (ב', יט-כ).

קיבוץ הבתולות השני יכול ללמדנו הרבה על אישיותו של אחשורוש, שגם לאחר שנבחרה מחליפתה של ושתי, הוא ממשיך וגורר לארמונו בתולות טובות מראה. אולם נדמה כי תפקיד פסוקים אלו בחתימת מעשה בחירת אסתר לא באו לשם הבהרה נוספת מיהו אחשורוש, אלא דווקא לשם הדגשת מערכת היחסים של אסתר ומרדכי.

לכאורה, סיום תמונת בחירת אסתר מורה על ריחוק שיחול מעתה בין מרדכי ואסתר, שהרי מעתה אסתר ניצבת לצדו של אחשורוש. בפסוקים הנזכרים לעיל, המגילה מבקשת לאזן תחושה זו על שני צידה: מחד, אחשורוש אינו דבק באסתר אלא בעשרות (מאות?) הבתולות המובאות לחדרו מידי ערב.[14] מאידך, מרדכי יושב בשער המלך. התקרבות פיסית זו גוררת גם ידיעות שונות על הנעשה בתחומי הארמון, שהרי משמעות הישיבה בשער המלך היא נטילת תפקיד ממסדי.

מה היה בדיוק תפקידו של מרדכי המגילה אינה מוסרת, וככל הנראה נתון זה אינו חשוב. הדבר החשוב הוא שמרדכי יכול להמשיך ולפקוח את עינו על אסתר, ואומנם, "את מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היה באמנה אתו". למרות אחשורוש שלקח את אסתר ממרדכי שלקחה לו לבת, אסתר ממשיכה לראות במרדכי את הסמכות החשובה בחייה.

בכך, המגילה מרחיקה במשהו בין אחשורוש העסוק בנערות רבות ובין אסתר מזה, ומקרבת שוב בין אלו שנפרדו - בין מרדכי ובין אסתר. מימוש משולש מורכב זה יעלה על פני השטח עם הפסוקים הבאים, עת מרדכי יאמר לאסתר על דבר ניסיון ההתנקשות במלך. על כך בעז"ה בשיעור הבא.



[1] כפי שראינו בשיעור הקודם, פסוקים אלו גם חורגים מהמבנה הספרותי הקונצנטרי של יחידה זו.

[2] עם זאת, סביר שלא רק שיקולים ספרותיים עמדו נוכח חלוקה זו, והיא קשורה גם במרכזיות דמותו של מרדכי וב'כבוד' שמחלקי הסדרים ביקשו להעניק לו.

[3] הדבר בולט דווקא בשל דמויות נוספות אותן יכול היה הדרשן להזכיר בהקשר הספרותי האמור, כדוגמת יפתח הגלעדי (שופטים י"א, א); אבשלום (שמ"ב י"ד, כה), ועוד (ואומנם, דמויות אלו נזכרו במדרש מקביל: מדרש שמואל פר' י"ג). האזכור הסלקטיבי של משה, שאול ודוד, קשור כמדומני למגמה הנזכרת של מושיעים בהם בחר ה'.

[4] השוו לשמות רבה, פר' ב', ד': "'ומשה היה': כל מי שכתוב בו 'היה' מתוקן לכך: 'הן האדם היה' - מתוקנת הייתה המיתה לבא לעולם... 'והנחש היה ערום' - מתוקן לפורעניות היה. בנח כתיב: 'תמים היה' - מתוקן לגאולה. ביוסף כתיב: 'ויוסף היה' - מתוקן לפרנסה. במרדכי כתיב: 'איש יהודי היה' - מתוקן להצלה".

[5] הכינוי 'איש יהודי' נזכר בעוד פסוק אחד בתנ"ך, והקורא החרוץ מוזמן לחשוב האם יש קשר בין שני מקראות אלו: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכם" (זכריה ח', כג).

[6] אין ספק כי גם 'שמעי' שמשבט בנימין מזכיר לקורא את שמעי בן גרא שהבליט בקללתו את דוד את המתח שבין מלכות שאול (בנימין) ובין מלכות דוד (יהודה) (שמ"ב ט"ז, ה-ח). בכך, הולכת ומתחזקת הזיקה שבין מעבר המלכויות הקדומה ובין קבלת ה"מלכות" החדשה של מרדכי.

[7] השוו: א' ברלין, אסתר, מקרא לישראל, ירושלים - תל אביב תשס"א, עמ' 81-82.

[8] יפה העיר הרב א' וולפיש ש"שני מאפיינים של הגולה עולים מתוך הפסוק: היעדר המלכות ('עם יכניה מלך יהודה') והיציאה מירושלים. שני אלמנטים גלותיים אלה, המסמנים את ההיבטים החברתיים (חוסר מנהיגות) והגיאוגרפיים (מרחק מהמולדת ומבירתה, מרחק ממקום הקודש) של הגלות, משמשים יסוד לירידת העם במחצית הראשונה של המגילה ולמהפך החל בסופה" ("דברי שלום ואמת", בתוך: הדסה היא אסתר, אלון שבות תשנ"ז, עמ' 133).

[9] ישנה בעיה כרונולוגית בפסוק זה (על פי הקריאה שמרדכי עצמו הוא מן הגולים ולא אבי משפחתו - קיש). חישוב מהיר יראה שגילו של מרדכי צריך להיות סביב 115 שנה (בהנחה שאחשורוש הוא כסרכסס כפי שהארכנו בשיעור הראשון). ראו על כך אצל: ברלין, אסתר, עמ' 82.

[10] ראו על כך בהרחבה אצל א' שמאע, "מדוע לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה", בתוך: הדסה היא אסתר, אלון שבות תשנ"ז, עמ' 237­-248.

[11] כדוגמת פירושו השלישי של ראב"ע, אותו הוא מאמץ: "והנכון בעיני כי עשה זה מרדכי בעבור שתשמור תורת השם בסתר שלא תאכל נבילות ותשמור השבתות ולא ירגישו המשרתים, כי אם יודע הדבר שמא המלך יכריחנה או יהרגנה כי בעל כורחה נתפשה" (פירושו לב', ט).

[12] הדבר בולט במיוחד אצל אסתר, שהכתוב טרח וגילה לקורא גם את שמה העברי (הדסה), אולם למרבה ההפתעה ממשיך ומכנה אותה בהמשך הסיפור בשמה הפרסי - אסתר. יש לציין, כי אין מדובר בשמות פרסיים ניטרליים, וכי שמות אלו קשורים באלילות הבבלית והפרסית (מורדוך ואשתר).

[13] אי"ה נרחיב בדבר זה בניתוחנו את פרק ד', ואת פרק ט' הבוחן את שלבי התקבלות החג.

[14] לפיכך, אין לו לקורא להתפלא אם ייווכח בהמשך הסיפור שאסתר לא נקראה אל המלך "זה שלושים יום" (ד', יא). הדבר אינו נובע מנדרי נזירות ופרישות שהמלך קיבל על עצמו.