שיעור 9 - בשבילי הצמיחה הרוחנית (א)

  • הרב אליקים קרומביין

בשבילי הצמיחה הרוחנית (א')

חשיבות הגדרת המשימה

המוסר מציב את הצמיחה האישית והשינוי כמטרה. תהליכים אלה יתרחשו מעצמם, גם ללא הכוונה מודעת, אך זוהי בדיוק המטרה של המוסר - קביעת הכיוון והשפעה פעילה על התוצאה של השינוי.

כיצד ניתן להשיג זאת?

עניין המתודה המעשית הוא בוודאי חשוב, אך אני סבור שמן הראוי שלא נקפוץ ישירות לתוך הקלחת החינוכית המעשית; נגביר את הסיכוי לכך שמאמצינו ישאו פרי אם נבהיר את היעד תחילה.

עניין זה חשוב באופן מיוחד בתקופתנו, בה יש צורך להגדיר מחדש את מטרותינו בעזרת מונחים השונים מאלו שהיו בעבר; אינני מתכוון לומר שהמטרות של המוסר הקלאסי אינן מתאימות לימינו, אלא לכך שהמכשולים בדרך הם שונים, וגם גדולים ומאיימים יותר. על כן, עלינו לדעת לא רק לאן פנינו מועדות, אלא גם על מה נצטרך להתגבר כדי להגיע למחוז חפצנו.

מוסר במטרופולין

התיאוריה של זימל

משמעות ההנחה שהאדם מסוגל לעשות שינויים באישיותו היא כי יש לאדם מידה מסויימת של שליטה על עצמו. בכל הנוגע למעשים ופעולות - לא קשה לרובנו להסכים לעקרון הבחירה החופשית, עיקרון שהוא מיסודות היהדות, אך מה בנוגע לשינויים שאינם קשורים למעשים, אלא לאדם עצמו? האם גם שם השליטה בידינו? אולי רוחות הסביבה הסוערות בעוצמה מעצבות אותנו בעל כורחנו? עיינו למשל בדברים הבאים:

האדם הוא יצור מבחין. שכלו מתעורר על ידי הפער שבין התרשמות רגעית כלשהי לבין זו שקדמה לה. התרשמויות בנות-קיימא, התרשמויות ההולכות במסלול רגיל וקבוע והמציגות ניגודים רגילים וקבועים - כל אלו צורכות, אם אפשר לומר כך, פחות מודעות מאשר הצפה חפוזה של דמויות, שבירת-רצף פתאומית הנתפשת במבט חטוף אחד, והסתערותם של התרשמויות בלתי-צפויות. אבל כל אלה הם התנאים הפסיכולוגיים שיוצר המטרופולין. בכל חציית כביש, בקצב ובתרבות של חייה הכלכליים, התעסוקתיים והחברתיים, מציבה העיר ניגוד עמוק לחיי הכפר והעיירה, בכל הקשור ליסודות התחושתיים של חיי הנפש. המטרופולין גובה מן האדם, בתור יצור מבחין, כמות מודעות שונה מאשר החיים בכפר. כאן קצב החיים וציורי-השכל המוחשים זורם ביתר איטיות, ביתר קביעות וביתר איזון[1].

כך תיאר הסוציולוג גאורג זימל, בראשית המאה העשרים, את המציאות הפסיכולוגית החדשה שבפניה עמד האדם העירוני בתקופתו. חיי אנוש פירושם מעורבות בסביבה. תביעות המרכז העירוני, שהוא מושבו העיקרי של האדם המודרני, לוחצות הרבה יותר מאלו של חיי הכפר, אך זימל ממשיך להסביר שההבדל אינו רק כמותי: החיים במרכז העירוני דורשים, למעשה, כי האדם יפתח לעצמו מנגנון נפשי חדש, מנגנון בלעדיו יקשה עליו לשרוד; הפעלתו התמידית עלולה לשתק חלק גדול מהווייתו הרגשית.

מדוע?

ניכורם הרגשי של החיים בכרך

בסביבה כפרית-חקלאית, חיי הרוח מתרחשים באזורי העומק של האישיות, אזורים שהם משכנם של קשרי רגש ויחסים בין אישיים בעלי משמעות. אילו ניסינו לחיות "מן הלב" בקצב הרצחני של חיי העיר, הלחץ על תפקודנו הרוחני היה קשה מנשוא. מסיבה זו, לא נותרה ברירה לאדם החי בעיר אלא לנעול את הרגש ולהמליך על עצמו את השכל, כפי שמעלה זימל במסקנת הדברים:

האופי המתוחכם של חיי-הרוח העירוניים מתבהר דווקא בהקשר זה - בניגוד לחיי הכפר המושתתים יותר על קשרי-רגש עמוקים. אלה האחרונים מושרשים ברבדים הפחות מודעים של המוח, ומתפתחים היטב בקצבם הבטוח של הרגלים שאינם מופרעים. מאידך, האינטלקט ממוקם ברבדים הגבוהים יותר והשקופים יותר של השכל. מבין כוחותינו הרוחניים, הוא הסתגלני ביותר. על מנת להתאים את עצמנו לשינויים ולניגודי-תופעות, אין האינטלקט זקוק לזעזועים ומהפכות פנימיות. אולם מהפכות כאלו הן הן הדרך היחידה שבה יוכל מוח שמרני יותר להתרגל לקצב האירועים העירוני. כך מפתח לו האדם העירוני - וכמובן, הוא קיים באלף ואריאציות - אורגן המגן עליו מפני הזרמים והפערים המאיימים לעקור אותו מן השורש. במקום להגיב עם הלב, הוא מגיב עם הראש. ולצורך זה, המודעות השכלית תופשת עדיפות עליונה...ההגבה לתופעות העירוניות מועברת לאותו אורגן הפחות רגיש והמרוחק מאוד מעומק האישיות. השכלתנות מסוככת על החיים הסובייקטיביים מול העוצמה המכריעה של החיים העירוניים, והשכלתנות מסתעפת בכיוונים רבים ומתמזגת עם תופעות מרובות ושונות.

דברים אלה נכתבו בימים שבהם עדיין ניתן היה לגור בסביבה לא עירונית; בימינו הדבר כמעט בלתי אפשרי. הזרם הבלתי פוסק של מידע, פרסומת, ושאר המאמצים לכוון ולמשוך את תשומת ליבנו הוא תופעה שאין מפניה מקלט. יתרה מזאת - מקורות המתקפה כיום אינה דווקא הסביבה העירונית הקרובה; הטכנולוגיה הופכת את הראש והלב של כולנו ליעדי פלישה עבור יזמים מכל פינות תבל.

אטימת חיי הרגש וההשלכות על חיי מוסר

התוצאה של התופעות הללו היא ניוון העצמיות הרגשית של האדם. קשרי הגומלין שלנו עם הסביבה הופכים רדודים ושכלתנים: אילו היינו מגיבים לכל האירועים על ידי תגובה אנושית עמוקה, והיינו מתאמצים לקשור את מה שקורה סביבנו לקיומנו המהותי - היינו יוצאים מדעתנו; אנו נאלצים, איפוא, לאלף את עצמנו לחיות על פי מוחינו המתוחכמים והזריזים, ולהתעלם מעומק הנשמה עד כדי כך שרובנו מסוגלים לצפות באסונות המרצדים על המרקע בלי שהדבר יפריע לנו מלהמשיך ללגום קפה. ההשלכות על הצמיחה הרוחנית מובנות מאליהן. פריחה ושגשוג של האישיות זקוקים לסביבה יציבה, ומשברים תכופים הם בעוכריהם; מסוכן מידי לפשפש בחדרים הפנימיים והיסודיים של עצמנו כאשר הסביבה אינה אוהדת. לרוע המזל, מאמצינו המודעים להשתנות לא יוכלו להשפיע על יסודותינו הרגשיים אם אנו מקפידים שלא לנגוע באותם יסודות בחיינו השוטפים.

ההכרה בכך דורשת מן האדם המודרני המעוניין לפתח את האישיות הרוחנית שלו להעריך מחדש את סגנון חייו. יש לשקול ברצינות לצמצם את הצריכה התקשורתית האלקטרונית, להקדיש זמן לשעות שקטות, ו/או לחפש סביבה יחסית מנותקת (ישיבה, סביבה כפרית, וכולי).

הפסיכולוגיה של הכפירה

הצרכים הנפשיים של המאמין ושל הכופר

ד"ר יצחק רפאל הלוי עציון, שהיה הוגה דעות וממעצבי החינוך הדתי הממלכתי במדינת ישראל, מנגיד בין האדם המאמין לבין הכופר על פי נקודת הראות של חשיבתם הפנימית. טענתו היא כי בשני המקרים השקפת העולם אינה נובעת משיקולי היגיון, אלא מוכתבת על יד צרכים והעדפות אישיים. הדברים הבאים לקוחים ממסתו "הפסיכולוגיה של הכפירה והפסיכולוגיה של האמונה":

בפרק א' של מאמרי זה באתי לידי המסקנה, כי הבסיס הפסיכולוגי של הכפירה באלקים הוא הערצת האדם, היינו האמונה בכוחו הכל יכול של האדם. אמונה זו מספקת את יהירותו, את הצורך של האדם לראות בעצמו את העליון שביצורים. אולם, מהפרקים האחרים של מאמרי אפשר להסיק את המסקנה שגם האמונה באלקים עשויה לספק את הצורך הנפשי הנ"ל, כי אמונה זו מכילה בתוכה (במסקנותיה המרחיקות לכת) את היסודות הבאים: האדם הוא היחידי מכל היצורים החיים, 1) שיש לו הכשרון, ולכן גם האפשרות, של בחירה חופשית; 2) שנשמתו היא נצחית, ואין המות שולט בה; 3) שבורא העולם התגלה לו והטיל עליו תפקידים מסוימים. יוצא אפוא, כי גם הכפירה באלקים וגם האמונה באלקים מספקות צורך נפשי אחד של האדם, את הצורך הנפשי בהערכתו הגבוהה של האדם לעומת היצורים האחרים. ונשאלת השאלה: מה הם הגורמים הנפשיים לאופן כה מנוגד של סיפוק הצורך הנפשי האחד הזה אצל הכופר מצד אחד ואצל המאמין מצד שני?

על סמך הנאמר בפרקים הקודמים אפשר לבוא לידי המסקנה כי סיבת השוני הזה הוא בכך שהכופר, היינו המאמין באדם ובכוחו הכל יכול, מחשיב יותר את המסקנות הישירות מאמונתו, בעוד שהמאמין בה' מעריך יותר את המסקנות המרחיקות לכת מאמונתו הוא ומתחשב יותר גם במסקנות המרחיקות לכת מהאמונה הנגדית.

דבר זה מתבטא בתופעות הנפשיות הבאות:

1) לכופר חשוב יותר ההווה והעתיד הקרוב, למאמין - העתיד הרחוק. הראשון כאילו אומר: "אכול ושתה כי מחר נמות", ואחרי המוות הרי אין כלום; והשני דואג גם לאשר יהיה אחר המוות.

2) המאמין בכוחו הכל יכול של האדם והכופר בה' מוקסם מאד מהרגשת החופש הגדול, שמקנה לו אמונתו באופן ישיר, כי מי אדון לו? והוא מתגאה בעליונותו זו על המאמין בה', הקשור על כל צעד ושעל של חייו על ידי מצוות עשה ולא תעשה. ואם גם אמונתו בנצחיות הטבע מביאה אותו לידי המסקנה העיונית, כי רצון האדם נכנע אף הוא לחוק הסיבתיות ואין לו לאדם בחירה חופשית, הרי אין הכופר רואה בזה השפלת ערכו הוא, כי הרי זה (כמו גם המוות) גורלם של כל האנשים. אולם המאמין בה' איננו מסתפק בהרגשה, שהוא איננו בדרגה נמוכה יותר משאר האנשים. הוא איננו יכול להשלים עם השפלת ערכו של האדם בכלל על ידי העמדתו במשמעות זו בשורה אחת עם כל הבהמות והחיות, ואפילו אם הדוממים.

מהות הכפירה - סיפוק צרכים מיידי

ד"ר עציון ממשיך עם ההבחנה הזו גם בדרכים נוספות, אך ניתן להסתפק במה שכבר הבאנו כאן.

שני הטיפוסים, המאמין והכופר, מגיבים לתחושה האינסטינקטיבית באשר למעמדו הייחודי של האדם. אחד מהם סבור שעליונותו של האדם מתבטא בזכותו להתנהג כעריץ מתגאה וחסר מעצורים; השקפה זו מסירה, למעשה, את נוכחות האלוהים מן היקום. הטיפוס השני מפרש את ייחודו של האדם בכך שרק לו יש את הכוח להשיג גדלות מוסרית; כוח שמצד אחד ניתן לו על ידי הקדוש ברוך הוא, ומצד שני גם הופך את האדם למחויב כלפיו, וגם תובע מאמצים בלתי פוסקים לאורך כל החיים על מנת להוציאו אל הפועל.

מניעו של האדם הלא מאמין הוא הצורך בסיפוק מיידי, אך צרכיו של האדם המאמין הם מרחיקי לכת יותר, ובעלי טווח ארוך יותר - הוא חושב על החיים שלאחר המוות. הוא אינו משתכר מתחושת החופש, הנחשפת - לאחר התבוננות חודרת - כלא יותר מן האשליה העצמית של אחת מהחוליות בשרשרת הסיבתית הקוסמית.

מכאן, שמי שמורגל בסיפוקים מיידיים, שצרכיו החווייתיים חפים מכל ניתוח מעמיק באשר לתפקיד האדם בעולמו, ימצא את עצמו נדחף באופן טבעי לכיוון "הכפירה". את המילה האחרונה הכנסתי למרכאות בכוונת מכוון, שכן גם האדם שאינו מצהיר פורמלית על כך שהוא כופר יכול בהחלט להרגיש את עצמו ככופר - וגם לחיות כמו כופר. ברוח זו אפשר להציע הגדרה אחרת של מטרת המוסר: להשיל מכל האספקטים השונים של חיינו, בהתמדה ובעקביות, את כל "הכפירה": האמונה ברוחניות בתור אידיאולוגיה אינה מספיקה; כדי שנהיה מאמינים באמת, אנו זקוקים לאותו מנגנון פנימי ולאותם מבנים נפשיים המכילים את הנטייה למוסריות ואת הצורך באורח חיים נעלה.

האם 'יצר הטוב' קיים?

התיאוריה הפרוידיאנית

בנקודה זו אנו נתקלים שוב בנכותו של האדם המודרני. זאת, מאחר והזרמים העיקריים בתורות הפסיכולוגיות הקלאסיות הנחיתו מהלומה קשה על היכולת לפתח נטיות מוסריות כאלו. המובאה הבאה היא ממסה שנכתבה במשותף על ידי אב ובנו, ד"ר ראובן פוירשטיין והרב רפאל פוירשטיין, המסבירים את הרקע לכך. הם מתארים ויכוח בעניין מקורות המוסר אצל האדם:

אנו רוצים להבחין בין תפיסות המניחות רציפות בהתפתחות של השיפוט המוסרי והצרכים המוסריים, מהרמות הראשוניות אל המפותחות, אותם נכנה 'הגישה הרציפה', לבין תפיסות, אותם נייצג אנו, המניחות שהשיפוט המוסרי והצרכים המוסריים נוצרים באופן מנותק למדי מהרמות הראשוניות; נכנה אותם 'גישות לא-רציפות'.

בתחום התפתחותם של הצרכים המוסריים, בולט פרויד כמייצג 'גישה רציפה'. קבוצת תיאוריות שבמקורן בפרויד, טוענות שהצרכים המוסריים של האדם הבוגר מהווים פיתוח של מערכת הצרכים הראשוניים (האיד). הצרכים הראשוניים, שעקרון העונג שולט בהם, עוברים תהליכים שינוי באמצעות מספר מנגנונים, שהעידון (סובלימציה) הוא אחד מהם...(ואולם) הצרכים הראשוניים עדיין מניעים את מערכות הצרכים המתקדמות והמפותחות יותר.

נדגים את הטענה האחרונה: אדם עובר ברחוב ורואה דירה שעולה באש; מהדירה נשמעים קולות זעקה לעזרה. האיש רץ בכל כוחו, מטפס בריצה במדרגות הבית ופורץ את דלת הכניסה לדירה. הוא מאתר את הזעקות בחדר הפנימי של הדירה הבוערת, הוא פורץ דרך הלהבות, תוך סיכון עצמי, ומציל ילד הנמצא בחדר הבוער...לדעת פרויד וממשיכיו, התנהגותו המוסרית לעילא של המציל, היא תוצר של הצרכים הראשוניים עצמם. אלא, שצרכים אלה עוברים מערכת שינויים עד להיווצרותם של הצרכים המוסריים. דומה הדבר לתנועה הגולמית של בוכנת מנוע המכונית, שבאמצעות מערכות מסובכות של גלגלי שיניים, מובילה בסופו של דבר לסיבוב גלגלי המכונית.

בניגוד לתיאוריות המניחות התפתחות רציפה, הרי שתיאוריית ההתנסות בלמידה המתווכת של פוירשטיין, (כמו גם זו של וויגוצקי) טוענת שמקורם של מבני החשיבה המפותחים של האדם, כמו גם צרכיו המורכבים (בניגוד לאלה הראשוניים), אינו במבני החשיבה הראשוניים ובצרכים הראשוניים שהתפתחו באופן רציף אל עבר מערכות מפותחות יותר, אלא הם צרכים שונים...מקורם של אלה, בתהליכי למידה שמקורם בחברה...והן אינן מהוות המשך למערכת הפרימיטיבית-ראשונית, אלא קפיצה התפתחותית.[2].

גישת חז"ל

מבין שתי התפישות באשר לצרכים המוסריים, אין ספק שההשקפה הפרוידיאנית השפיעה יותר על רוחו של האדם המודרני; מאידך, אין ספק בכך שהדעה השנייה היא זו המעוגנת בחשיבתם של חכמינו - קשה לדמיין את עולמה של האתיקה היהודית באופן אחר. כך, למשל, דרשו רבותינו את המקרא בקהלת רבה (פרק ד, פס' יג) "טוב ילד מסכן וחכם, ממלך זקן וכסיל":

"טוב ילד מסכן וחכם" - זה יצר טוב.
ולמה נקרא שמו ילד? כי אין מזדווג לאדם אלא מבן י"ג שנה ולמעלה.
ולמה נקרא שמו מסכן? שאין הכל שומעין לו.
ולמה נקרא שמו חכם? שהוא מלמד את הבריות לדרך ישרה.
"ממלך זקן וכסיל" - זה יצר הרע.
ולמה קורא אותו מלך? שהכל שומעין לו.
ולמה קורא אותו זקן? שהוא מזדווג לו מילדותו ועד זקנתו.
ולמה קורא אותו כסיל? שהוא מלמד לאדם לדרך רעה.

חז"ל אמנם לא היו פסיכולוגים במובן המודרני, אבל הם היו אנשי חינוך רגישים בעלי הבנה אנושית חודרת. הם סברו שהיצר הטוב, זאת אומרת - הנטייה לטוב - הוא שלב התפתחותי מובחן ועצמאי, המופיע רק בגיל הנערות. צורך זה אינו קשור לכלל ליצר הרע הפרימיטיבי, למרות שייתכנו קונפליקטים בין השנים. חז"ל בוודאי היו מסכימים שאת היצר הרע ניתן לעדן, ושאכן יש להעלותו ולבצע עליו "סובלימציה" (היזכרו בדיון שלנו דלעיל על ערכים "חוזיים"); מאידך, הם דבקו בעמדה שהנטייה לעשות טוב היא כושר נפשי ורוחני העומד בפני עצמו, הזקוק למרחב תפקוד וטיפוח עצמאיים.

התפיסה המודרנית והשלכותיה

האדם המערבי כבר שכנע את עצמו שהוא נשלט לגמרי על ידי דחפים תת קרקעיים ראשוניים, "ואנה מפניהם יברח". אימוץ תפישה זו דנה את האדם לאותה בוסריות מוסרית המונחת ביסוד שפלותה של התרבות העממית הרווחת. בשיעור הבא אני מקווה לפרט יותר את הסיבות לכך, אך בינתיים חשוב שנהיה מודעים לתוצאות ההרסניות של התדמית העצמית הזו, המעוותת; כך יודגש הצורך להתגבר עליה.

גודל המשימה

עמדנו על שתי בעיות הגורמות לכך שהמאמץ לחיות חיי מוסר קשה יותר כיום מאשר בעבר. האחת היא ההפגזה התמידית של רעיונות, מצבים ומידע, המכלים את תשומת לבנו ואת משאבינו הנפשיים, ומחבלים ביכולת הצמיחה שלנו. הבעיה השנייה, בה נדון גם בשיעור הבא, היא ההתכחשות לקיומו של היצר הטוב בתור מרכיב עצמאי בפסיכולוגיה האנושית.

ברצוני להוסיף שאמנם שני הגורמים הללו מקשים על המשימה המוסרית האישית, אך בה בעת הם גם מדגישים עד כמה שמשימה זו היא חיונית היום יותר מתמיד.



[1] גאורג זימל, המטרופולין וחיי הרוח, פרק שני.

[2] פוירשטיין ופוירשטיין, משבר החינוך לערכים יהודיים בראי תאוריית ההתנסות בלמידה המתווכת, בתוך "ליקוטי שושנים", קובץ מאמרים לזכרה של שושנה לסקר ז"ל, תש"ס, עמודים 212-214.