שיעור 9 - מבשל - כלי שני

  • הרב ברוך גיגי

מבשל - כלי שני

יסוד הדין ש"כלי שני אינו מבשל"

המשנה בשבת מב. התירה לתת תבלין בכלי שני, ומכך למדו שכלי שני אינו מבשל. כן משמע גם מן הסוגיה ב- מ: שם אמר רבי "טול בכלי שני ותן", ודייקה הגמ': "שמע מינה כלי שני אינו מבשל". ראשונים התלבטו בטיב ההבדל שבין כלי ראשון ובין כלי שני ופיתחו גישות שונות בעניין זה.

נפתח בדברי היראים שכתב:

"ואין בישול תלוי לא בכלי ראשון ולא בכלי שני. אך לפי שהוא דבר המתבשל, פעמים שהוא דבר רך ומתבשל אף בכלי שני ויש דבר קשה שאפילו בכלי ראשון אינו מתבשל ויש דבר המתבשל בכלי ראשון ולא בכלי שני... הלכך ייזהר אדם שלא להכניס שום דבר בכלי שני ואף בכלי שלישי שהיד סולדת בו. שאין אנו בקיאים בדברים רכים וקשים מי הוא מתבשל בכלי שני ומי הוא שאינו מתבשל".

לדבריו, האבחנה היסודית אינה בין סוגי כלים אלא בין סוגי תבשילים - רכים או קשים. ולכן הדברים הרכים יתבשלו אף בכלי שלישי אם היד סולדת בו.

הרשב"א לעומתו סבור שחז"ל חילקו חלוקה ברורה בין כלי ראשון לבין כלי שני. וז"ל בחידושיו לדף מ: ד"ה 'מביא אדם' :

"דלא אמרו כלי ראשון וכלי שני אלא מפני שזה מבשל וזה אינו מבשל"[1].

בעקבות קביעתו זאת מתמודד הרשב"א עם העובדה שלפעמים עינינו הרואות שמים קרים המתערבים במים חמים הנמצאים בכלי שני מגיעים ליד סולדת, ואם כן - הרי לנו ראיה שכלי שני מבשל. הרשב"א מב. ד"ה בדבר משיב על כך:

"והואיל וכלי שני הוא לעולם מותר שאינו בא אלא לידי הפשר ואפי' היו מים שהיד סולדת בהן לאחר שנתערבו צונן לתוכן אינו מחמת הצוננין שבו להיות יד סולדת אלא מחמת הראשונים שלא נצטננו".

אף שקשה להבין את דבריו, כוונתו ברורה: תחושת היד הסולדת אינה מן הצוננים שהתחממו אלא מן החמים שלא נתקררו[2].

התוספות ב- מ: ד"ה ושמע מינה, מפתחים גישה אחרת וז"ל:

"תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת אפי' כלי שני נמי ואי אין יד סולדת אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל? ויש לומר: לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור. אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר".

בקושיית התוס' עולה טענה שהכל צריך להיות תלוי בשאלה אם יד סולדת בו ולא בשאלה אם הוא כלי ראשון או שני, מתוך ההנחה שהבישול תלוי בחום. הנחה זו שנשללת בסופו של דבר על ידי התוס', קרובה לשיטת היראים, שאין אבחנה יסודית בין הכלים. זוהי הנחה הזהה לחלוטין לאחת השיטות שעלתה בירושלמי פרק ג' הלכה ד', וז"ל:

"הכל מודין בכלי שני שהוא מותר מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני אמר רבי יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת".

הרי לנו שהאבחנה בין כלי ראשון לשני היא בדרגת החום של הכלי.

תשובת התוס' קובעת שהקריטריון המגדיר בישול אינו רק רמת החום העכשווית, אלא גם משך הזמן שרמה זו נשמרת, ובכלי שני שדופנותיו קרים הוא מתקרר והולך בקצב מהיר. ובקצרה, בישול הוא פונקציה של חום לאורך זמן.

תירוץ זה של התוספות אינו פותר לגמרי את הבעיה שהרי אפשר שיהיה כלי שני שדרגת חומו גבוהה יחסית, ומאידך קצב איבוד החום שלו יהיה איטי יחסית מפני שפיו צר וחשיפתו לאוויר קטנה, או שעשוי מחומר מבודד גבוה. לכן, נראה שאפשר לפרש בכוונת התוספות שאין כוונתם לשיקול עובדתי גרידא, אלא לשיקול הלכתי. לדעתם, בישול זקוק למקור חום, וכלי שני שבדרך כלל מאבד את חומו מהר אינו מוגדר אצל מרבית האנשים ככלי לבישול. ממילא גם ההלכה אינה מכירה בו כ"אש" לעניין בישול, מלבד אותם חריגים שדרך העולם להשתמש בהם לכתחילה לצורך זה, כגון קולייס האיספנין שהזכרנוהו פעמים רבות.

עקרון זה ניתן להוכיח משיטת רמב"ם, לאור מה שנעמוד על קשיים בשיטתו. הרמב"ם בהלכות שבת קובע:

"וכן קדרה רותחת אף על פי שהורידה מעל האש לא יתן לתוכה תבלין אבל נותן לתוכה מלח שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה, ואם צק התבשיל מקדרה לקערה אע"פ שהוא רותח בקערה מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין, שכלי שני אינו מבשל".(שבת כב/ו)

בעניין מעשר, יש כלל ש"בישול קובע למעשר" דהיינו: אם אדם אוכל אכילת עראי הוא פטור מן המעשרות, אך הבישול עושה את אכילתו אכילת קבע וחייב במעשרות. בעקבות כך פוסק הרמב"ם ( מעשר ג/טו):

"השמן משירד לעוקה אע"פ שירד נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפסין ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אעפ"י שהוא חם מפני שאינו מתבשל בכלי שני, ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל."

הרמב"ם פוסק שגמר מלאכתו של השמן הוא משעה שירד לעוקה שבבית הבד. למרות זאת הוא מתיר לקחת מן השמן לתוך כלי שני בלא לעשר לפי שכלי שני אינו מבשל. אבל אם החום הוא בדרגת יד נכווית בו, כלי שני מבשל ואין לאכול בלא לעשר.

דברי הרמב"ם נראים כסותרים, שהרי בהלכות שבת הכריע שכלי שני אינו מבשל אפילו רותח, ובהל' מעשר הכריע שכלי שני מבשל אם היד נכווית בו, ובאופן פשוט נראה שרותח חם יותר מיד נכווית בו, וצ"ע.

ואשר נראה בשיטת רמב"ם הוא, שסבור שכלי שני אינו מבשל, אלא אם כן היה חם ביותר שהיד נכווית בו. בהלכות מעשר דנים על פי הבישול בפועל, ולכן מותר לאכול עראי בלא לעשר אם היה בכלי שני רגיל, אבל אם היה בכלי שני שהיד נכווית אין לאכול בלא מעשר. ואילו בהלכות שבת כלי שני לא מבשל אפילו היה רותח, מפני שכלי שני אינו מוגדר "אש" לעניין בישול בשבת, חוץ מלעניין קולייס האיספנין מפני שדרכו בכך וחשוב "אש" לעניין זה.[3]

סיכום שיטות הראשונים

ראינו גישות שונות בעניין כלי שני והסיבה שבגללה אינו מבשל:

1. בגלל עצמת החום שלו (ירושלמי - "אין יד סולדת בו").

2. אין בו חום לאורך זמן (תוס' - "מתקרר והולך")

3. אינו מוגדר כ"אש" (הסברנו בתוס' וברמב"ם)

4. הכל תלוי בסוגי תבשילים (יראים)

5. אינו מבשל בפועל בכל עניין (הרשב"א - שכן קים להו לחז"ל).

פרטי דינים בכלי שני

1. קלי בישול בכלי שני

כתב היראים (לעיל) שיש לנו להחמיר בכל דבר שלא נתפרש בסוגיה בפירוש, ולחוש שמא הוא מתבשל בכלי שני. אמנם הר"ן כתב שגם בכלי ראשון אין אנו בקיאים מה מתבשל בכלי ראשון ומה אינו מתבשל, ולפיכך אנו מחמירים בכל הדברים. ומדבריו מסתבר מאוד להסיק שחומרא זו היא רק בכלי ראשון, אבל בכלי שני יש לנו להקל שאינו מבשל חוץ מקולייס האיספנין וחוץ ממלח לאחת הדעות המוזכרות בגמרא מב:.

גם הטור בסי' שיח שהביא את דברי היראים בעניין בישול אחר אפייה ואת החומרא שלו "שלא ליתן פת אף בכלי שני שהיד סולדת בו", חלק עליו בנקודה העקרונית וקבע שכלי שני אינו מבשל והתיר לתת פת בכלי שני. וז"ל:

"כתב ה"ר אליעזר ממיץ אע"ג שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, בדבר שנאפה או נצלה יש בו משום בישול אם בישלו אחר כך במשקים ואסור ליתן פת אפילו לתוך כלי שני שהיד סולדת בו. ותימה למה אסרו בכלי שני ואפשר דמדמי ליה למלח דקאמר בגמרא לחד לישנא שמבשל אפילו בכלי שני ואינו נראה לאוסרו בכלי שני".

2. אלו דברים נחשבים 'קלי בישול' ואלו לא?

הבאנו לעיל שקולייס האיספנין ומלח לדעה אחת בגמרא מתבשלים בכלי שני.

כתב החזון אי"ש (שבת סי' נב/יט) שביצה היא מקלי הבישול ואסור לתת אותה בכלי שני, וביסס דבריו על הסוגיה לח: בעניין גלגול ביצה בצד המיחם שקבעה הגמרא שאם גלגל חייב חטאת. ולדעת החזון איש כוונת הגמ' היא לחדש שאף קלי הבישול חייבים חטאת על בישולם. ועיין בספר פתחי דעת בשם הגרי"י פישר שהתיר לתת ביצה בכלי שני, אך נטה שם למעשה לחומרא.

לדעת היראים חוששים שכל הדברים הם קלי בישול, חוץ מבישרא דתורא, תבלין, מים ושמן.

בעניין שאר משקים אם נחשבים קלי בישול: מדברי הש"ע סי' שיח סעיף יג נראה שכל המשקים אינם קלי בישול, ומ"ב שם לא העיר מאומה על דבריו. אך במקומות אחרים בסימן זה נראה מדבריו שרק מים ושמן אינם קלי בישול, ובשאר משקים יש לחוש. מכל מקום במשקים שנתבשלו ונצטננו, אין לחוש בכלי שני, שכן יש לצרף כאן סברת הראשונים שאין בישול אחר בישול בדבר לח. לפיכך להלכה מותר לתת חלב מפוסטר קר בתוך כוס קפה שבכלי שני.

החזון איש סבור שמעיקר הדין אין להחמיר בקלי הבישול, ולכל היותר ראוי להחמיר בפת שמוזכרת בפירוש ביראים ובסמ"ג, אלא שסיים שהמנהג להחמיר לגמרי. ומכל מקום התיר לתת לימון לתוך כלי שני, שאין לחוש בו.

3. כלי שני שהיד נכווית בו

כתב הבינת אדם בספר שערי צדק:

"וצע"ג על כל הגאונים... שלא הביאו דברי רמב"ם פ"ג מה' מעשרות הט"ו שכתב בהדיא דכלי שני אם היד נכווית מבשל".

וכבר הבאנו לעיל שהרמב"ם מחלק בנקודה זו בין הלכות שבת להלכות מעשר, ולעניין שבת אין להחמיר בכלי שני אפילו היה רותח, כלשונו של הרמב"ם בהלכות שבת כב/ו'.

הבינת אדם סייע דבריו מסוגיית הירושלמי במעשרות וגם מן הסוגיה מב. בעניין אמבטי (גיגית מים לרחיצה), שהיא כלי שני שכתב הטור להחמיר בה שמבשלת מדאורייתא לפי שחומה רב. והוא הדין, לדעתו, בכל כלי שני שהיד נכווית בו. ועיין בספר שביתת השבת הקדמה למבשל אות י' שכתב לחלוק על ה'בינת אדם' שבשבת אין לאסור כלל בכלי שני.

האחרונים כתבו להחמיר ביד נכווית - ראה משנה ברורה ס"ק מח. אולם החזון איש (נב/יט) כתב שהבבלי חולק בזה על הירושלמי, אלא שקשה להקל בזה באיסורי שבת החמורים, אע"פ שמעיקר הדין נראה לו שאין להחמיר בזה. ולמעשה, יש לחוש לכתחילה לדעה זו ובדיעבד אין להחמיר.

4. דבר גוש

נחלקו האחרונים ביורה דעה אם דבר גוש הנמצא בכלי שני מבליע או מפליט איסור:

הרמ"א פסק (יורה דעה צד/ז) להקל שאינו מבליע ומפליט.

הש"ך (שם ס"ק ל) חלק על הרמ"א והחמיר, וז"ל שם:

"דאפילו בכלי ב' נדון ככלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בו וצריך הגעלה הואיל והוא דבר גוש"

וכן דעת מהרש"ל דבדבר גוש כגון בשר וכיוצא בו שאינו צלול אין חילוק בין כלי ראשון לכלי שני אבל כל זמן שהיד סולדת בו אסור.

הפרי מגדים דן האם חומרא זו היא רק בבליעת איסורים או גם לעניין איסור בישול בשבת. אך המגן אברהם הכריע בסי' שיח ס"ק מה להחמיר גם בשבת, וז"ל:

"דדבר שהוא גוש אפי' בכלי שני מבשל".

ועיין משנה ברורה שם ס"ק קיח שסבר שבדיעבד יש לסמוך על הפוסקים המתירים בכלי שני, וז"ל:

"דהא כמה פוסקים סוברים דדבר גוש כל זמן שהיס"ב אפילו בכלי שני מבשל ומ"מ בדיעבד אין לאסור כשהוא מונח בכלי שני דסמכינן על הפוסקים דכלי שני אינו מבשל בכל גווני"

ובשו"ת אגרות משה ח"ד סי' עד, דן בהיתר לשים קטשופ על בשר חם בכלי שני, ופסק וז"ל:

"נראה לדינא דרשאים ליתן קעטשאפ על בשר רותח שניתן לכלי שני ... אבל הכא חומרא דיש בשול אחר בשול בדבר לח הוא חומרא בעלמא שגדולי הפוסקים סברי דגם בלח אין בשול אחר בשול וכן הוא הכרעת הרמ"א ונוהגין כן דרק שבנצטנן לגמרי מחמיר. וגם החומרא בדבר גוש שאף בכלי שני הוא עדיין כרותח, הא פליגי הרבה על זה ובתוכם הרמ"א ...וא"כ גם דין זה אף דהש"ך בסימן ק"ה סק"ח פוסק כמהרש"ל וכן המג"א בס"ק מ"ה אין להחשיבו כספק השקול אלא שכיון שלא ברור להיתר מחמירין, לכן צדק כתר"ה דאין להחמיר שתי החומרות אלו אף באיסורי שבת."

5. האם מצקת היא כלי שני?

על יסוד דברי התוס' שבת מ: שחילקו בין כלי ראשון לשני, שזה דפנותיו חמים וזה דפנותיו קרים והולך ומתקרר, דייק הט"ז (יורה דעה סי' צב ס"ק ל') שמצקת שנכנסת לתוך כלי ראשון ושואבים ממנה לצלחת דינה ככלי ראשון. וראה שם שהביא דעות חולקות הסוברות שדינה ככלי שני. במשנה ברורה פסק בסי שיח ס"ק פז:

"כלי שני מיקרי כשעירו מן כלי ראשון שהרתיחו החמין בתוכו לתוך כלי זה ומותר אפי' אם היד סולדת בו. אבל אם שואב בכלי ריקן מתוך כלי ראשון י"א דדינו ככלי ראשון ובפרט אם משהה הכלי ריקן בתוכו עד שמעלה רתיחה ודאי מקרי כלי ראשון"

אבל בס"ק מה, משמע שסובר שדינו ככלי שני, וז"ל שם:

"אלא אם רוצה ליתן פת ימתין עד שלא יהיה היד סולדת במרק או שלכל הפחות ישאב בכף מן הקדרה כדי שתהיה הקערה כלי שלישי"

ונראה ליישב שלכתחילה יש לחוש לסברה שמצקת היא כלי ראשון. אלא שלעניין בישול אחר אפייה שאנו חוששים לשיטת היראים שאסור לתת פת אפילו בכלי שני, בזה יש להקל ולהחשיב המצקת ככלי שני והצלחת תיחשב כלי שלישי, ומותר לתת פת לתוכה.

עיקר דין זה בנוי על מעין ספק ספיקא: שמא הלכה כדעת הסוברים שאין בישול אחר אפייה ואף אם תאמר שיש בישול אחר אפייה, שמא הלכה כדעת הסוברים שמצקת היא כלי שני, ובצלחת שהיא כלי שלישי אין להחמיר.[4]

6. האם יש "מחזי כמבשל" בכל שני?

כתבו התוספות שבת לט. ד"ה כל:

"ואומר ר"י דאפילו בכלי שני אין שורין דהואיל דהמים חמין מיחזי כמבשל. ואע"ג דתנן לקמן (דף מב:) אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי, היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק את הקדירה ולא מיחזי כמבשל אי נמי ה"ה שורין אותו כיון דאיירי בכלי שני והא דנקט מדיחין לאשמעינן דאפילו הדחה הויא גמר מלאכה במליח הישן וקולייס האיספנין"

בדברי התוס' שתי גישות בעניין כלי שני. התירוץ הראשון סבור שאף על פי שכלי שני לא מבשל, אסור לתת לתוכו מאכלים מפני שנראה כמבשל, אבל תבלינים העשויים למתק הקדירה מותר. עיקר חידושם של התוספות נובע מן המשנה שאמרה "כל שלא בא בחמין מלפני השבת אין שורין אותו בחמין, אבל מדיחין אותו בחמין" דהיינו עירוי מכלי שני דווקא, ומשמע שאסור לשרותו בכלי שני. ומפני זה חידשו התוספות את חומרת מחזי כמבשל בכלי שני. אולם בתירוצם השני הסבירו שכוונת המשנה להדגיש שאף עירוי מכלי שני אסור בקולייס האיספנין, אבל בדברים אחרים מותר אף לשרותם בכלי שני, כיוון שאינו מבשל.

המאירי בפירושו למשנה שם כתב לפרש את המשנה שאין מדובר בדבר שלא נתבשל כלל מערב שבת, ואינו ראוי כלל לאכילה, אלא בבשר מליח שראוי לאכילה בדוחק בלא לשרותו, ובו התירו להדיח מכלי ראשון ולא לשרותו, וז"ל:

"וכל שלא בא בחמין מלפני השבת אלא שאוכלין אותו בשבת על ידי הדחק בלא בישול כגון בשר מליח ביותר, מדיחין אותו בחמין בשבת ואין אומרין הדחתו זהו בישולו. שאף ההדחה אינה מספקת להאכילו בריווח ושלא ע"י הדחק. 'אבל לא שורין' כלומר שעה או חצי שעה שהשראתו - הואיל ובכלי ראשון היא - מבשלתו קצת. 'חוץ מן המליח הישן' ר"ל של שנה שעברה וקולייס האספלנין והוא דג שאוכלי' אותו על ידי הדחתו בחמין שכל אלו אף בהדחה לבדה נאסרו שאף בחול הדחתם זהו גמר בשולם"

ולפי זה לא עסקה המשנה כלל בכלי שני, ואין מקור לחומרתם המחודשת של התוספות.

להלכה - החמיר המגן אברהם (שיח/ טו) בדין זה, וכן הכריע המשנה ברורה בס"ק לד, אך הש"ע עצמו והרמ"א לא הביאו הדין, ובאגלי טל הכריע להקל.


[1] הרשב"א שם יוצא נגד גרסת רש"י בסוגיה ששמן 'הפשרו זהו בישולו', ובעקבותיה הוא מתיר ליתנו בכלי שני, אע"פ שמגיע להפשר מפני שאינו כלי הראוי לבישול- עיין על כך להלן, שנרחיב בהסבר שיטתו. לדעת הרשב"א, אין מקום לגישה כזו מפני שכל האבחנה בין הכלים מבוססת על קביעת חכמים ש"כלי שני אינו מבשל" וממילא אם היינו סבורים שהפשרו של שמן זהו בישולו, היה ראוי לאסור להפשירו אף בכלי שני, ומכוח זה גרס הרשב"א שהפשרו לא זהו בישולו.

[2] שהרי לשיטת הרשב"א חז"ל קבעו ברורות שכלי שני אינו מבשל, ולא ייתכן שהמציאות סותרת את דבריהם.

[3] עיין בפירוש הרדב"ז להלכות מעשר שם שכתב לתרץ כיוצא בזה, דבעלמא כלי שני לא מבשל אבל לעניין קביעת מעשר אם הוא חם שהיד נכווית- מבשל, כיוון שמכשירו לאכילה נגמרה מלאכתו למעשר. וסייע דבריו מן הירושלמי שם (מעשרות א/ז) שאמרו שההבדל בין כלי ראשון לכלי שני הוא ביד שולטת, אבל כשאין היד שולטת אין הבדל בין כלי ראשון לשני. והבין הרדב"ז, כנראה, שהכוונה ליד נכווית שבזה אין הבדל בין ראשון לשני. והנה, בדרך כלל שיעור אין יד שולטת הוא שיעור יד סולדת דווקא ולא יד נכווית, וראה עוד מהר"י קורקוס שם שפירש דברי הירושלמי לעניין יד סולדת, אלא שהוא הבין שחומרת הרמב"ם ביד נכווית היא שיעור יד סולדת, וצ"ע.

ובכלל נראה שדברים אלו בירושלמי בעניין ההבדל בין הכלים נאמרו בדרך העברה מסוגיית שבת ואין מקומם במסכת מעשרות.

[4] ועיין חזון אי"ש שכתב לחלק בין מצקת שהוכנסה לכלי ראשון העומד על האש שיש להחמיר בה, לבין מצקת שהוכנסה לכלי ראשון שאינו על האש שיש לראותה ככלי שני (או"ח סי' קכב/ג). ובמקום אחר כתב להחמיר בכל עניין (יורה דעה לב).