שכח ולא בירך במקום שבו אכל

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

ברכות דף נג - שכח ולא בירך במקום שבו אכל

במשנה בדף נא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדינו של מי ששכח לברך במקום שבו סעד: בית שמאי מחייבים אותו לחזור למקומו ולברך, ואילו בית הלל מתירים לו לברך במקום שבו נזכר.

המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל נוגעת למאכלים אשר דורשים "ברכה לאחריהם במקומם" (ראה דיון נרחב בגמרא בפסחים קב-קג). מאכלים אלה הם הפת, מיני הדגן, ולחלק מן הפוסקים גם פירות משבעת המינים (ראה בתוספות בפסחים שם). מאכלים אלה יוצרים קביעות סעודה, וקביעות זו היא המחייבת לברך דווקא במקום שבו אכלו. מאכלים קלים עשויים להיות נאכלים גם בהליכה בדרך. אך אם המאכל מצריך לשבת ולסעוד בנחת, הרי שגם את הברכה יש לברך בנחת ובקביעות במקום הסעודה. בדרך זו, נקשרת הברכה בקשר מהותי אל הסעודה.

כלל גדול בידינו, שהלכה כבית הלל נגד בית שמאי. ואמנם, הרמב"ם פסק להלכה כדעת בית הלל, שמי ששכח לברך על מזונו במקום הסעודה, רשאי לברך במקום שבו נזכר. עם זאת, הגמרא בדף נג הובילה חלק מן הראשונים למסקנה אחרת:

"תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך, יחזור לראש הבירה ויברך? אמרו להן בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, מי ששכח ארנקי בראש הבירה, לא יעלה ויטלנה? לכבוד עצמו הוא עולה - לכבוד שמים לא כל שכן?
הנהו תרי תלמידי, חד עביד בשוגג כבית שמאי - ואשכח ארנקא דדהבא, וחד עביד במזיד כבית הלל - ואכליה אריא".

שני חידושים מצאנו בדברי הגמרא. ראשית, בית שמאי מבהירים כי שיטתם איננה שיטה הלכתית גרידא, אלא באה לבטא עמדה רוחנית מסוימת. כבודה של הברכה לא יהא פחות מכבודו של סכום כסף מסויים, אשר דורש מן האדם לעשות מאמץ, ולקיים את המצוה על הצד הטוב ביותר. קביעה יסודית זו של בית שמאי מאירה באור מיוחד את חשיבותה ומשמעותה של ההקפדה במצוות, והרצון לקיימן אותן באופן מושלם.

שנית, הגמרא מספרת על כך שהיו שנהגו הלכה למעשה כדברי בית שמאי, ואכן זכו לברכה ולעושר מכוח מעשיהם. רבינו יונה כאן מקשה: המשנה בפרק השני סיפרה על רבן גמליאל שביקש להחמיר ולנהוג כבית שמאי, וכמעט שהתחייב בנפשו. והנה כאן, מי שמחמיר כדעת בית שמאי לא זו בלבד שאינו נענש, אלא אף זוכה לעושר! רבינו יונה מיישב:

"אבל בכאן מודים בית הלל שאפי' בשוכח אם רצה להחמיר על עצמו ולחזור למקומו הרי זה משובח ונמצא שלא עבר על דבריהם".

אם כן, מן המעשה שבגמרא אנו למדים שמחלוקתם של בית הלל ובית שמאי איננה גורפת, ואף בית הלל מודים שיש מקום להחמיר ולקיים את המצוה בדרך משובחת.

כאמור, מכוח דברי הגמרא הללו היו שחלקו על פסק הרמב"ם, ופסקו הלכה כבית הלל. השולחן ערוך (סימן קפד סעיף א) הביא את שתי הדעות:

"ואם יצא ממקומו ולא בירך ... אם היה בשוגג - להרמב"ם יברך במקום שנזכר, ולהר"ר יונה והרא"ש גם הוא יחזור למקומו ויברך".

המשנה ברורה מביא, שהאחרונים הכריעו להלכה כדעת רבינו יונה והרא"ש, ואולם בשעת הדחק גדולה ניתן לסמוך על הרמב"ם, שפסק כבית הלל, ולברך במקום שבו נזכר.

פרטים רבים מצאנו בהגדרת מקום סעודה, ובהיתר לעבור ממקום למקום, וניתן למוצאם בשולחן ערוך ובמפרשיו בסימן קעח. אך השאלה העקרונית והמרכזית היא זו שהתעוררה בסוגייתינו ובמחלוקת הראשונים הנ"ל: האם רצונו של אדם "לצאת ידי חובה", או שמא לקיים את המצוה באופן מושלם ומהודר, לפחות כמו זה שבו הוא מתייחס לממונו או לשאר עניינים שבעולם החומר.

הרב אביהוד שורץ