שבת | דף קיז | שלוש סעודות ולחם משנה

לא בכל שבוע אנו זוכים לחבר ולקשר את פרשת השבוע ללימוד הדף היומי. אגב הדיון בהצלת מזון וחפצים מפני הדליקה בשבת, עוסקת הגמרא בעניינים שונים הנוגעים לסעודות השבת. הגמרא מזכירה שלוש הלכות, ושלושתן נלמדו מפסוקי לקיטת המן בפרשת בשלח:

"אמר רב חסדא: לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" - לאלתר.
אמר רבי אבא: בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב "לחם משנה" ...
תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש, רבי חידקא, אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו: "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה".

בעיון זה נתמקד בשתי ההלכות האחרונות: שלוש סעודות, ולחם משנה.

בפרק ל מהלכות שבת הביא הרמב"ם את דיני כבוד ועונג שבת. הרמב"ם שם שונה את אכילת שלוש הסעודות והבציעה על שני כיכרות בהלכה אחת, ומסידור דבריו נראה כי מדובר על חלק ממצות עונג שבת. בריבוי הסעודות, ובריבוי הלחם בכל אחת מהן, מתענג האדם מאכילתו בשבת.

הבנה זו עולה בקנה אחד עם פירושו של רש"י בפרשת בשלח:

"לקטו לחם משנה - ומדרש אגדה: לחם משונה - אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו".

אכילת השבת היא אכילה מיוחדת, שיש בה טעמים וניחוחות ערבים וייחודיים.

הריטב"א בחידושיו בסוגייתינו מציע הסבר שונה מזה של הרמב"ם:

"כלומר זכר למן שהיה כפול".

להלן בדבריו ביאר הריטב"א שגם תקנת שלוש סעודות בשבת היא זכר למן. מדוע לתקן זכר למן דווקא בשבת, הרי המן ירד במשך כל השבוע? נראה, שהתשובה לכך גלומה בדברי המכילתא הידועים, בפתיחת פרשת בשלח:

"ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא - כל שכן לא הביאן הקב"ה דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר אמר הקב"ה אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והם בטלים מן התורה; אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר והתורה נבללת בגופן. מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן".

במהלך ששת ימי המעשה מחזיק אדם בשדהו ובכרמו, והוא עלול להיבטל מן התורה. השבת מבטאת את הפרישה מחיי המעשה, אשר מכוחה יכול אדם להקדיש את עיתותיו לעניינים נעלים יותר: בתורה ובתפילה. נראה, שהשבת כולה היא זכר למן, זכר לאותה מציאות שבה אדם איננו נדרש לדאוג לעניינים גשמיים, והוא פנוי כל כולו לעסוק בעניינים רוחניים.

בדברי הראשונים והפוסקים מצאנו שאלות הלכתיות רבות הנוגעות לשלוש הסעודות וללחם משנה (אחת המרכזיות שבהן: האם מכוח הלימוד מפרשת המן ניתן לראות בדין לחם משנה דין דאורייתא: ראה ערוך השולחן, ריש סימן רעד וריש סימן רצא; שו"ת חתם סופר, אורח חיים סימן מו). נזכיר נקודה אחת, השנויה במחלוקת בין הראשונים, ואשר ייתכן שהינה תלויה בשני הכיוונים שהזכרנו. הרמב"ם באותה הלכה (הלכות שבת ל, ט) פסק, שיש לבצוע על שני כיכרות בכל אחת משלוש סעודות השבת. לשיטת הרמב"ם, הדבר ברור: מטרת הסעודות היא לענג את הסועד, ועל כן יש לאכול אכילה מפוארת בכל אחת מהן.

לעומת הרמב"ם, פסק הטור (אורח חיים, סימן רצא) כי בסעודה שלישית ניתן להסתפק בכיכר אחד בלבד. יש מן האחרונים שביארו, כי הטור מתבסס על אותו זכר למן: ביום שישי בבוקר מצא כל אחד מישראל מזון לארבע סעודות: שתיים ליום שישי, ושתיים לשבת. נמצא, אם כן, כי בסעודת ליל שבת היו שלושה כיכרות, ובסעודת שבת בבוקר שני כיכרות. אך עד לסעודה השלישית נותר כיכר לחם אחד בלבד, כפי שפסק הטור.

להלכה, הביא השולחן ערוך (רצא, ד) את דעת הרמב"ם, שיש צורך בלחם משנה גם בסעודה שלישית; ואילו הרמ"א ציין שרבים מיקלים לבצוע על כיכר אחד בלבד. רוב האחרונים נטו להחמיר ולפסוק כדעת השולחן ערוך. על פי דרכנו, משקפת פסיקה זו את הדרישה להקפיד גם בעונג סעודה שלישית, ולראות בה גם בה סעודה חשובה ומרכזית, כדרך שפסק השולחן ערוך לעיל שם:

"יהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה בכביצה, ואם א"א לו כלל לאכול אינו חייב לצער את עצמו. והחכם עיניו בראשו (קהלת ב, יד) שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר, כדי ליתן מקום לסעודה שלישית".