יומא | דף סד | שני שעירי יום הכיפורים

בסוגייתנו אנו למדים שדחיית השעיר מהצוק היא שחיטתו, לכל הפחות בנוגע לאיסור 'אותו ואת בנו'. החידוש הוא, על פי הגמרא במסכת חולין, שאיסור זה בדרך כלל לא נאמר על צורה שונה של המתה כמו נחירה וכו' אלא לשחיטה בלבד; נראה אם כך, שעל פי סוגייתנו דחיית השעיר מהצוק הינה למעשה פעולה של שחיטה. המשמעות: במקרה בו נשחטה האם ביום הכיפורים, לא רק שישנו איסור לשלוח את השעיר, אלא אף לא תתקיים המצווה של השילוח משום שהשעיר הוא מחוסר זמן ולכן פסול.

רבי יום טוב אשבילי (ריטב"א) כותב שדין זה שדחייה היא שחיטה הוא הלכה למשה מסיני. לדעת רבי משה מקוצי מדובר בסברא:

דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ולא דמי לנוחר ומעקר שאין מצוותו בכך

כלומר, מעצם כך שישנה מצווה מיוחדת להמית את השעיר בדרך זו של דחייה מהצוק פעולת הדחיה מוגדרת כשחיטה. אם נקבל סברא זו יהיה עלינו לומר דין זה גם בשור הנסקל – שסקילתו היא שחיטתו ולכן קיים דין של אותו ואת בנו. רבי שלמה קלוגר (שו"ת האלף לך שלמה, יו"ד סימן כ) כתב כעין זה – לדבריו, כל המתה של מצווה דינה כשחיטה ולכן אם אדם נחר בעל חי לצורך פיקוח נפש, יהיה האיסור של אותו ואת בנו. כלומר, כל המתה של בעל חי שאינה לשם מצווה צריכה להיעשות בשחיטה בכדי שיתקיים האיסור של אותו ואת בנו, רק כשמדובר במצווה האיסור קיים גם בדרכי המתה שונות. הקושי בדברים אלו הוא שבעיר הנדחת לא מצאנו איסור זה של אותו ואת בנו, ולא מצינו חיוב להרוג את הוולדות וההורים בזמנים שונים.

רבי מנחם המאירי כותב שמה שמגדיר את הדחייה כשחיטה הוא דווקא הכפרה שבו – כלומר, לא רק החיוב מהתורה לבצע מעשה זה הוא שמגדיר את הפעולה כשחיטה, אלא יש צורך בכך שתהיה במעשה זה גם מימד של כפרה כמו בשחיטת קרבן.

לעניין זה יש משמעות רבה – בעגלה ערופה, שעריפת העגלה מטהרת מטומאת נבלה, שהרי יש לדון האם נאמר שהעריפה גם כן נחשבת כשחיטה וכן לעניין איסור אותו ואת בנו: אם נאמר שמצוותה בכך, אזי שהיא כדין שעיר המשתלח. אולם, מהגמרא במסכת חולין (דף פב ע"א) משמע שבעגלה ערופה אין איסור זה של אותו ואת בנו, ובאופן זה אף כותב גם רבנו תם (ספר הישר, נב)

שאף על פי שעריפתה מטהרתה מידי נבלה, אפילו הכי עריפתה שהיא מצווה הבאה על חטא אינה דומה לדחיית צוק, דדחיית צוק הוי כשחיטת עולת קודשים.

כלומר, דבריו נראים כדעת רבי מנחם המאירי, שהשעיר דינו כדין קרבן.