דילוג לתוכן העיקרי

ויקהל-פקודי | ששת ימים תעשה מלאכה

הרב ברוך גיגי
28.02.2019
קובץ טקסט
השיחה נאמרה בליל שבת קדש פרשת ויקהל-פקודי-פרה ה'תשע"ח. סיכם אביעד ברסטל. סיכום השיחה עבר את ביקורת הרב
 
אחד המקורות לציווי השבת מופיע בתחילת פרשתנו:
 
"וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה֖' לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם:  שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַה֑' כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת." (שמות ל"ה, א-ב)
 
כידוע, איסורי המלאכה לא פורטו בתורה שבכתב, עד שהמשנה בחגיגה (י ע"א) אומרת שהם "כהררין התלוים בשערה". אולם במפתיע, מלאכה אחת מופיעה במפורש, בפסוק הבא:
 
"לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת."
 
כבר חז"ל חשו בכך, ומחלוקת ידועה היא האם "הבערה ללאו יצאת", או "לחלק יצאת": דהיינו, האם איסור הבערה בעל תוקף נמוך מזה של שאר המלאכות, או שהוא בא ללמד על חילוק מלאכות, דהיינו, שמתחייבים על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה, ולא רק במקרה שבו עוברים על כל המלאכות.
 
הרמב"ן על אתר (ג') מעלה כיוון נוסף; לדעתו, החידוש כאן הוא איסור על מלאכת אוכל נפש:
 
"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת – ענין הכתוב הזה ודאי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש ... והוצרך לומר כן מפני ש... אמר מלאכה סתם, והיה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת אוכל נפש, כי כן נאמר בחג המצות (דברים טז ח) לא תעשה מלאכה ואין אוכל נפש בכללו, ולכך הזכיר בפירוש שאף אוכל נפש אסור בו."
 
הרמב"ן מדקדק בלשון הפסוק שלא אסר בו כל מלאכה, ואמר בו רק 'כל העושה בו מלאכה יומת', בא איסור הבערה כדי לכלול בתוך איסורי השבת גם את מלאכת אוכל נפש.
 
 
כעת, נציע כיוון נוסף להבנת הייחודיות שבאש.
לשם כך, נקדים ונאמר כי במשנת אבות המלאכות במסכת שבת, ניתן להבחין בבירור בחלוקה מסוימת לקבוצות שונות של מלאכות, כמו: עשיית הפת, מלאכות עשיית הבגד ומלאכות הקשורות לתעשיות העור והספר. אחר כך, מופיעות מלאכות הבניה.
 
ארבע מלאכות חותמות את הרשימה, ואלו הן:  המכבה והמבעיר, המכה בפטיש והמוציא מרשות לרשות.
 
ככלל, ניתן לומר שארבע מלאכות אלו, קשורות במבט כולל על כל המעורבות האנושית בטבע ובעולם:
מלאכת הוצאה אמנם אינה קשורה ישירות לייצור, ולכן הוגדרה כמלאכה גרועה, אך חשובה ומרכזית מאד: מלאכת ההוצאה היא זו שמאפשרת למסחר ולשיווק להתנהל (עיינו בירמיה י"ז, ורמב"ן ויקרא כ"ג, כד).
 
מלאכת מכה בפטיש שקשורה לגמר המלאכה, אך במידה מסוימת היא פסגת היצירה ומייצגתה – וראו למשל את ההגדרה שטבע הרמב"ם בהלכותיו – "מלאכת האומנים".
 
צמד מלאכות נוסף שמופיע בסוף המשנה, הוא המכבה והמבעיר. לאחר שראינו כי שאר המלאכות קשורות ליצירה, ברור שזו הסבה גם לאיסור מלאכות האש. ההסבר לכך פשוט: האש היא הכח היוצר המניע את כל התעשייה והטכנולוגיה, היא אבי אבות היצירה.
לכן, ברור מדוע דוקא האש מופיעה בתורה: היא הבסיס לכל היצירה שנאסרה בשבת, ולכן דוקא היא מוזכרת.
 
 
את התחלת השימוש באש מתאר המדרש כך:
"כיון ששקעה החמה במ"ש התחיל החושך ממשמש ובא ונתירא אדם הראשון, שנאמר (תהלים קלט) ואומר אך חשך ישופני ולילה אור בעדני, אותו שכתוב בו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב בא להזדווג לי, מה עשה הקדוש ברוך הוא זימן לו שני רעפים, והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה, הה"ד (שם /תהלים קל"ט/) ולילה אור בעדני".
                   (בראשית רבה (וילנא) בראשית, יא)
ונשים לב לשתי נקודות:
  1. הקב"ה מזמן לאדם את הרעפים, כלומר הוא רוצה בכך שהאדם ישתמש באש.
  2. הקב"ה מזמן רעפים ולא אש ממש, ומשתמע מכך, שהוא רוצה גם בפעולה אקטיבית של האדם.
 
כלומר, הקב"ה שמח באש שניתנה לאדם והוא רוצה בפעילותו.[1] מצינו זאת בענינים נוספים הקשורים ליצירה ולאו דוקא לאש, כמו הציווי לעבוד את האדמה.
ואם כן, קשים הדברים: מדוע דבר כל כך חיובי, היצירה, נאסר בשבת לחלוטין?
 
נראה שהתשובה לכך קשורה לצורך באיזון: אמנם, על האדם ליצור, לפעול ולחדש; אולם יש לשים לכך גבולות, וכדברי המדרש על הציווי "לעבדה ולשמרה": תן דעתך שלא קלקל ותחריב את עולמי". נחוצה אמנם עבודת האדם, ובצידה שימור, ושמירה על איזון אקולוגי.
מעבר לכך, ההגבלה על היצירה האנושית לא רק מתחמת אותה, ומאפשרת לאדם להכיר במקומו כשותף לקב"ה ולא כיוצר עצמי, אלא גם יוצקת תוכן חיובי לפיתוח העולם, מכניסה לתוכו את הציווי מאתו יתברך, והופכת את העשייה ה'חולית' לכאורה לעבודת ה'.
 
גם היום, אנו רואים איך העולם מתקדם ומתפתח במהירות עצומה, אך יש לכך נזקים אקולוגיים וכדומה: על דרך המשל, התורה דורשת מאתנו 'אקולוגיה קיומית' שמתבטאת בשביתה.
 
 
הקדושה, נוכחות ה', היא שמגבילה את היצירה האנושית ומונעת ממנה לצאת מכלל שליטה: הקדושה בזמן, כמו השבת, והקדושה במרחב, כמו המשכן והמקדש. זוהי משמעות השבת ואיסוריה בכלל, ואיסור ההבערה בפרט.
 
אולם, גם אותה קדושה, נוכחות ה', גם היא צריכה לפעולת האדם:
 
 ישראל מקדש את הזמנים. לא זו אף זו, קידוש החדש תלוי רק בבית הדין: "'אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש' – אתם, אפילו שוגגין, אתם, אפילו מזידין, אתם, אפילו מוטעין".
כך גם לענין המקדש: "'ציון היא דרש אין לה' – מכלל דבעיא דרישה" (בבלי ר"ה ל.).
 
שותפות זו אפשרית, כל זמן שהאדם מפנה מקום וזמן, להכרה שמחברת שמים וארץ, לשותפות ביצירה ובפיתוח. דוקא השביתה מיצירה של כל ההויה נותנת את המרחב של ההתבוננות, על מקומו של האדם בעולמו של הקב"ה. זהו עיקר מצות "זכור את יום השבת לקדשו" – אנו נותנים למרחבי קדושת הזמן להיות נוכחים בעולם, וכדברי הרמב"ן בפרשת יתרו:
 
"שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, כמו שאמר וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד (ישעיה נח יג). והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה'." (שמות כ', ח)
 
נכונותו של האדם להכיר במגבלות היצירה, להבין את שליחותו, למצוא את האיזונים ואת הגבולות, היא היא משמעות הכנסת יסודות הקדושה אל המרחב האנושי.
 
השבת – יסוד קדושת הזמנים; והמקדש – יסוד קדושת המקום, מעניקים לאדם את היציבות, בהבנת גבולות מקומו – גבול הפסיביות והאקטיביזם כאחד.
 
זוהי משמעות לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת: התורה מתווה את גבולות היצירה האנושית, וגבולות אלה הם המעניקים תחושות שלווה וחירות לאדם, לבל ישתעבד שעבוד גמור לחתירה האינסופית לשליטה. המבקש לשלוט ללא מיצרים סופו שיהיה נשלט. דווקא ההרפיה והמרגוע מעניקים נחלה  בלא מצרים, והיא נחלתה של שבת קדשנו.
"כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים."
 

 
[1] וזאת בניגוד למיתולוגיה היוונית שבה מאן דהו גנב את האש מהאלים, בניגוד לרצונם כמובן. והשאלה היא האם האדם נאבק באלים על השליטה בעולם, או שהוא חובר לבורא, כדי להיות שותף במעשה בראשית.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)