תודעת ההיסטוריה - הדרך לידיעת ה' (ירמיהו ב')

  • הרב עדיאל זימרן

תודעת ההיסטוריה - הדרך לידיעת ה' (ירמיהו ב')

בפרקים הפותחים את ספר ירמיהו, תולה הנביא את שכחת ה' בשכחת סיפור יציאת מצרים וההיסטוריה של עם ישראל:

"מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ: וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר... וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ, וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה".

ירמיהו תמה כיצד כהה הזיכרון ההיסטורי של העם, כיצד נשכחו ממנו ניסי מצרים וכיבוש הארץ. כתוצאה משכחה זו, עזב העם את ה', "ותבואו ותטמאו את ארצי". ניתן למצוא הקבלה בין נבואה זו לבין אזהרה המופיעה בספר דברים (פ"ח) מפני שכחת ה':

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לוהֶיךָ... וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לוהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ...".

אף התורה קושרת בין שכחת יציאת מצרים לבין שכחת ה'. עַם השוכח את עברו, עם שאין לו מורשת שעליה הוא מתחנך וממנה הוא יונק את אורח חייו - יאבד את אופיו המיוחד ויפנה לרעות בשדות זרים. וכך ממשיכה הפרשה בתורה: "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לוהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם...".

ואכן, הדרך היחידה לשמור על הקשר עם ה' היא לזכור ולשנן את התגלויותיו לעם ישראל במהלך ההיסטוריה. וכך מדריכה התורה פעמים רבות (דברים פ"ו): "וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ - עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ: וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לוהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה".

בהמשך הנבואה, לאחר העיסוק בשכחת התודעה ההיסטורית, עובר ירמיהו, לכאורה, לעניין אחר:

"הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא, מַדּוּעַ הָיָה לָבַז?: עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים, נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתוּ מִבְּלִי יֹשֵׁב... הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ - עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱ-לוהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ".

מה פשר השאלה "העבד ישראל, אם יליד בית הוא"? הפרשנים הסבירו שכוונת ירמיהו היא: האם עם ישראל הוא עבד, שאין לו מי שישמור עליו? אמנם, ניתן לפרש שאלה זו כהמשך לתחילת הפרק. עבד הוא אדם חסר היסטוריה. הוא משועבד לאדונו, וכל חייו מסתכמים בהווה. עבד נוטה להשלים עם המצב שבו הוא נמצא ולמלא אחר צו אדוניו ללא ערעור. בזה שונה הוא מהאדם החופשי, שכאשר ישימו עליו את עבותות העבדות - מייד יסירם בזעקה ולא ישלים עם מצבו.

קריאתו של הנביא "העבד ישראל?", כוונתה - האם אין לעם היסטוריה, רצף מאורעות שהתבוננות בהם תלמד שהיותו עם אינו מצב טבעי? כיצד ניתן להסביר שעם שיצא ממצרים ונקרע לפניו ים סוף - הפך עתה להיות עם נרדף חסר ישע? התשובה שנותן ירמיהו היא פשוטה: "עוזבך את ה' א-לוהייך". מעתה, גם ה'דרך' המוזכרת בסוף הפסוק - "בעת מוליכך בדרך" - עשויה להתפרש כדרך היסטורית, מלאה מאורעות שנגלתה בהם יד ה' לעיני כל.