תולדות עבודת ה' במזבחות | 24 | תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים | 12

 

כשם שאמרנו בשיעור הקודם, בשיעור זה נסכם את יחס התורה לאכילת בעלי החיים ולדם, אך לפני שנעשה זאת, נשלים את עיוננו בשיעור הקודם, בהדגשה שבספר דברים:

"למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'"

מהי משמעות העובדה כי התורה במצווה זאת מדגישה "למען ייטב לך"? הרב הופמן מציע לכך הסבר מעניין:

"על פי מה שהבטיחה התורה כשכר מצוה בפסוק כה 'לְמַעַן יִיטַב לְךָ', יש לפרש עוד בענין אחר. לשון למען ייטב לך נאמר בתורה במצוה שיש בה מידת חסד ואנושיות, כן הוא בכיבוד אב ואם וכן בשילוח הקן. יש לומר כי גם איסור דם הוא בכלל זה.

"לפני המבול היה אסור לחלוטין להמית ולאכול שום בעל חי. רק אחרי המבול הותרה אכילת בשר, אבל נאמר בענין זה (בראשית ט', ד): 'אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ'. אמנם על פי קבלת רבותינו לא נאסר במקרא זה אלא אבר מן החי ודם מן החי, אבל בכל אופן צריכים אנו לראות במצוה זו מידת החסד. בסיני הוזהרו ישראל שוב, שאסור לשפוך דם בהמה אלא אם כן הועלתה לגבוה. בויקרא (י"ז, ד) נחשב דבר זה לשפיכות דם. אמנם התיר הכתוב לשחוט בהמה בתור קרבן, אבל בכל זאת יש לנהוג איסור בדם אשר בו הנפש, ואין לאכלו. איסור זה המשיך להתקיים גם אחרי כן, כאשר חזר והתיר הכתוב שחיטת חולין. אכילת הדם אשר בו הנפש יחד עם הבשר מביא את האדם לידי אכזריות. אף על פי שנתן הכתוב לאדם שלטון בלתי מוגבל על הבהמות על ידי חוק זה, מכל מקום עליו להמנע מאכילת חייה של הבהמה. אבל כיון שעצם השחיטה הותר בכל מקום, יש צורך בהתחזקות ובפרישה מיוחד".

הרב הופמן מעיר הערה מאלפת והיא שלשון "למען ייטב לך" מופיעה בתורה גם בכיבוד אב ואם ובשילוח הקן. המכנה המשותף בין מצוות אלו לבין איסור אכילת הדם הוא מידת החסד והאנושיות. הוא סוקר את תולדות אכילת בעלי החיים ומסיק כי מגמת התורה לאורך כל השלבים, גם כאשר הותרה אכילת הבשר עצמו, היא מניעת האכזריות ובתחום זה מצוה התורה להתחזק. לשון "למען ייטב לך" מופיעה דווקא ביחס למצווה שיש בה מידת חסד ואנושיות.

בשיעורינו בשנה זו, התחלנו לבחון את סוגיית היתר הבמות. סוגיה זו משולבת במידת מה עם סוגיית אכילת בעלי החיים ויחס התורה לאכילת הדם. סקרנו את יחסה של התורה לדם בעלי החיים ולאכילתם כפי שמופיע בפרשיות ספר בראשית. החל בדורות הראשונים של הבריאה, דרך פרק הזמן שלאחר המבול (שבו חל שינוי דרמטי ביחס בין האדם לבעלי החיים) וכלה בתיאור העתידי של כניסת בני ישראל לארץ כפי שמתואר בפרשת ראה (תוך שינוי משמעותי ביחס לאכילת בעלי החיים כשהמרחק מבית ה' הוא גדול).

ניתן לסכם את יחסה של התורה לארבעה פרקי זמן שונים:

1.       לראשית הבריאה ולמציאות גן העדן עד המבול.

2.       מלאחר המבול ועד לבניין המשכן במדבר לאחר מעמד הר סיני.

3.       חיי עם ישראל במדבר כשכל שבטי ישראל חונים סביב למשכן במחנותיהם.

4.       כניסת בני ישראל לארץ והתיישבותם בה כל שבט בנחלתו.

כעת ננסה להציע מבט-על רציף שישזור את השלבים השונים. בכל סוגיה בפרטי השיעורים הובאו דעות שונות, אך כוונתנו בדברינו כאן להציע מבט כולל ואין כאן כל מגמה לסכם את כלל הדעות.

1. מראשית הבריאה ועד המבול

בתחילת הבריאה בגן העדן לא הותר לאדם לאכול מבעלי החיים כלל. האדם חי חיים הרמוניים עם בעלי החיים, וכפי שמביא הרב קוק ב"חזון הצמחונות והשלום":

"לא רדיה של מושל עריץ המתעמר בעמו ובעבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ה' הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו שאמר עולם חסד ייבנה".

על פי הבנה זו, המציאות העליונה-האידיאלית היא מציאות שבה אין האדם שולט על בעלי החיים עד כדי אכילתם. אכילת צמחים בלבד נועדה להביא את האדם לשלמות. חיי בעלי החיים הם בעלי ערך בפני עצמם ולא ראוי שהם ייפגעו פגיעה כלשהיא אפילו לטובתו של האדם.

לכאורה מוצגת תחילה המציאות העליונה ביותר אליה אמורה האנושות לחזור בסופה עם תיקון מידותיה.

2. מלאחר המבול ועד בניין המשכן במדבר

בעקבות המבול וכתוצאה ישירה מן המציאות הרוחנית הירודה בה התגלה האדם, נפסקה ההרמוניה ומעתה ישנו יחס של יראה ופחד שמטיל האדם על בעלי החיים. במסגרת זאת, הותר לאדם להרוג בעלי החיים ולאכלם.

התורה מסייגת היתר זה והיא אוסרת אכילת אבר ודם מן החי. הנפילה המוסרית מחייבת לחדד את מדרגת האדם מעל בעלי החיים ועל כן יש היתר אכילת בעלי החיים. הסייג של התורה ביחס לדם בא לומר כי הדם מיועד לגבוה וכי אף על פי שהותרה אכילת בעלי החיים עצמם, ישנה אכזריות מיוחדת באכילת הדם שהוא הנפש כיוון שהנפש שייכת לקב"ה עצמו ולא לאדם.

דווקא בשעה שהותר להמית את בעל החיים ולשחוט אותו, התורה מזהירה ואוסרת את אכילת הדם. לא הותר לאדם לחלל את קדושת החיים עצמם, וכל זמן שיש חיים, דמו ובשרו של בעל החיים אסורים בהנאה. זהו מחסום בפני האכזריות על רקע כיליון העולם שהיה במבול – יש לחדש את הזיקה אל מושג החיים מחדש.

התורה יוצרת קשר בין דם בעלי החיים שנאסר על האדם ובין איסור שפיכת דם האדם. זהו היחס המתוקן אל עצם החיים ואל קדושתם, ודווקא במקביל לירידה המוסרית הגדולה של האדם שהביאה למבול, באה התורה לחנך, יחד עם ההיתר לאכילת בעלי החיים, לגילוי העליון של החיים לדם שהוא הנפש ולאיסור אכילתו.

3. מבניין המשכן ועד הכניסה לארץ

עם בניין המשכן שחיטת החולין נאסרת כשפיכות דמים. כל בשר שנאכל הוא בעצם קרבן שלמים. ישנה כאן חזרה מסוימת אל הווית גן עדן מפני שנאסרת אכילת ושחיטת חולין. רק בשר שעלה על גבי המזבח הותר באכילה, אכילה משולחן גבוה. מחד גיסא, התורה מעוניינת למנוע זביחה לשעירים במדבר, ומאידך גיסא, התורה מעוניינת לרכז את כל העבודה במשכן, בלב המחנות לפני ה', כשכל עם ישראל על שבטיו שוכן סביבו.

עם בניין המשכן מתחיל שלב חדש של השראת שכינה בעולם בו כל עם ישראל כולו מרוכז גם בחנייתו סביב לבו – המשכן. ההתחלה המחודשת הזו מחדשת במובן מה את הווית גן העדן שבה נאסר על האדם לשחוט ולאכול אכילת חולין. מתחדשת כאן גם ההבנה שמותר לאכול בשר קרבן שלמים מפני שאוכלים משולחן גבוה, והיות והדבר הוקרב לגבוה הוא גם הותר לאכילת אדם.

בהקשר זה, יחד עם היתר אכילת שלמים נאסרת שוב ביתר תוקף אכילת דם בעל החיים באיסור כרת. כשם שלאדם הותרה אכילת שלמים, הייעוד הנכון של הדם שהוא הנפש של בעל החיים הינו על המזבח לכפר על נפשותיהם.

בתחילה ראינו כי נאסר הדם הזהה לנפש והמבטא את גילוי החיים העליון של הבהמה. לכן הוא שייך לגבוה ולא לאדם. עם בניין המשכן, ייעוד הדם לגבוה מתבטא בנתינתו על המזבח לכפרה. כך, הכול מועלה לגבוה – בשר כל החיים כקרבן שלמים הנאכל על ידי האדם משולחן גבוה, ודם בעל החיים העולה על המזבח כשייעודו הוא כפרה.

עם בניית המשכן, הכול עולה שוב מדרגה אחת למעלה. כל המציאות כולה מתחילה בשלב חדש. בראשית הבריאה, האדם באופן פרטי מתחיל את חייו בגן העדן ושם אין הוא רשאי לאכול מבעלי החיים אלא מחויב לחיות אתם בהרמוניה מלאה. לאחר מתן תורה ובניין המשכן עם ישראל מתחיל כעם וכציבור את חייו החדשים בהעלאת כל המציאות כלפי מעלה. הווית המשכן מהווה המשך ותחליף לגן העדן[1]. כל ההנהגה הינה הנהגה ניסית: המן, הבאר, השלו, עמודי האש והענן ועוד, ועל כן נאסרת מחדש אכילת בעלי החיים. ההיתר הוא רק אכילת שלמים – הדם מיועד למזבח ככפרה.

במצב זה באה התורה ומתייחסת גם אל דם חיה ועוף שניצודו ויש לכסותם בעפר. מחד, הם אינם קרבים על גבי המזבח, ומאידך, לא ניתן להתעלם משפיכת הדם שלהם תוך כדי הריגתם – כשם שדם האדם שנשפך ונשאר גלוי צועק מן האדמה אל ה' ודורש את כיסויו (כפי שניתן לראות בדמו של הבל, בדמם של בני שאול, בדם זכריה בן יהוידע, ובדם שנשפך בירושלים ולא כוסה והוא מעלה חמה לנקום נקם).

כך מצווה התורה לכסות את דם החיה והעוף שלא נהיה אכזריים לאכול הבשר כשהדם שהוא הנפש נשפך לפנינו. הכיסוי בעפר מבליט את עליונותו של האדם על החיה שנבראה מן העפר ומכוסה על ידי העפר.

בבעל החיים, הגוף והנפש מקורם בעפר, ובניגוד לאדם שרק גופו מן העפר ואילו נפשו היא נשמה א-לוהית הנפוחה באפיו; כך ראינו בפרשנותו של הרש"ר הירש. אך עיקר טעם כיסוי דם החיה והעוף מובא בדברי הרב קוק ב"חזון הצמחונות והשלום". אף על פי שאדם לא נמצא כעת במדרגה של איסור נטילת חייה של החיה מפני תאוותו, התורה מחנכת אותו לקראת המציאות הזאת ודורשת ממנו להסתיר את בושתו ורפיון מוסריותו על ידי הסתרת דם החיה ועוף בעפר. אכילת הבשר הינה גילוי של תאוותו של האדם. מצוות כיסוי הדם באה לחנך את האדם ולנטוע בו את הרגישות והיחס הנכון אל עצם הריגת בעלי החיים לצרכי מילוי תאוותו.

הדרישה להכנת הכיסוי והזמנת העפר תעצים את הבושה שלו ותכין אותו מבחינה נפשית למציאות בה אין ראוי לשלוח יד בכל חי כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו.

4. מן הכניסה לארץ

עם כניסת בני ישראל לארץ מחדשת התורה את עניין בחירת המקום על ידי הקב"ה המחייבת הבאה למקום של כל הקרבנות הקרבתם ואכילתם.

במקביל לבחירת מקום אחד, מחדשת התורה כי בניגוד למדבר שבו כל מחנה ישראל חונה סביב המשכן, בארץ ישראל הותר לראשונה בשר תאווה בגלל הריחוק מהמקום אשר יבחר ה'.

על פי דרכנו בהצגת הפרספקטיבה המקיפה כפי שניסינו עד כה, שלב זה מקביל להיתר התורה לאכול מבשר בעלי החיים לאחר המבול בעקבות הירידה המוסרית של העולם. הכניסה לארץ מבטאת הרחקה מן המשכן, מגן העדן של עם ישראל במדבר, וממילא בגלל הנסיבות המציאותיות ירידה מן הנסיות של המדבר וכניסה לארציות של ארץ ישראל ועל כן "כי תאווה נפשך לאכול בשר בכל אוות נפשך תאכל בשר". התאווה מחד והריחוק מן המקום אשר יבחר ה' מאידך, מאפשרים לממש את אכילת בשר התאווה.

לכאורה נשאלת השאלה, איך ייתכן לראות בכניסה לארץ שלב נמוך יותר או מציאות רחוקה יותר ממציאות המדבר? האם ניתן להסביר את העובדה כי ביטול איסור שפיכת דם במדבר והיתר שחיטת חולין ואכילת בשר תאווה, הם רק תוצאה של ריחוק פיזי-גאוגרפי מן המקום אשר יבחר ה'[2]?

אחד הנימוקים של התורה לחיוב אכילת בשר שלמים בכל תקופת המדבר ואיסור שחיטה ואכילת חולין הוא חשש הזביחה לשעירים במדבר, חשש שכבר אינו קיים בארץ ישראל. אך מעבר לכך, המשמעות המעשית של כניסה לארץ הינה כי הנוכחות הא-לוהית פחות גלויה: מעבר לחיים נטולי ניסים, הצורך להתמודד עם האויבים במלחמות ארציות והצורך להתחיל בהתיישבות בפיתוח חקלאי.

מציאות חדשה זאת, משמעותה יותר עצמאות אך במקביל פחות גילוי שכינה ופחות קרבת א-לוהים, פחות ניסים והשגחה גלויה. במדבר, כאשר לב המחנה הוא המשכן וכל חיי ישראל מרוכזים סביבו, מאוד מובן כי אין לשחוט כל בשר שאינו עולה לשם ה' כי דבר זה יכול להתפרש כמנותק מה'. עם הכניסה לארץ כשמפסיק המשכן להיות המוקד המרכזי של חיי השבטים אין בעיה לשחוט שחיטת חולין.

לכן, המעבר מן המדבר הינו מעבר מחיים שמוקדם העיקרי המשכן ונוכחות א-לוהית גלויה, אל חיי חולין בארץ ישראל בהם נוכחות ה' נסתרת יותר; מתלות גמורה, ישירה וגלויה בקב"ה בכל הווית החיים של עם במדבר המנהל את כל חייו על פי ה', אל מציאות שעם ישראל עצמאי בארצו ואמור לפעול ולעצב את חיי החולין שלו בלא התגלות והשגחה ישירה אלא נסתרת.

עתה, התורה חוזרת ומדגישה "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר". בכל שלב שבו התורה מתירה לאכול בשר היא חוזרת ומסייגת את עניין אכילת הדם כפי שראינו את אזהרתה המפורשת של התורה לנח בעקבות המבול. במציאות החדשה הזאת, היות וניתן לאכול מבשר הבהמה מבלי להקריבו כקרבן שלמים, אומרת התורה לגבי הדם שנשחט – "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם".

שפיכת דם הבהמה על הארץ כמים היא היפך כיסוי דם החיה והעוף. החיה והעוף ניצודים ואילו הבהמה ניזונה על ידי בעליה ויגיע כפו של האדם. רק כשהבהמה אינה מוכשרת למלאכה היא נופלת על האדם למשא לעת זקנתה, ולכן לא ייתכן שכיסוי הדם ינהג בבהמה כבחיה.

התורה מבטיחה בסוף דבריה כי קיום ציווים אלו הינו "למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'". מגמות חוקים אלו היא מניעת אכזריות והעצמת החסד והאנושיות.

סיכום

סקרנו את תולדות אכילת בעלי החיים ואיסור הדם מראשית הבריאה ועד כניסת בני ישראל לארץ, וניסינו להצביע על דמיון בה בין שני שלבים: ברמת הפרט – שלב גן העדן שבו נאסרה אכילת בעלי החיים לאדם הראשון ובעקבות הנפילה המוסרית הגדולה שהביאה למבול, פגשנו בהיתר אכילת בעלי החיים תוך כדי איסור אכילת אבר ודם מן החי. ברמת הכלל –המשכן במדבר והחיים הנסיים המובהקים סביבו מקבילים לחיי אדם הראשון בגן העדן. הכניסה לארץ אינה נפילה מוסרית כבדור המבול אלא מעבר לחיי חולין שבהם ההשגחה נסתרת יותר ועל כן הותרה שחיטת חולין ושפיכת דם הבהמה הנשחטת לארץ כמים.

במקביל, ראינו לאורך פרקי הזמן השונים את יחס התורה לנושא הדם. בכל פרק זמן שבו התירה התורה אכילת בעלי חיים גם לאחר המבול וגם עם הכניסה לארץ, חזרה התורה והדגישה בתוקף את איסור אכילת הדם הבא להזכיר את חיוניותה של הנפש יחד עם היתר אכילת בשרה.

בנוסף, כשם שהתורה לא התירה אכילת בעלי חיים לאדם הראשון היא ראתה באכילת בעלי חיים שלא כשלמים שפיכות דמים, ועל כן בשלב זה מתחדדת מעלתו העליונה של הדם שמעבר לאיסור אכילתו הוא נועד לכפר על המזבח, כשהקביעה שהדם הוא הנפש מתגלה בפועל בזריקת הדם על גבי המזבח והעלאתו לגבוה.

במקביל להבחנת התורה בין אכילת שלמים ובין אכילת חולין ביחס להיתר האכילה משולחן גבוה (לפי דעה אחת גם בתחילת הבריאה ובמפורש לדעת רבי ישמעאל בזמן הימצאות ישראל במדבר סביב המשכן), התורה גם מבחינה בין חובת כיסוי הדם לחיה ועוף שאדם צד אותם ואינם סמוכים כלל על שולחנו (כיסוי שמבטא לפי הרב קוק את הסתרת הבושה) ובין שפיכת הדם על הארץ כמים והיתר אכילת בשר חולין עם הכניסה לארץ, כשישנה התייחסות לעובדה שבהמה סמוכה על שולחן האדם והוא מפרנס אותה וזן אותה, מה שמתיר לו לשחוט אותה ולאוכלה גם בלי לכסות את דמה.

בכך אנחנו מסכמים את יחסה של התורה לשחיטת חולין, אכילת בעלי החיים ולדם בעלי החיים. בשיעור הבא נחזור בע"ה לעסוק בהיבט אחר של הסוגיה והוא היתר במות לאורך התקופות.