תולדות עבודת ה' במזבחות | 31 | איסור הבמות | 8

 

איסור הבמות לאחר החורבן

לאחר שסקרנו את העקרונות הרוחניים וההלכתיים שעומדים ביסוד המשנה בזבחים, ולפיהם היא מחלקת באופן ברור את תחנות המשכן השונות בעניין היתר ואיסור במות, ולאחר שהתבוננו במהות איסור במות, כעת בכוונתנו לבחון בכל תקופה איך הדבר בא לידי ביטוי באופן מציאותי.

נבחן זאת בספרי הנביאים הראשונים שמתארים את תחנות המשכן – גלגל, שילה, נב וגבעון עד ההגעה לבית ה' בירושלים, ובספרי מלכים ודברי הימים בכל פרק הזמן מהקמת בית ה' על ידי שלמה בירושלים עד חורבן הבית תוך התייחסות לפילוג הממלכה ולמציאות בממלכת יהודה ובממלכת ישראל.

כזכור, לפי בעל ספר עולם רבה משכי הזמן שבהם המשכן נמצא בכל אחת מן התחנות הוא כדלקמן:

1. גלגל – 14 שנות כיבוש וחלוקה.
2. שילה – 369 שנים.
3. נב – 13 שנים.
4. גבעון – 44 שנים.

זהו חשבון השנים עד תחילת בניין בית ה' על ידי שלמה.

היות וכפי שלמדנו היתר ואיסור הבמות תלוי בתחנות המשכן השונות, אנחנו נתייחס למציאות בהתאם לתחנות המשכן השונות.

המשכן בגלגל

בתקופה שבה נמצא המשכן בגלגל, בני ישראל עסוקים בכיבוש הארץ ובהתנחלות בה. תקופה זו מקבילה למתואר בספר יהושע פרקים א'-י"ב. הנבואה אינה מתארת בפרוטרוט את מיקום המשכן בגלגל, והכתוב רק מתאר (יהושע ד', ט) כי לאחר עליית בני ישראל מן הירדן הם חנו בגלגל בקצה מזרח יריחו, שם הוקמו שתים עשרה האבנים שנלקחו מן הירדן, נערכת ברית המילה ונחוג הפסח הראשון בארץ. הכתוב מדגיש כי המחנה נמצא בגלגל (יהושע ט', ו; שם י', י) כשהגבעונים מגיעים לשם, ואל המחנה בגלגל חוזרים בני ישראל לאחר המרדף אחרי מלכי הדרום ואחרי כיבוש כל ערי יהודה (יהושע י', טו; שם, מג) שבהן התנחלו בפועל שבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה.

מעניין מאוד כי הכתוב אינו מזכיר בפרק הזמן הזה את העברת המשכן לגלגל או את הימצאותו שם. נראה פשוט כי נחלת השבטים בארץ כנען אשר נחלו אותם אלעזר הכהן ויהושע בן נון המתוארת ביהושע פרק י"ד, מתרחשת בגלגל. אך הכתוב אינו מציין זאת, והוא רק מתייחס לעובדה כי שם מחנה בני ישראל ואליו חוזרים בתום המערכה.

משמעות עובדה זו היא ככל הנראה שהכתוב אינו מייחס חשיבות גדולה להימצאות המשכן במקום זה. האירוע היחידי המוזכר בפרק הזמן הזה שבו ישנו פולחן במקביל להיות המשכן בגלגל הוא המזבח שנבנה על ידי יהושע בהר עיבל ועליו מעלים עולות וזובחים שלמים, כותבים שם על האבנים את משנה תורת משה ושם נערך מעמד הברכה והקללה (יהושע ח', לג-לה).

עצם העובדה כי המקום היחידי המפורש בתורה שאליו אמור עם ישראל להגיע בכניסתו לארץ הוא הר עיבל מלמד על החשיבות העליונה של המעמד[1].

אחת השאלות המשמעותיות לענייננו היא שאלת עיתוי המעמד. האם אכן כפשט לשון התורה "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד" (דברים כ"ז, ב), ממש ביום הכניסה עצמו? הגמרא בסוטה מבינה שכל המעשים המתוארים בהקשר זה אכן מתרחשים ביום כניסתם לארץ וכמעשה נסים ממש.

ניתן לפרש את הפסוקים על פי מיקום פרק ח' ביהושע מתוך הנחה כי הסדר הוא כרונולוגי, שהמעמד מתרחש באופן כללי עם כניסתם לארץ כשהכוונה היא לאחר כיבוש יריחו והעי, דבר התואם גם את ההיגיון הטופוגרפי של עלייתם והתקדמותם באזור ההר, מהעי צפונה לעבר הר עיבל.

הירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ג) מבין שהברכות והקללות נאמרו לאחר ארבע עשרה שנה. ישנה סבירות גדולה להניח על פי הירושלמי כי בהתאם לקביעת בעל סדר עולם רבה שהמשכן היה בגלגל במשך ארבע עשרה שנה, הרי שהמעמד אירע בתום התקופה, ולפני העברת המשכן לשילה. המעמד מהווה חוליית מעבר כלשהי בין שתי תחנות המשכן.

מעניינת העובדה שכאשר התורה מבשרת על המעמד (דברים כ"ז, ב-כו), היא מציינת כמובן באופן מפורש את העובדה שהוא מתרחש בהר גריזים ובהר עיבל, אך אין היא מתייחסת כלל לקשר בין מעמד זה למשכן.

חשיבות מיקום המעמד בהר גריזים ובהר עיבל עם הכניסה לארץ ככל הנראה מספיק גדולה על מנת שלא להתייחס כלל אל המשכן. העובדה שהמעמד התרחש בזמן הימצאות המשכן בגלגל התאפשרה בעיתוי זה כיוון שישנו היתר במות. חשוב להדגיש כי מדובר במעמד ציבורי ששותפים בו כל ישראל ואין כל תיאור בפרק הזמן הזה של עבודה פולחנית מחוץ למשכן בגלגל.

המשכן בשילה

כשם שאמרנו, על פי בעל סדר עולם רבה המשכן נמצא בשילה 369 שנים. שנים אלו עומדות ברקע סוף ספר יהושע (מפרק י"ח), דרך כל ספר שופטים ועד לחורבן שילה המופיע בספר בשמואל א' (פרק ד'), אף על פי שהחורבן אינו מוזכר שם מפורשות. בשונה מהמשכן שבגלגל, הנביא מתאר באופן מפורט את העברת המשכן לשילה: "וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם" (יהושע י"ח, א). הכתוב מכנה את המשכן "אוהל מועד".

נבחן עתה את האירועים הקשורים בפולחן ובעבודת ה' במזבחות בתקופה בה המשכן נמצא בשילה. האירוע המשמעותי הראשון הוא בניית המזבח בעבר הירדן המזרחי על ידי שנים וחצי השבטים.

מזבח בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה

באירוע זה, באים פנחס ועשרה נשיאים עמו אל בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה, ואומרים להם:

"כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת ה' מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה': הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה'...

"וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֵינוּ" (יהושע כ"ב, טז-יט).

מאוד מעניינים הביטויים שבהם בני ישראל משתמשים – "מעל בא-לוהי ישראל", "לשוב מאחרי ה'" וכן "למרוד בה'". מוזכרת גם "טומאת ארץ אחוזתם" ובניין מזבח נוסף מלבד "מזבח ה' א-לוהינו". כמו כן, מוזכרת אחריות מעשיהם על כלל ישראל ועוון פעור שבו חטאו יחידים אך הביא נגף על כל עדת ה', וכן מעל עכן בחרם שהביא קצף על כל עדת ישראל. מכאן שישנן שתי טענות מרכזיות: האחת כלפי הקב"ה, מה משמעות מעשה זה, ורעותה לגבי השלכת המעשה על כלל ישראל.

תגובת שנים וחצי השבטים מובאת בהמשך:

"וַיַּעֲנוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: אֵ-ל אֱ-לֹהִים ה' אֵ-ל אֱ-לֹהִים ה' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה' אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה: לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה' וְאִם לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים ה' הוּא יְבַקֵּשׁ:

"וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: וּגְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה' וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ה': וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח: כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה':

"וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת תַּבְנִית מִזְבַּח ה' אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם: חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּה' וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ" (שם, כא-כט).

החשד של בני ישראל היה שבמעשה שניים וחצי השבטים ישנה גם מרידה בה' וגם פרישה מכלל ישראל. הם חששו לאחדות עבודת ה' במשכן בשילה, בתקופה שבה נאסרו הבמות. לאחר הצגת טענתם, עונים שנים וחצי השבטים כי מטרתם אינה חס ושלום לפלג את העם ואת עבודת ה' במקום ובצורה אלטרנטיבית למשכן, אלא להיפך ליצור קשר בין שני עברי הירדן על ידי בניין המזבח.

מעבר להסתכלות הכוללת קיימת בוויכוח זה גם התייחסות לתפקידו של המזבח. פנחס הכהן ועשרת השבטים מבינים כי מזבח זה נועד להקרבת קרבנות ובמציאות שבה המשכן בשילה ואסור להקריב בכל מקום מחוץ למשכן. בניין מזבח גדול למראה בגלילות הירדן אל מול ארץ כנען מעבר לבני ישראל, משמעותה עבודה מחוץ למשכן. דבר זה כמובן אסור והוא מהווה מבחינת עשרת השבטים מעילה ומרידה בה', מעין מקום מרכזי אלטרנטיבי בו מקריבים קרבנות בעבר הירדן המזרחי, נפרד משילה ובמקום שילה.

תשובת שנים וחצי השבטים היא שהם בונים מזבח לא לעולה ולא לזבח – מפורש כאן כי נבנה מזבח שמטרתו אינה הקרבת קרבנות אלא לעדות, "עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו". תשובה זו שיכנעה את פנחס ועשרת הנשיאים.

בלשון אחרת, מעבר לסוגיית המרידה בה' והפרישה מכלל ישראל, ייתכן להסביר את הוויכוח בין השבטים כך: עשרת השבטים מבינים כי ישנו בניין מזבח המשמש לעבודת הקרבנות ומהווה אלטרנטיבה פולחנית לשילה בעבר הירדן המזרחי, ואילו שנים וחצי השבטים מבינים כי מזבח זה אינו מיועד להקרבת קרבנות אלא כעדות שבאה לחבר בין כל חלקי העם משני צידיו של הירדן.

מעניין לראות כי מעבר להבהרה בעניין ייעודו של המזבח שאינו לעולה או לזבח, המגמה העיקרית של בניין המזבח לדבריהם היא ראייה עתידית של גורל בניהם והדורות הבאים כחלק מעם ה' ושהירדן לא יוכל להיחשב כקו טופוגרפי המפריד בינם ובין שבטי ישראל היושבים ממערבו.

במידה רבה שני החשדות שחשדו בהם בני ישראל – מרידה או מעילה בה' בבניין מזבח והקרבת קרבנות מחוץ למשכן שילה והשלכתו על כלל ישראל – התבדו. בניין המזבח אינו לעולה או לזבח, ואדרבה, רצון שניים וחצי השבטים הוא להיות חלק מעם ה' ועובדיו. ברור שהמרכיב של להיות חלק מעם ישראל משמעותי בתשובתם לפנחס הכהן ונשיאי העדה ולכל אלפי ישראל אשר אתו.

בכל אופן, יוצא מן הסוגיה הזאת, כי הייתה תפיסה ברורה כל זמן שהמשכן נמצא בשילה שאין לבנות מזבח נוסף מעבר ומחוץ למשכן, ואפשרות זאת נחשבה על ידם כדבר חמור שלא ייעשה.

מזבח שאינו לקרבן

אגב עיסוקנו בסוגיה זאת עלינו לעמוד על העניין המתחדש כאן – בניין מזבח לעדות שאינו מיועד כלל ועיקר להקרבת קרבנות. לכאורה, שורש המילה 'מזבח' קשור בהקרבת קרבנות והנה כאן ישנו מזבח ששניים וחצי השבטים בונים מראש למטרה שאינה הקרבת קרבנות.

נראה כי ראשית התופעה הזו במזבחות שבנו האבות. ברוב המקרים אצל האבות אזכור בניין המזבח אינו מלווה בהתייחסות להקרבת קרבנות אליו. פעמיים התורה מציינת רק את בניין המזבח עצמו מבלי להתייחס להקרבה. כך אצל אברם עם הגעתו למקום שכם לאלון מורה: "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (בראשית י"ב, ז).

העובדה כי אף על פי שהתורה משתמשת כאן בלשון מזבח שפירושה הפשוט – הקרבת זבח, עדיין היא אינה מספרת על כך בפועל, יכולה להתפרש על ידי המפרשים לשני כיוונים.

אפשרות אחת היא שעיקר המעשה הוא בעצם בניית המזבח מבלי שמבצעים פעולות מיוחדות עליו. כך למשל עולה בדברי המדרש (בראשית רבה ל"ט, כב; מצוטט ברש"י), "לא בנה מזבח אלא על בשורת ארץ ישראל". נראה בפשטות כי בניית המזבח היא על בשורת ארץ ישראל, בלא הקרבת קרבנות.

הרד"ק מפרש: "כטעם הודאה לא-ל שנראה אליו ובשרו בארץ ההיא שהיא טובה ורחבה זבת חלב ודבש שיתננה לזרעו" (ד"ה ויבן שם מזבח). גם כאן מבואר שאברם בונה מזבח לה' הנראה אליו כי עצם בניין המזבח מהווה הודאה לקב"ה על בשורת טובה של ארץ ישראל.

לעומתם עולה אפשרות אחרת ברמב"ן על אתר שכותב:

"הודה לשם הנכבד וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו כי עד הנה לא נראה אליו ה' ולא נתוודע אליו במראה ולא במחזה אבל נאמר לו לך לך מארץ בחלום הליל או ברוח הקודש. וייתכן שירמוז הנראה אליו על סוד הקרבן והמשכיל יבין"         (ד"ה וטעם לה').

הרמב"ן מדבר מפורשות על זבח תודה בגלל היראות ה' אליו אף על פי שהתורה אינה מציינת מפורשות את הקרבת הקרבן.

בהמשך התורה מתארת את מסעו של אברם בארץ: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵ-ל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵ-ל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (בראשית י"ב, ח). בפשטות הפסוק מזבח זה נועד לקריאה בשם ה' ולא לקרבנות.

המדרש בבראשית רבה שהזכרנו לעיל מביא:

"ויבן שם מזבח לה' – אמר רבי אליעזר שלשה מזבחות בנה: אחד לבשורת ארץ ישראל, ואחד לקניינה ואחד שלא יפלו בניו בעי".

לפי המדרש, יש לכל מזבח תכלית עצמית משלו בעלת תוכן אחר מאשר הקרבת קרבן. משמעות עניין הקריאה בשם ה' יכולה להתפרש כתפילה וכך אונקלוס על אתר "וְצַלִי בִּשְׁמָא דַה'". אך רד"ק בפירושו כותב:

"ושם קרא בשם ה' כלומר קרא ליושבי ההר ההוא שיבואו אל המזבח שהראה להם דברים של טעם כי לאותו הא-ל שבנה הוא מזבח לשמו ראוי לעבוד לו לבדו לא לאלילים שעובדים הם, והיה משיב רבים לאמונתו"        (ד"ה בית א-ל מים).

וכן הרמב"ן על אתר:

"והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה' מודיע אותו ואלהותו לבני אדם... ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה ואברכה מברכיך, היה למוד ללמד ולפרסם הא-לוהות. וכן אמר הכתוב (להלן כו כד) ביצחק כאשר הלך אל נחל גרר והובטח אל תירא כי אתך אנכי, שבנה מזבח "ויקרא בשם ה'". כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם".

למזבח ישנו תפקיד נוסף והוא לקרב את הבאים אליו תחת כנפי השכינה ולהתפלל. כך ממשיך המדרש שהזכרנו:

"ויקרא בשם ה' מלמד שהקרא שמו של הקב"ה בפי כל בריה, דבר אחר ויקרא התחיל מגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה".

לא מוזכר בפסוק ולא בדברי הראשונים כי פעולה זאת נעשית אגב הקרבת הקרבנות. עצם בניית המזבח מהווה מוקד גיאורפי להתכנסות ומאפשרת את הקריאה בשם ה' על ידי פרסום ייחוד ה' לכלל הבריאה או על ידי תפילה.

אם כן, המילה 'מזבח' יכולה להתפרש באופן פשוט כעיקר מקום הזבח-הקרבן, אך יכולה גם להיות מכוונת למבנה מרכזי המאפשר לכנס אנשים לצורך תפילה או התקרבות לה', וכך אולי במזבחות האבות בתחנות השונות (אלוני מורה, בין בית א-ל לעי ועוד).

לא במקרה התורה אינה מדגישה תוך כדי בניית המזבח את עבודת הקרבנות. ייתכן שהמחלוקת בין השבטים בספר יהושע נוגעת בדיוק לעניין זה: האם המזבח אמור לשמש כמקום הקרבה מרכזי ממזרח לירדן עבור שנים וחצי השבטים כשהמשכן בשילה, או שהמזבח אינו משמש לקרבנות אלא כעדות מתוך מגמה לחבר ולאחד את עם ישראל למרות ישיבתם בשני עברי הירדן.

בשיעורים הבאים, נמשיך להתבונן במקומות הקרבה מחוץ למשכן ובמשמעותם.