תולדות עבודת ה' במזבחות | 35 | איסור הבמות | 12

בשיעור הקודם עסקנו בזמנו של פסל מיכה. ראינו בחז"ל שתי דעות לתחילת זמנו של פסל מיכה: האחת בראשית תקופת השופטים, והשנייה בזמן קריעת ים סוף.

בשיעור זה נתייחס לסוף תקופת פסל מיכה ונעמוד על אופי העבודה בבית הא-לוהים של מיכה.

סיום תקופת פסל מיכה[1]

על פניו נראה כי הכתוב עצמו מתייחס לכך:

"וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ: וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים בְּשִׁלֹה" (י"ח, ל-לא).

הפסוק השני מגדיר את תקופת ימי פסל מיכה ויוצר הקבלה מלאה בין ימי פסל מיכה לבין ימי "הֱיוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים בְּשִׁלֹה". לפי בעל סדר עולם רבה, זמן קיומו של משכן שילה הוא 369 שנה. בפסוקים עצמם מתוארכת הקמת המשכן לתקופת יהושע (יהושע י"ח, א): "וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם". אנו מוצאים עדות לקיומו בתקופת שמואל, בתיאור מות עלי הכהן עם שמיעת העובדה כי ארון הא-לוהים נשבה[2].

הפסוק הראשון תוחם את תקופת קיומו של פסל מיכה ב"יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ". מה משמעותו של ביטוי זה? ניתן להביא שני פירושים ל"יום גלות הארץ" – חורבן הבית או גלות שבט דן עם עשרת השבטים. אם כוונת הפסוק לחורבן הבית ולגלות שהגיעה בעקבותיו[3], קיים הפרש גדול מאוד של יותר מ-460 שנה בין חורבן שילה לחורבן הבית. אם מדובר על גלות שבט דן עם עשרת השבטים בחורבן שומרון וממלכת ישראל, עדיין קיים הפרש של כ-315 שנה.

עד ימי גלות סנחריב

בדברי הרשב"ם עולה כי תקופת פסל מיכה נחתמת בגלות שבט דן. בפירושו לתלמוד (בבא בתרא קי. ד"ה ששב)הוא מצטט את בעל סדר עולם רבה המקביל בין סיום תקופת פסל מיכה לגלות דן: "עד יום שגלה מטה דן ופסלו של מיכה עימו". ככל הנראה כוונת בעל סדר עולם רבא לפסוק במלכים המתאר את תגלת פלאסר (מל"ב ט"ו, כט) שמזוהה בידי חז"ל כגלות סנחריב (סנהדרין צד.).

חיזוק לעמדה זו אפשר למצוא בגמרא בפסחים (קיז.), הדנה בשאלה מי חיבר את ההלל. ר' אליעזר סובר כי משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, חכמים סוברים שדוד אמרו. ר' יוסי אומר כי נראים דברי ר' אלעזר מדבריהם של חכמים כיוון שלא ייתכן שישראל שחטו את פסחיהן ונטלו את לולביהן מימי משה ועד דוד ולא אמרו הלל. תשובה אחרת הניתנת בגמרא הינה כי פסלו של מיכה עומד בבכי וישראל אומרים את ההלל. הגמרא שואלת האם ייתכן כי פסלו של מיכה עומד בבכי וישראל אומרים הלל שכתובה בו קללה לעובדי עבודה זרה - "כְּמוֹהֶם [כמו הפסילים] יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם" (תהילים קכא, ח)? אלא, עונה הגמרא, בוודאי נאמר הלל לראשונה על הים כשיטת רבי אליעזר ושוב לא פסקו לאומרו אפילו בתקופה שעבדו עבודה זרה. כך דעתו של הרשב"ם ולפיו 'בכי' הוא שם המקום בו עמד פסל מיכה.

קיים גם פירוש אחר לפיו כוונת הביטוי 'בכי' היא תיאור צער (או כינוי בלשון סגי נהור לשמחה). מכאן שרבי יוסי מדבר בגנאי כלפי העבודה הזרה ואומר "אפשר פסל מיכה עומד בצער"? יוצא אפוא מגמרא זו כי פסל מיכה היה גם בימי דוד. דעה זו תומכת כאמור בדעתו של הרשב"ם.

עד ימי חורבן שילה וסוף תקופת השופטים

הרד"ק בפירושו לספר שופטים (יח, ל ד"ה עד) כותב:

"עד יום גלות הארץ הוא יום שגלה הארון, ועליו נאמר: "ויטש משכן שילה וגו'". ואמר: "ויתן לשבי עוזו ותפארתו ביד צר ויסגר לחרב עמו". ואמר: "ויכעיסוהו בבמותיהם ובפסיליהם יקניאוהו" וזה נאמר על פסל מיכה, והפסוק האחר שנאמר כאן גם כן מוכיח שאמר "כל ימי היות בית הא-להים בשילה" - נדמה כי עד יום גלות הארץ וימי היות בית האלהים בשילה זמן אחד הוא...

"ובמות עלי וגלה הארון וגלו מישראל רבים ונפלו בחרב רבים בטל אותו פסל, וזהו שאמר "עד יום גלות הארץ" כי רחוק הוא שיהיה הפסל עד יום גלות הארץ אפילו גלות בני גד ובני ראובן שהיה הגלות הראשון, ואיך היה דוד מלך ישראל ולא בערו וגם שלמה בנו ולא בערו? אין הדעת סובלת להאמין זה"                                         .

הרד"ק טוען כי אי אפשר לפרש את "יום גלות הארץ" כגלות ישראל בזמן סנחריב. לא יתכן לומר שפסל מיכה התקיים עד תקופה כה מאוחרת הואיל ושמואל, שאול ודוד הכריתו כל עבודה זרה שהייתה בארץ ולא ייתכן שהשאירו את פסל מיכה.

בנוסף, הרד"ק מצטט את הפסוק בתהילים (עח, נח) המתאר את חורבן שילה "וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ". ייתכן שהרד"ק סובר כי בין הפסלים שעוררו קנאה היה גם פסל מיכה, ועל פי הבנה זו הוא היה בין גורמי החורבן של המשכן בשילה. לפי הבנה זו, קיימת זיקה הדוקה בין זמנו של פסל מיכה לבין חורבן המשכן בשילה.

רבי אברהם בן הרמב"ם בתשובותיו (סימן ל"א) שואל:

"מה טעם נצחו אנשי הגבעה אחר שיצאה מהם התועבה הגדולה ההיא? נצחון אנשי הגבעה על ישראל עונש להם לישראל ברוב עבודה זרה כמו שאמרו (חכמים) עליהם השלום 'לפילגש בגבעה קנאתם, לשמי הגדול בדן לא קנאתם?!'. ובא בקבלה שאחרי שהם נלחמו בבני דן ומחו את זכר פסל מיכה וצמו ובכו ועשו תשובה, הובטח להם הנצחון כמו שנתקיים אחר כך".

לדבריו, העונש הגיע בגין היעדר המחאה על פסל מיכה, וממילא משמע שהניצחון הגיע בעקבות מחיית פסל מיכה.

מתוך תשובתו של רבי אברהם עולה כי יתכן שמעשה מיכה היה בתחילת תקופת השופטים ופילגש בגבעה בסוף תקופת השופטים, ואז גם הושמד פסל מיכה. עמדה זו קרובה לדברי הרד"ק שפסל מיכה לא היה קיים בימי שמואל ודוד.

אם כן, ראינו עד כה שתי דעות בשאלת סיום תקופת קיומו של פסל מיכה: דעת הרשב"ם – עד ימי גלות סנחריב, ודעת רד"ק – עד ימי חורבן המשכן בשילה.

עד ימי מנשה

קיימת דעה נוספת בענין זה. בעל סדר עולם רבה אומר כי הפסל עמד עד שנת כ"ב למנשה.

נסכם עתה את זמנו של פסל מיכה. ראשיתו – מקריעת ים סוף או מראשית תקופת השופטים, סופו עד חורבן שילה (דעת הרד"ק) או עד ימי סנחריב (רשב"ם) או עד שנת כ"ב למנשה (בעל סדר עולם רבה).

בכל אופן בו נחשב את היחס בין התחילה לסוף, זמנו של פסח מיכה הינו לכל הפחות 345 שנה עד מעל ל-700 שנה. מדובר על פרק זמן ארוך ומשמעותי שבו קיים פסל מרכזי בתוך ארץ ישראל. יש להתבונן במשמעות עובדת קיומו של פסל זה לאורך תקופה כל כך ארוכה.

אופי העבודה בבית הא-לוהים של מיכה

הסיפור אודות בית הא-לוהים של מיכה מתרחש בהר אפרים. אין לנו כל מידע על מיכה ועל משפחתו. הסיפור מספר על גניבת כסף שמיכה גנב מאמו ועל הקללה שאמו קללתו. הוא משיב לה את הכסף הגנוב והיא מברכת אותו. אמו הקדישה את הכסף לה' לעשות פסל ומסכה, והיא נותנת מאתיים כסף מתוך האלף, ומאה כסף היא נותנת לצורף העושה מהם פסל ומסכה המושמים בבית מיכה. למיכה יש בית א-לוהים, הוא עשה אפוד ותרפים ואחד מבניו נהפך לו לכהן.

התיאור שלפנינו מתאר את המציאות המשובשת של אותו הדור. זה לצד זה מתרחשת גנבה של בן מאמו, הגוררת לאחריה קללה ולאחר מכן ברכה בעקבות העובדה שזהו בנה. הכסף מוקדש מחד לה' ומאידך לעשיית פסל ומסכה.

הסיפור מעורר את השאלה את מי עובדים באמצעות הפסל והמסכה? למיכה, כאמור, יש בית א-לוהים. רש"י על אתר מדגיש שזהו אלוהים של חול: "כל 'אלוהים' האמורים בפרשה זו חול חוץ מזה 'כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים בְּשִׁלֹה'" (שופטים י"ח, לא). עובדה מעניינת נוספת היא מציאותם של אפוד ותרפים בבית א-לוהים לצד הפסל והמסכה. במרחק קצר ביותר מבית מיכה נמצא המשכן בשילה, ואילו הבית המוקם על ידי מיכה נקרא בית א-לוהים שבו עובדים לכאורה את ה' אך מצויים בו פסל מיכה אפוד ותרפים. יתר על כן, אחד מבני מיכה מונה לכהן אף על פי שאינו משבט הכהנים. האם זהו מקום לעבודה זרה? לעבודת ה'? הכתוב לא מפרט ולא מכריע.

נראה שהכתוב מתאר במכוון מציאות של תערובת המכילה בערבוביה גנבה והקדש, קללה וברכה, פנייה לה' לצד פסל ומסכה, בית א-לוהים המכיל אפוד, תרפים וכהן שאינו מבני אהרון הכהנים.

יוצא אפוא כי בהר אפרים שוכנים זה לצד זה במרחק קצר מאוד שני בתים לאלוהים. האחד, המשכן בשילה בו עובדים כהנים בני אהרון ומקריבים קרבנות רק לקב"ה – אין בו כלים או סממנים של עבודה זרה. שם ככל הנראה העבודה נעשית בדרך הראויה והטהורה. לצידו, בקרבת מקום – בבית מיכה – מצוי בית א-להים שני בו עבודת ה' ועבודה זרה משמשים בתערובת.

לאור זאת מעניין לבחון את דברי הגמרא בשבועות (לה:) ביחס לשמות הקדושים:

"ר' אליעזר אומר... במיכה יש מהן חול ויש מהן קודש אלף למד – חול, יוד הי – קודש".

נעמוד עתה על הגדרת החפצים המשמשים בבית הא-לוהים של מיכה[4].

·         פסל – תבנית אדם עשויה אבן או עץ, והיו מלבישים אותו אפוד לשם הגדת עתידות. ראייה להבנה זו ניתן לראות בפסוקים "וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה וַיִּקְחוּ אֶת פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים" (י"ח, יח).

·         מסכה – "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" (שמות ל"ד, יז). האמור בעשרת הדיברות "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שם כ', כ) מכוון לצלם קטן כביכול של ה', העשוי כסף יצוק. מסכה מלשון נס"ך – התכה של חומר.

·         אפוד – לבוש קודש מפואר ששימש מכשיר לדרישת א-לוהים. מעין אפוד הכהן הגדול שעליו חושן המשפט והאורים והתומים לשאול בה'.

·         תרפים – פסלים שהיו קוסמים בהם ומנחשים עתידות, יש לשער שהיו אלה דמויות של בני אלוהים ודומיהם (מעין מלאכים) מעולם האגדה של בני קדם.

אלו פני בית הא-לוהים של מיכה המתקיים במרחק קצר מן המשכן בשילה על אמונותיו והחפצים המשמשים בו בתערובת.

כאמור, ההוויה המתוארת כאן נועדה לתת תמונה של התקופה בכלליותה ושל אופי עבודת ה' המקובל באותה התקופה.

"א-לוהי אשר עשיתי"

בהמשך הפרשה בני דן גונבים את הפסל, המסכה, האפוד, התרפים ואת הנער הלוי מ'בית לחם יהודה' שנהפך לכהן. אזי אומר מיכה:"וַיֹּאמֶר אֶת אֱ-לֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ, וּמַה לִּי עוֹד, וּמַה זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה לָּךְ" (שופטים י"ח, כד). כלומר, הפולחן הזה בבית הא-לוהים של מיכה הוא פולחן שמיכה יצר אותו, זה "אֱ-לֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי".

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר רביעי י"ג) אומר כך:

"הרי שעובדי העגל הראשון ובעלי הבמות מסיעת ירבעם ועובדי פסל מיכה לא כיוונו בעבודתם כי אם לא-לוהי ישראל ובכל זאת עברו בזה עבירה שחייבים עליה מיתה. דומים היו בזה לאדם הנושא את אחותו מאונס או מחמת תאווה ועם זה מקיים את כל תנאי הנישואין כאשר ציווה עליהם הא-לוה או לאדם האוכל בשר חזיר ועם זה הוא זהיר בשחיטת החזיר ונזהר מן הדם ושומר שאר תנאי המאכלים כמצווה עלינו".

ראשית, רבי יהודה הלוי קושר בין העגל ובין עגלי ירבעם (למרות שהביטוי שהוא משתמש בו הוא בעלי במות מסיעת ירבעם) ובין עובדי פסל מיכה. על פי חז"ל, קיים קשר בין מיכה עצמו לחטא העגל פי שהוזכר בגמרא בסנהדרין. בנוסף, הגמרא בסנהדרין (קא:) אומרת:

"תנא הוא נבט הוא מיכה הוא שבע בן בכרי -

נבט שניבט ולא ראה,

מיכה שנתמכמך בבנין,

ומה שמו? שבע בן בכרי".

מבלי להיכנס לפרטי העיון בגמרא זו, הקשר לירבעם בן נבט מפורש כאן, וזה בנוסף לקשר של מיכה עם חטא העגל.

שנית, בעל ספר הכוזרי קושר את העגל של המדבר לעגל ירבעם ולפסל מיכה. במקביל לזיקה המרתקת שיוצרים בין האיש מיכה לחטא העגל ולירבעם בן נבט, ר' יהודה הלוי רואה באופי העבודה הזאת לא עבודה זרה בה ישנה עבודה של א-ל אחר, אלא עבודה של הקב"ה. מיכה ראה בא-ל שהוא עשה זהות ישירה עם בורא עולם.

ובמקום אחר התייחס לכך הכוזרי כך (מאמר ראשון צ"ז):

"כל חטא העגל לא היה איפוא יציאה מעבודת א-ל מוציאם ממצרים, כי אם עבירה על אחת ממצוותיו, כי הוא יתברך אסר את עבודת התמונות והם עשו להם תמונה. הרגישו אחדים מהם צורך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האומות, אך גם לא כיחשו בא-לוהותו של מוציאם מארץ מצרים. הם ביקשו כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות א-להיהם כאשר עשו זאת לימים אותם המאמינים אשר בראותם את הארון אשר עשה משה ע"ה וקראו הנה הא-לוה".

גם כאן מדובר לכאורה בפסל מיכה. מיכה אם כן אינו עובר על הדיבר "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", אלא על הדיבר "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה".

ראינו את החזרה המשולשת על עוון העגל – בעוון העגל עצמו, בעגלי ירבעם בהם נאמר "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" ובפסל מיכה. הבעיה ככל הנראה אינה הכתובת אליה פונים, אלא האמצעים והדרכים שמשתמשים בהם על מנת לעבוד את ה'. הצורך בהימצאות תמידית של נעבד מוחשי, הרומז ומזכיר את הפניה לקב"ה, הוא הבעייתי.

מעניין לראות בהמשך הפרק את שאלת נציגי שבט דן את הנער הלוי (שופטים יח, ה-ו):

"וַיֹּאמְרוּ לוֹ שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ: וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח יְקֹוָק דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ".

הרד"ק מתייחס לעניין (שם יח, ה ד"ה שאל נא):

"לפי מחשבתם כי לא היה זה האפוד אלא לשם עבודת גלולים עשוי בדמות אפוד והתרפים היו שואלים בהם לדעת העתידות ולא היה חלק השם יתעלה בזה. אך הם היו חושבים כי דבר ה' היה השאלה בתרפים ההם, לפיכך אמרו לו: 'שאל נא בא-להים'. וכן תירגום יונתן: "שאל כען במימרא דה'". אם כן 'בא-להים' זה אינו נמחק כי קדש הוא. ובדברי רז"ל שאמרו: 'כל א-להים האמור במיכה חול חוץ מא' שהוא קדש, כל ימי היות בית א-להים בשילה', אם כן 'באלהים' זה חול הוא ונמחק. והנה הדבר אצלינו ספק ומספיקא אני אומר שאינו נמחק, ואני תמיה על 'כי נתנה א-להים בידכם' איך אמרו עליו שהוא חול?! ואף רבי אליעזר שאמר במיכה: 'יש מהם חול ויש מהם קדש, הכתובים באלף למ"ד חול הכתובים ביו"ד ה"א קדש, חוץ מזה שבאלף למ"ד והוא קדש, כל ימי היות בית א-להים בשילה'. והנה לא הסכים עמו יונתן בן עוזיאל ואם זה 'בא-להים' הוא חול, אמרו לו שישאל בתרפים ההם, כי הלוי אמר להם, כי מגידים הם העתידות באמת ונתפתו לדבריו.

"וענין התרפים - יש אומרים: כי הוא כלי נחשת העשוי לדעת חלקי השעות וישפטו בהם על דרך המזלות, והם הוברי שמים. ויש אומרים: כי יש כח בחכמי המזלות לעשות צורה בשעות ידועות ותדבר הצורה ההיא, כי הנה כתוב: 'כי התרפים דברו און', והנה אין זה הפסוק ראיה, כי רצה לומר בעלי התרפים. והחכם רבי אברהם אבן עזרא כתב: 'כי הקרוב אליו, כי התרפים הם על צורת בן אדם והיא עשויה לקבל כח העליונים, והעד שהתרפים כן התרפים ששמה מיכל בת שאול במטה, עד שחשבו שומרי הבית שהוא דוד'".

נסכם את עיקרי דבריו: השאילה בא-לוהים היא לפי מחשבתם היות והאפוד היה לשם עבודה זרה ושאילת ה' בתרפים הייתה כדי לדעת העתידות, דבר שאין לה' חלק בו. אמנם הם חשבו כי דבר ה' היה שאלה בתרפים ההם. לאחר מכן הוא דן בשאלה האם שם א-לוהים זה הוא קודש או חול. לבסוף הוא מתייחס להגדרת תרפים, ומביא מספר דעות:

1.        "יש אומרים שהוא כלי נחושת העשוי לדעת חלקי השעות וישפטו בהם על דרך המזלות".

2.        "ויש אומרים כי יש כח בחכמי המזלות לעשות צורה בשעות ידועות ותדבר הצורה ההיא".

3.        האבן עזרא כתב: "כי התרפים הם על צורת בן אדם, והיא עשויה לקבל כח העליונים".

לסיכום: בשיעור זה התבוננו בשאלה עד מתי שימש פסל מיכה, ומה היה אופי העבודה בבית ה-להים של מיכה. בשיעור הבא נמשיך לעיין בעניינו של פסל מיכה.