תולדות עבודת ה' במזבחות | 51 | איסור הבמות | 28

"אל המנוחה ואל הנחלה"

לאחר שראינו כי חז"ל מגדירים את היחס בין מנוחה לנחלה כיחס בין שילה לירושלים, נעיין במושגים עצמם – באיזה מובן שילה היא מנוחה וירושלים היא נחלה.

בפרשת ראה מתייחסת התורה לבניין בית ה' העתידי במקום אשר יבחר ה':

"לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'"                                   (דברים י"ב, ח-יא).

מהן מנוחה ונחלה? מפרטת הגמרא בזבחים:

"תנו רבנן: 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה', מנוחה – זו שילה, נחלה – זו ירושלים. ואומר: 'היתה לי נחלתי כאריה ביער', ואומר: 'העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה', דברי רבי יהודה.

"רבי שמעון אומר: מנוחה – זו ירושלים, נחלה – זו שילה. ואומר: 'זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה'. ואומר: 'כי בחר ה' בציון אוה למושב לו'.

"בשלמא למ"ד מנוחה זו שילה, היינו דכתיב אל המנוחה ואל הנחלה. אלא למ"ד מנוחה זו ירושלים, נחלה זו שילה – 'אל הנחלה ואל המנוחה' מיבעי ליה! הכי קאמר: לא מיבעיא מנוחה דלא מטיתו, אלא אפילו לנחלה נמי לא מטיתו.

"תנא דבי רבי ישמעאל: זו וזו שילה.

"רבי שמעון בן יוחי אומר: זו וזו ירושלים"      (קיט.).

הגמרא מביאה ארבע דעות בביאור 'מנוחה' ו'נחלה'[1]:

1. רבי יהודה – מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים.
2. רבי שמעון – מנוחה זו ירושלים, נחלה זו שילה.
3. תנא דבי רבי ישמעאל – זו וזו שילה.
4. רבי שמעון בן יוחאי – זו וזו ירושלים.

נתחיל בדעת רבי יהודה: שילה כמנוחה, וירושלים כנחלה.

 

שילה כמנוחה

בפירושו לדברים (פרק י"ב) מבאר הרד"צ הופמן כי אחרי כיבוש הארץ על ידי יהושע כבר הייתה מנוחה יחסית, ועל כן נקראה העיר בשם 'שילה', מלשון שלווה. וכן בברכת יעקב: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מ"ט, י) – המקום שאליו יבואו ישראל אחרי נדודים ממושכים נקרא בשם שילה; עד אשר יבוא אל עיר שלוותו.

על פי הבנה זו, ייתכן כי אילו שמרו ישראל את תורת ה' הייתה שילה נשארת לחלוטין מקום המנוחה, אבל המשכן נחרב ואחרי כן נבחרה ירושלים כנחלה.

גם פשטות לשון המשנה בזבחים היא כי "באו לשילה נאסרו הבמות ולא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן יריעות מלמעלן והיא הייתה מנוחה" (י"ד, ו), ומסביר הרמב"ם בפירוש המשניות על אתר – "ולפי שהיה שם בנין הרי הוא מנוחה, לפי שהם נחו ולא היו שם מסעות. וכבר הזהיר ה' מלהקריב בבמות אם הייתה שם מנוחה, והוא אמרו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה". משמע כי כאשר יגיעו אליה, נאסר עליהם להקריב בבמות.

וכך לשון הרש"ר הירש בפירושו:

"עד עתה – בתקופת המעבר, כאשר האומה כבר ישבה בארצה, אך עדיין לא נקבע מקום למשכן. והכתוב יכול לנקוט לשון 'עתה', שהרי גם בשעת אמירת הדברים האלה עדיין לא באו אל-המנוחה ואל-הנחלה:

"'מנוחה': מנוחה מדינית, שהגיעו אליה אחרי כיבוש רוב הארץ בידי יהושע. באותו זמן נקבע מקום למשכן בשילה, ואילו בארבע-עשרה שנות הכיבוש והחלוקה עמד המשכן בגלגל...

"'נחלה': אחרי שהושלם הכיבוש האחרון, וירושלים נכבשה בידי דוד. שילה היתה 'מנוחה' עראית, ואופי זה של משכן שילה היה רמוז מלכתחילה במבנהו החיצוני - רק באופן חלקי הוא חדל להיות אוהל נדודים: 'ולא היה שם תקרה אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן' (זבחים קיב ע"ב). משום כך הוא נקרא גם 'בית' וגם 'אהל'...

"ירושלים היתה 'נחלה' לעולם, שהרי גם בשעת החורבן עדיין ה' קורא לה 'נחלתי': "עזבתי את-ביתי נטשתי את-נחלתי וגו' היתה-לי נחלתי כאריה ביער וגו' העיט צבוע נחלתי לי" וגו' (ירמיה יב, ז-ט; ועי' זבחים קיט ע"א)"      (דברים י"ב, ט).

מנוחה היא מנוחה מדינית שאליה הגיעו אחרי כיבוש רוב הארץ בידי יהושע, ואז נקבע מקום המשכן בשילה. נחלה היא כינוי להשלמת הכיבוש האחרון על ידי דוד, בירושלים. ואכן, אין תיאור מפורט של כיבושים בספר יהושע אחרי ההגעה לשילה, ומקובל כי כיבושה של ירושלים היווה את השלמת הכיבוש. כידוע, יבוס נותרה המובלעת הנוכרית האחרונה באזור ההר עד שנכבשה בידי דוד.

ב'שמועות ראיה' לפרשת וישב מעניק הראי"ה קוק משמעות רוחנית לחלוקה הזאת, וכך הם דבריו:

"יסודה של המחלוקת שפילגה את השבטים נעוץ בשאלה, מהי הדרך לקביעת קדושת ישראל בעולם. שיטתו של יוסף הייתה שעל ידי פתיחות כלפי הגויים, על ידי הגברת הזיקה כלפיהם, ניתן יהא ללמדם את אמונת ד'... ולעומת זאת, שיטת של יהודה היא שקדושת ישראל צריכה להיות נפרדת מן הגוים, עם לבדד ישכון, למען לא יתערבו בגוים ולא ילמדו ממעשיהם.

"בני יעקב בראשותו של יהודה ראו את תוצאות גישתו של אפרים, של ירבעם, המעמיד עגלים ומסכן את קיומו הלאומי של עם ישראל, ולכן חיפשו דרכים איך לקדם את פני הסכנה...

"ההבדל בין שתי הגישות, של יהודה ושל יוסף, בא לידי ביטוי נוסף עם כניסת ישראל לארץ, בערכי המקדש והמשכן. 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה' (דברים יב, ט) דרשו חז"ל: 'מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים' (זבחים קיט ע"א). מנוחה מטרדות המלחמה והכיבוש, הייתה רק לשעתה, בלי קביעות, והמשכן היה מטלטל עמהם במסעות, ולכן מנוחה זו שילה. לעומת זה נחלה אין לה הפסק עולמית, המקדש קבוע במקום לנצח, ולכן, נחלה זו ירושלים.

"שילה – חלקו של יוסף, ירושלים – חלקו של יהודה... ההבדל בין המנוחה לנחלה, בין המשכן למקדש, בין שילה לירושלים, בין יוסף ליהודה, מתבטא אף בדיני אכילת קדשים. בשילה "קדשים קלים נאכלים בכל הרואה" (זבחים קיב ע"ב), קדושה בלי מחיצות; כל מקום שראו ממנו את שילה, אפשר היה לאכול בו קדשים קלים. 'בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין – עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל כמלוא עיניה' (שם קיח ע"ב). בחינה זו מקבילה לשיטת יוסף, שקדושת ישראל אינה מצטמצמת בתוך מחיצות, אלא פתוחה לכל מלוא העין, ולכל עין. אולם במקדש שבירושלים אכלו במחיצות סגורות, כשקדושת ישראל מצטמצמת בתוך גבולות, כשיטת יהודה.

"שתי השיטות העומדות זו בצד זו, יוסף ויהודה, מתקיימות עד לעתיד"          (עמ' 151-152).

תחילה מגדיר הרב קוק מנוחה כמציאות בלא קביעות: משכן מיטלטל במסעות, ומקדש קבוע במקום. משכן שילה בחלקו של יוסף, מקדש בירושלים בחלקו של יהודה (על פי חז"ל).

במשכן שילה אוכלים קדשים קלים "לעין כל", כי 'שיטת יוסף' היא להראות וללמד לגויים, בניגוד למקדש שבו ישנן מחיצות סגורות וקדושת ישראל נפרדת מהעמים. ואכן מציאות יוסף היא מציאות זמנית, לעומת מציאות יהודה שהיא קבועה, ולכן החלוקה בין שילה לירושלים היא בין מנוחה לנחלה.

 

ירושלים כנחלה

בגמרא בזבחים (קיט.) הפסוקים המובאים כאסמכתא לכך שירושלים היא נחלה הוא: "הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר... הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ" (ירמיהו י"ב, ח-ט)[2].

ואומר הרמב"ם בפירוש המשניות על אתר:

"קרא את ירושלם 'נחלה' בגלל קביעות קדושתה וקיומה לעולם ועליה אמר הנביא 'ונחלתו לא יעזב', לפי שכבר אמר בתחלת הענין כי ה' בחר את ירושלם לשכינתו ובחר את ישראל לו יתעלה סגולה.

"ואמר אחר כך כי ה' לא יטוש את האומה הזו אשר בחר לנחלתו ולא אותו המקום אשר בחרו, והוא אמרו 'כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגלתו, כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזב', וכבר באר נצחיות קדושתה ואמר 'זאת מנוחתי עדי עד'".

חז"ל אינם יכולים להביא פסוקים שמהם ניתן לזהות באופן ישיר את ירושלים עם נחלה – הפסוק היחיד הקושר את נחלה להר המוריה הוא הפסוק שנאמר בשירת הים ביחס להר המוריה: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ – ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות ט"ו, יז).

פסוק זה יכול להתפרש כך ש"הר נחלתך" הכוונה לארץ ישראל כולה[3], אולם יש מפרשים המזהים את "הר נחלתך" עם "מכון לשבתך". כך מפרש הבכור שור: "בהר נחלתך שהוא מכון לשבתך שפעלת", וזוהי גם דעת הרלב"ג: "בהר נחלתך – הוא הר המוריה אשר נבנה בו בית המקדש, כי הוא המקום היותר מוכן אל שידבק בו השפע הא-לוהי, ולזה אמר שהוא מכון לישיבת ה' יתעלה". גם ראב"ע בפירושו הארוך מעלה זאת כאפשרות: "או רמז להר המוריה".

שילה מציינת את היסודות הרוחניים שאין מסגרות החומר מצמצמות ומגבילות אותם, ועל כן אכילת קדשים קלים היא לעין כל, ואילו ייעודה של ירושלים הוא להפיץ את היסודות הרוחניים בתוך עולם החומר, ועל כן היא מתגלה בתוך מחיצות.

על פי זה מנוחה היא ערך רוחני מופשט, ואילו נחלה נובעת מאחיזת האבן בקרקע. הרעיון של אוהל הוא בנין ארעי, ועל כן המסגרת החיצונית והגשמית בטלה ביחס לקדושה[4].

אם כן, ראינו שתי התייחסויות למושגי המנוחה והנחלה:

א.       שילה מבטאת מציאות זמנית ועל כן היא "מנוחה" בלבד. לעומתה ירושלים מבטאת קביעות ונצחיות ועל כן היא "נחלה".

ב.       שילה שבה אוכלים קדשים קלים לעין כל אינה מודגשת במציאות פיזית, אין עולם החומר מגביל ומגדיר אותה, ועל כן היא מובעת באמצעות ערך רוחני מופשט. ואילו ירושלים התחומה על ידי מחיצות, מביאה לידי גילוי הרוחני בתוך עולם החומר, ודווקא היא גילוי של קביעות ונצחיות.

בשיעור הבא נעיין בעזרת ה' בדעתו של ר' שמעון: "מנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה".