תולדות עבודת ה' במזבחות (נח) – איסור הבמות (לה)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור זה אנחנו ממשיכים בעיון בעבודת ה' בתקופה בה הבמה הגדולה בנב ובגבעון. בשיעור הקודם התחלנו לעיין במלחמת מכמש ונמשיך בכך בשיעור זה. נסטה מעט משאלת "עבודת ה' במזבחות" ונעסוק בעבודת ה' במובנה הכללי יותר.

 

"ויאמר שאול אל הכהן אסוף ידיך"

משמעות הפסוק

הרד"ק על אתר מבאר:

"אמר לכהן אסוף ידיך כי אין פנאי עתה שלא ללכת למלחמה כי רואים אנחנו כי א-להים עמנו כי כל המון פלישתים מתמוגגים...

"ופירש אסוף ידך כמו ויאסוף רגליו כלומר שיאסוף ידיו אליו וימנע מפתוח האורים והתומים ומלשאול בהם.

"ויונתן תרגם אסף ידך קרב איפודא... אולי הייתה דעת המתרגם קרב אותו אל הארון והצניעהו".

הרד"ק מביא בדבריו מספר הבנות:

  1. הראשונה – לא היה מדובר בעצירה טקטית אלא בהערכה שה' יסייע לעם ישראל. אין צורך לשאול האם תהיה סייעתא דשמיא, שהרי הדבר ברור. לשון 'אסיפה' היא הימנעות מפתיחת האורים והתומים.
  2. תרגום יונתן מתרגם 'קרב האפוד', דהיינו, לשאול באורים ובתומים[1].

פירוש דומה לרד"ק אפשר לראות בדברי המהר"י קרא: "ונראה לי כי אמר לו לגנוז ולאסוף האורים והתומים בחושן כי נבהל מהמון פלישתים ההולך ורב וקרב אליו שהרי כבר נאמר הגישה ארון הא-להים". הגניזה היא מחמת הבהלה מהפלישתים המתקרבים.

יחסו של שאול לכהונה ולנבואה

אך אפשר להבין זאת גם כזלזול בכהן. באמצע השאלה באורים ותומים שאול מפסיק את הכהן, ולכאורה נראה שלתפיסתו הם כפופים להחלטתו של המלך, שהרי התורה אומרת במפורש – "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה" (במדבר כ"ז, כא).[2]

להבנה זו, שאול ממשיך את החלטתו לעניין ההקרבה בגלגל – הוא מכפיף את הנבואה בכך שהוא מחליף את שמואל, וכאן הוא מכפיף את הכהונה בעצירת האורים והתומים.

מידה כנגד מידה

בהמשך המערכה שאול מבקש לשאול באורים ובתומים:

"וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן נִקְרְבָה הֲלֹם אֶל הָאֱ-לֹהִים: וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּא-לֹהִים הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא"            (שמ"א י"ד, לו-לז).

ייתכן מאוד כי ישנה כאן מידה כנגד מידה. כשהיה נדרש לשאול בה', שאול הפסיק את הכהן ולא המתין לכהן שיקבל תשובה בשאילה באורים ותומים. עתה, כשברצונו לשאול ולדעת באמת מהו רצון ה', אין ה' עונה לו[3]. פער זה ממחיש באופן בולט את יחסו של שאול לשאילה באורים ותומים[4].

ברור לגמרי כי התנהגות זו מוצגת בניגוד ליחסו של יהונתן לקב"ה בכל מעשה הגבורה שלו.

 

אכילה על הדם

חומרת האיסור

בהמשך המערכה מתואר כך:

"וַיַּעַט הָעָם אֶל הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם: וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה' לֶאֱכֹל עַל הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה:

"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַה' לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם: וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַה' אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה'"    (שמ"א י"ד, לג-לה).

לאחר שתש כוחם בצום ובמלחמה, בני ישראל עטו על השלל ומהרו לאכול "על הדם" – הם אכלו את הבשר במקום שבו נשפך דם הבהמה השחוטה, מה שנאסר בציווי "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (ויקרא י"ט, כו).

זהו איסור חמור, המוזכר אצל הנביא יחזקאל כאחד הגורמים לגלות וכביטוי לבגידה: "לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ" (ל"ג, כה).

פשר האיסור

כיצד יש לפרש את האיסור לאכול על הדם[5]?

הפשטנים קשרו את איסור לאכול הדם להמשך הפסוק. כך לשון הרשב"ם:

"לפי פשוטו דבר למד מעניינו לא תנחשו ולא תעוננו. אף זה יעשו כחוקות הגוים שאוכלים על קבר ההרוג לשם מכשפות שלא יינקם או מכשפות אחר, כעין שאנו אומרים במסמר מן הצלוב".

גם איסור האכילה על הדם עניינו מין ממיני הכישוף והנחש.

הרמב"ם במורה נבוכים, בהשוואתו את האיסור לדתות אחרות ובפרט לדת הצאב"ה, מסביר את פשר האיסור באכילה על הדם שנשפך לארץ מבשר הבהמה השחוטה או בקרבתו, והצורך הוא התקשרות עם השדים:

"והייתה אמונה בין האלילים כי השדים שמושבם למטה יאכלו את הדם שהוא מזונם, ואילו האנשים השוחטים ואוכלים על הדם יאכלו את הבשר ועל ידי כך תהיה אהבה ואחווה ורעות בעבור שאכלו כולם על שולחן אחד ובמושב אחד ויבאו להם השדים ויגידו להם העתידות ויועילו להם"                                    (ח"ג פרק מו).

והרי עיקר לשון הרמב"ם בזה:

"ודע, כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאב"ה, ועם כל זה היו אוכלים אותו מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים, וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים ויבואוהו [=ויבואו אליו] ויודיעוהו העתידות, כמו שידמו ההמון ממעשי השדים (שבכוחם להגיד עתידות).

"והיו שם אנשים שהי[ת]ה קשה בעיניהם אכילת הדם כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם, והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה, והיו מדמין במעשה ההוא שהשדים יאכלו [את] הדם אשר הוא מזונם והם [האנשים] יאכלו [את] הבשר, ובזה תהיה האהבה והאחוה והרעות להם [=ביניהם], בעבור שאכלו כלם על שלחן אחד ובמושב אחד, ויבאו להם [=אליהם] השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם.

"אלו כלם דעות שהיו נמשכין אחריהם בזמנים ההם ובוחרים אותם, והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמתתם.

"ובאה התורה השלמה ליודעיה, להסיר אלו החליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם, ועשתה חזוק באסורו כמו שעשתה בע"ז בשוה, אמר יתברך ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם... וצוה לשפוך דם כל בהמה שתשחט אף על פי שאינה קרבן, אמר על הארץ תשפכנו כמים. ואח"כ הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם, אמר ולא תאכלו על הדם".

הרמב"ם מחבר את טעם איסור אכילת הדם וטעם איסור האכילה על הדם ליסוד אחד – הצורך להתחבר לשדים מטעמים מאגיים.

אף הספורנו בפירושו על אתר כותב: "כל אלה היו דרכים אצלם בהגדת עתידות בסורם מדרכי רוח טהרה ונבואה לדרכי רוח הטומאה".

החזקוני מסביר כי הרוצחים היו מנחשים באכילת לחם על קבר ההרוג שלא יינקמו גואלי הדם, וכך לשונו: "אתם גואלי הדם לא תנחשו לאכול על הדם פירוש על קבר הרצוח כדי להינצל שלא להנקם מכם שכן מנהיג אמורי הוא".

הרמב"ן מתחיל בציטוט עמדת רש"י מהגמרא בסנהדרין[6], אך לאחר מכן מביא הרמב"ן את עמדתו, הקרובה לפרשנים שראינו עד כה:

"ועל דרך הפשט, הוא מין ממיני הכשוף או הקסמים כי הוא דבר למד מענינו, והיו שופכים הדם ומאספים אותו בגומא והשדים מתקבצים שם כפי דעתם ואוכלין על שולחנם להגיד להם העתידות.

"וכאשר היו ישראל עם שאול במחנה ההוא היו מתפחדים מאד מן הפלשתים, ולא היה שאול עושה דבר בלתי שאלת אורים ותומים כמו שנאמר (שם פסוק לו) נקרבה הלום אל הא-להים, והעם היו שואלים בשדים או בכשפים לדעת דרכם ומעשיהם ואוכלים על הדם לעשות המעשה ההוא. ולכך אמר הכתוב ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם ויאמר בגדתם, לומר הנה השם עשה לכם תשועה גדולה היום ואתם שואלים ללא א-להים, בגידה היא זו".

אך כאמור, הרמב"ן בהמשך מאמץ את עמדת שאר הראשונים, שהאיסור שייך למערכת הכישוף. מבחינת ראייה זו, שאול מברר בצורה הראויה דרך האורים והתומים, ולעומתו, העם שואל דרך שדים או כשפים, באמצעות האכילה על הדם.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי, תשע"ה

עורך: בנימין פרנקל

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *

 

 

 

[1]   הרד"ק מביא מספר קושיות על תרגום יונתן: "ואם כפירושו עניינו, והלא כבר אמר הגישה ארון הא-לקים, ומה טעם ויהי עוד דבר שאול אל הכהן. ועוד מה טעם אסוף ידך, היה לו לומר פתח ידך. ועוד לא ספר הכתוב ששאל בהם אלא מיד ויזעק שאול וכל העם".

[2]   הפסוק עצמו מדבר על יהושע, שלפי הרמב"ם נחשב כ'מלך'.

[3]   בשני המקרים יש לסייג: כאן שאול מוסיף את השיקול הצבאי, ובגלגל שאול מוסיף את החשש שהעם יתפזר.

[4]   הבנה זאת מובאת גם בפירושו של הרב אמנון בזק על ספר שמואל א' בהוצאת מגיד, 2013, עמ' 184.

[5]   בסוגיה זו עסק פר' גרינץ בספרו מוצאי דורות, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל הוצאת הקיבוץ המאוחד תשכ"ט בפרק "לא תאכלו על הדם" ע' 201-221, ובדברינו הלכנו בעקבותיו.

[6]   כך מביא הרמב"ן: "והעולה משם לפי הסוגיא, שהם כולם מן התורה, שכלל הכתוב כל אכילת הדם בלאו אחד. ואם כן, מה שאמר הכתוב בשאול (ש"א יד לג) הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם, שהיו חוטאים באחד מן השמות הנכללים בלאו הזה, כי היו אוכלים מן הבהמה קודם שתצא נפשה. זהו מה שאמר (שם פסוק לב) ויעט העם אל השלל, שהוא כעיט הדורס ואוכל, ויקחו צאן ובקר וגו' וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם, מרוב השלל בבהמות כשהיו שופכים דמם ארצה היו תולשים אבריהם ואוכלין קודם שימותו".

הגמרא בסנהדרין (סג:) מציעה כמה דרשותת לאיסור: "דתניא מניין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה? תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם'. "דבר אחר לא תאכלו בשר ועדין דם במזרק. "רבי דוסא אומר מנין שאין מבכין על הרוגי בית דין... רבי עקיבא אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום... אמר רבי יוחנן אזהרה לבן הסורר ומורה מניין? תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם'".

הרמב"ן בתחילת פירושו מאמץ לגבי סיפור שאול והעם את ההבנה הראשונה המובאת בגמרא – מדובר על אכילת הדם לפני מיתת הבהמה, כעיט הדורס ואוכל.