תולדות עבודת ה' במזבחות | 50 | איסור הבמות | 27

המשמעות הרוחנית של הפרדת הארון מהבמה הגדולה מחורבן שילה ועד חנוכת הבית

1. הסבר מציאותי – החשש מן הארון שהורג

לכאורה המשמעות המעשית של הפירוד ברורה. היות והארון שנלקח על ידי בני עלי למערכה השנייה באבן העזר נשבה על ידי הפלישתים הוא מוחזר לבית שמש.

בית שמש נמנית עם ערי הכהנים – ערי המקלט (דה"א ו', מד; יהושע כ"א, טז), אך בגלל ראיית ארון ה' בצורה לא מכובדת, ישנה מגפה והם פונים לאנשי קרית יערים היושבים על גבול יהודה ובנימין שיעלו את הארון אליהם, ושם מביאים אותו לבית אבינדב בגבעה, כשהבן אלעזר מיועד לשמור על הארון.

לאור הפסוקים נראה כי אנשי קרית יערים לא שיכנו את הארון בעירם, כי אם בגבעת קרית יערים (שנפלה נחלה לבנימין, יהושע י"ח, כח). יתכן גם כי הבית ששכנו בו את הארון היה בית כהן כפי שמשתמע משם בעל הבית ומשמות בניו.

השארת הארון בקרית יערים מבלי להביאו למקומו הטבעי הבמה הגדולה, מלמדת שעדיין לא תוקן היחס לארון ה' – עדיין חוששים שארון ה' הורג (באבן העזר, אצל הפלישתים בערים השונות ובישראל אצל אנשי בית שמש).

דוד מציין שבימי שאול הארון לא נדרש – "וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵינוּ אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל" (דה"א י"ג, ג), ורק לאחר המלכתו על ישראל וכיבוש ירושלים, הוא מעלה את הארון לעיר דוד.

2. הבנה כי לא הארון מושיע אלא ה' מושיע

בכיוון הפוך אפשר להציע שהנביא שמואל מצליח לרומם את העם לרמה רוחנית גבוהה יותר – העם כבר אינו מאמין שהארון יושיע (כפי שחשבו במערכה באבן העזר "נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ" (שמ"א ד', ז)), אלא הקב"ה עצמו יושיע (והכתוב מעיד לגבי המערכה במצפה – "אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים" (שם ז', ח)).

הארון מושאר בקרית יערים ולא במקומו הטבעי בבמה הגדולה, מחמת האמונה שה' בכבודו ובעצמו הוא שיושיע.

3. הפירוד בין הארון לבמה הגדולה – חוסר מנוחה

בספר שמואל ב מסביר הקב"ה שעד לבניית הבית על ידו – "וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן" (ז', ו). נוכחות הארון שלא במשכן מבטא חוסר מנוחה, חוסר קביעות וחוסר שלימות. במציאות של חוסר מנוחה אין אפשרות לבנות בית.

• הפירוד מבטא זמניות וחוסר קביעות. הדבר נכון לא רק לגבי השראת השכינה אלא גם לגבי ישראל, רוחנית ושלטונית. אין מקום מרכזי לעבודת ה', אלא כל דבר במקומו.
• ברמה הפרקטית, אי החזרת הארון לבמה הגדולה בנוב או בגבעון, היא זו שמחילה את "היתר הבמות". כל אדם יכול להקריב את קרבנו הפרטי במזבח שהוא בונה לעצמו, ואף מציאות זו מבטאת זמניות.

בית ה' במקום קבוע מבטא את המנוחה והקביעות. כשתתברר הזיקה בין הבית הקבוע במקום אחד למנוחה, נוכל להבין את פני התקופה שבין חורבן שילה לחנוכת המקדש.

4. נוב וגבעון - בין מנוחה לנחלה, בין שילה לירושלים

המשנה בזבחים אומרת "באו לנב וגבעון הותרו הבמות", והגמרא מסבירה:

"מנא הני מילי דתנו רבנן 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה' – אל המנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים[1]. ולמה חילקן? כדי ליתן היתר בין זה לזה"                                     (קיט.).

החלוקה בין שילה לירושלים מלמדת כי בין תקופות אלו (ימי הבמה הגדולה בנוב וגבעון), מותר להקריב בבמות. זהו נימוק מחודש להיתר הבמות – ההפרדה בין המנוחה לנחלה.

הרמב"ם בפירוש המשניות מבאר:

"כאשר חרב מקדש שילה בעונות אבותינו הקימו אהל מועד שנעשה במדבר בנוב, ואחר כך הזידו על נוב ואז הקימוהו בגבעון, ועמד בנוב וגבעון חמשים ושבע שנים, ובמשך זמן זה היה מותר להקריב בבמות, לפי ששילה היא המנוחה אשר עליה רמז הכתוב, וירושלים היא הנחלה כמו שנבאר.

"ואמר באסור הבמות 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה', ואלו היתה כוונת הכתוב כי משיבואו אל המנוחה יאסרו הבמות לעולם לא היה אומר 'ואל הנחלה', אלא הכוונה שאם באתם אל המנוחה נאסרו הבמות, וכן גם אם באתם אל הנחלה יאסרו, משמע שהם מותרים בין המנוחה והנחלה, והוא אמרם למה חילקן ליתן היתר בין זה לזה, ובין היות המקדש בשילה והיותו בירושלם היתה השכינה בנוב וגבעון".

5. משמעות היתר הבמות בזמן המשכן בגלגל, בנוב ובגבעון

הרמב"ם בפירושו למשנה בזבחים מבאר כך:

"הגלגל לא היה בו בית בנוי, אלא היה המשכן עצמו שהיה במדבר. אבל כיון שהלשון באסור הבמות נאמר תלוי במחנה והוא אמרו 'אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה', ועשה טעם הדבר 'למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים על פני השדה' וזה הוא אסור הבמות, הרי עִם חסול המחנות וכניסתם לארץ כלומר ארץ כנען והוא בזמן היותם בגלגל נסתלק הלאו הזה ונשאר ההיתר שאם רוצה להקריב בבמה מקריב כמו שהיה לפני המשכן, כיון שלא נאסר הדבר אלא במדבר במקום שהיו המחנות"  (פי"ד, מ"ה).

הרמב"ם תולה את איסור הבמות במציאות המחנה וזאת על סמך הפסוק "אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה", וטעם הדבר "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה'", שהוא איסור הבמות.

עם הכניסה לארץ בטלו המחנות, ועל כן ישנו היתר במות. היות ואין הגדרת מחנה, קודשים קלים מותרים בכל מקום.

הרש"ר הירש בפירושו מתייחס למהות איסור הבמות וכן לתקופת היתר הבמות ולמשמעותו:

"כבר עמדנו בפי' שמות... על מושג ה"במה" בניגודו אל המזבח, וכן ניסינו להסביר שם את האיסור להקריב בבמה בשעת איסור במות. מצאנו שזו משמעות החובה להקריב רק במקום הלאומי של מקדש ה' שהוקם לתורה: כי רק שם יש ערובה לכך שהמקריב ישתית את תודעת ה' שבלבו על יסוד התגלות ה' שהאומה מעידה עליה, ורק שם הדבר מובטח שהוא יבקש את קירבת ה' רק על ידי התמסרות לתורה שנמסרה לאומה מידי ה'.

"ואילו בבמת יחיד חסר הביטוי לשני אלה, כי האל, שהמקריב מקדיש לו את קרבנו, יכול להיות האל היחיד של האמת היהודית, אך כמו כן הוא יכול להיות זהה עם הבל התעתועים האלילי של "השעירים על פני השדה". אולם מעל הכל חסרה בבמה כל התייחסות לתורה, והמקריב לה' בחוץ - בשעת איסור במה - כמוהו כעוזב את התורה שה' העמיד אותה כמתווכת יחידה בינו לבינינו.

"אכן חטא הבמה בשעת איסור במות חותר תחת הקשר של כל בני האומה עם התפקיד האחד שנקבע להם בתורה והוא פותח פתח לסובייקטיביזם גרוע ביותר... על פי הדברים האלה כבר יובן האיסור המוחלט להקריב בבמה...

"האומה הקימה את המשכן במדבר על פי מצות ה'. משכן זה - בכל מקום שהוא עמד - היה לו אופי של מקדש לאומי ובו הקריבה האומה את קרבנותיה בזמנים שנקבעו בתורה...

"יש לדאוג לכך שמקדש זה ימלא את ייעודו לקדש את כל חיי העם, והוא - ואתו התורה שהיא תוכנו העיקרי - יהיה המרכז הנישא למעלה מן הכלל והיחידים. מרכז זה ימשוך אליו את כולם ויקשור את כולם באותה חובה, וכולם יהיו אחראים לו...

"על המקום הזה אמר ה': "פה אשב כי אותיה" (תהלים קלב, יד), ורצון ה' שהכח המקדש של מקדש תורתו יצא מן המקום הזה. כל בני האומה חייבים לדעת שהתורה לא יצאה מתוך האומה, או מתוך חלק של האומה, אלא היא ניתנה מידי ה' אל כל האומה.

"על פי ההשקפה הזאת תובן גם הרשות להקריב בבמת יחיד בשעת היתר הבמות. באותה תקופה גם המשכן נידון רק כבמה, שהרי עדיין לא הודיע ה' את המקום שישכן שם את "שמו" - וביסודו של דבר "שמו" של ה' הוא "תורתו" (ראה דברי הימים א' יג, ו). נמצא שגם במשכן ניגש היחיד רק אל ה' ואין הוא ניגש בכל יחסיו אל התורה, ומשום כך, כביכול, אפשר למצוא את ה' בכל מקום וגם במת היחיד מותרת לנדרים ונדבות.

"עצם ההיתר הזה מקיים את התודעה בלב כל בני האומה שהמקום הארעי של המשכן עדיין איננו המקום שנבחר בידי ה', כי עדיין לא באו "אל-המנוחה ואל-הנחלה" ועדיין מוטל עליהם התפקיד "לשכנו תדרשו ובאת שמה". האומה על כל בניה עדיין חייבת "לדרוש" את מקומו של ה' ועליה לצפות להשראת השכינה שתודיע את מקום משכנו של ה'"            (דברים יב, ח).

מתוך דבריו, נתייחס לכמה נקודות.

בשעת איסור במות, יש חובה להקריב רק במקום הלאומי של מקדש ה' שהוקם לתורה, כי רק שם ישנה ערובה כי המקריב ישתית את תודעת ה' שבלבו על יסוד התגלות ה' שהאומה מעידה עליה, ושם יבקש את קרבת ה' רק על ידי התמסרות לתורה.

המקריב לה' בחוץ בשעת איסור במה, כמוהו כעוזב את התורה. לכן, בשעת היתר במות, מותר להקריב בבמה רק קרבנות נדבה, אך אסור להקריב חטאות ואשמות כי קרבנות אלה הבאים על חטא קשורים במיוחד למצוות התורה.

הרשות להקריב בבמת יחיד בשעת היתר במות נובעת מכך שעדיין לא הודיע ה' את המקום שישכן את שמו. ברור כי המקום הארעי של המשכן עדיין איננו המקום שנבחר בידי ה', כי עדיין לא באו אל המנוחה ואל הנחלה, ועדיין מוטל עליהם התפקיד "לשכנו תדרשו ובאת שמה".

זהו המצב המאפיין את פרק הזמן בין חורבן שילה ובין חנוכת בית ה', בין מנוחה לנחלה. בשיעור הבא נעיין במושגים מנוחה – נחלה, שילה וירושלים.