תולדות עבודת ה' במזבחות | 85 | איסור הבמות | 61

בשיעור הקודם עסקנו ברקע למלכות ירבעם. בשיעור זה נתבונן במלכות ירבעם, במעשיו ובמשמעותם הרוחנית.

לאחר נבואת אחיה השילוני לירבעם, שלמה מבקש להמית את ירבעם שבורח למצרים ונשאר בה עד מות שלמה. עם מות שלמה, ירבעם מגיע לשכם עם כל קהל ישראל לדבר אל רחבעם. למרות דברי ירבעם, רחבעם מקבל את עצת הילדים להכביד את עולו עליהם-

"וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה' לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט: וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו"     (מלכים א י"ב, ט"ו-ט"ז).

אין ספק כי בחירתו של רחבעם הייתה בחירה חופשית גמורה, מן השיקולים המעשיים שלו. מאידך בחירה זו תאמה את כוונת ההשגחה העליונה, את רצון ה' כדברי אחיה השילוני.

תגובת העם להצעות רחבעם היא הצהרה שמשמעותה המעשית היא פילוג בפועל של הממלכה, כפי שקורה מיד אח"כ-

"וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי שָׁב יָרָבְעָם וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל הָעֵדָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית דָּוִד זוּלָתִי שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ"          (מלכים א י"ב, כ').

ירבעם מולך בפועל על עשרת השבטים להוציא שבטי יהודה ובנימין.

הכתוב מתאר את מעשיו הראשונים של ירבעם לאחר שהומלך על שבטי ישראל-

"וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ וַיֵּצֵא מִשָּׁם וַיִּבֶן אֶת פְּנוּאֵל:

"וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד: אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה: וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן: וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן: וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי: וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר" (מלכים א י"ב, כ"ה-ל"ג).

תחילה ירבעם בונה את שכם בהר אפרים ויושב בה, ואח"כ בונה את פנואל.

שכם כבירת ממלכת ישראל מצויה בלב הגבול בין נחלות מנשה ואפרים.^[1] שכם נהפכת לאלטרנטיבה ראויה לירושלים. מקומה המרכזי מבחינה טופוגרפית וגאוגרפית באזור זה מסביר את היותה צומת הדרכים המרכזית בין מזרח למערב ובין צפון לדרום.

זיקתה העמוקה של שכם לאברהם ובפרט ליעקב אבינו שלראשונה קונה בה קניין לצרכי מגורים מבוארת בבראשית-

"וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה"    (בראשית ל"ג, י"ט).

כך זה הופך אותה למועמדת מרכזית להיות עיר הבירה הראשונה של ירבעם.^[2]

פנואל מצויה בקרבה גדולה מאוד לירדן ולעבר הירדן המזרחי וסביר שמשמעות הישיבה בה היא רצונו של ירבעם לאחד את השבטים היושבים משני עבריו של הירדן תחת הנהגתו ומלכותו. בנוסף, גם לפנואל יש זיקה ליעקב.

 

עגלי הזהב והבמות

החשש המרכזי של ירבעם הינו כי העם ישוב להקריב קרבנות בבית ה' בירושלים וכתוצאה מכך תשוב הממלכה לבית דוד. מכוח חשש זה ירבעם עושה שני עגלי זהב.

ככל הנראה תפיסתו של ירבעם הינה כי הקרבת הקרבנות והעליה לירושלים הינה מאוד יקרה ומשמעותית בעיני העם. הוא חושש כי הזיקה למקדש בירושלים והקרבת הקרבנות בו תביא את העם להכיר במלכות רחבעם.

לפי הבנתו, הזיקה בין הפולחן והקרבת הקרבנות לבין הכרת העם במלכות רחבעם כל כך גדולה שעל מנת למנוע זיקה זאת יש ליצור אלטרנטיבה פולחנית אחרת, לא רק שלטונית. זוהי המשמעות הראשונה של העגלים בדן ובבית אל בגבולות הצפוני והדרומי של הממלכה.

נראה שהמניע של ירבעם במהפכה הדתית שהוא מתכנן הוא אישי, השמירה על מלכותו. אין כאן אמונה דתית צרופה או רצון עצמי לעבוד את ה' באופן שונה מתוך מניעים רוחניים ולאומיים. השינויים הדתיים הצפויים הם אמצעי וכלי על מנת לשמור על יציבות שלטונו תוך כדי יצירת אלטרנטיבה פולחנית שתנתק את ממלכת ישראל מבית ה' בירושלים.

באופן פשוט נבואת אחיה השילוני מצפה כי ירבעם יקים ממלכה חדשה ויעמוד בראשה על פי ה' תוך זיקה ישירה ומתמדת לבית ה'. משמעות החזון הזה היא שתהיינה שתי ממלכות שכנות עצמאיות ונפרדות העובדות שתיהן לאל אחד בפולחן אחד במקום אחד. כפי שהנביא מבטיח לו-

"וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי וְהָיִיתִי עִמָּךְ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד וְנָתַתִּי לְךָ אֶת יִשְׂרָאֵל"      (מלכים א י"א, ל"ח).

ישנה כאן הבטחת שושלת מלכות לירבעם על ממלכת ישראל בתנאי שירבעם ישמע את דבר ה' וילך בדרכיו וישמור את חוקת ה' ומצוותיו.

במידה רבה על ירבעם לבחור בין קיום דבר ה' לבין דאגה לשלטונו. ירבעם בוחר באחרון. על מנת לשמור על השלטון, עליו להציב אלטרנטיבה דתית משמעותית השונה במהותה מן העבודה המקובלת בבית ה'.

על פי תפיסתו, ככל שהאלטרנטיבה תהיה מחד מקיפה יותר ומאידך גיסא לא רחוקה מדי מן הפולחן בירושלים, יש לו סיכוי גבוה יותר לשמור על ממלכתו ושלטונו לאורך ימים ושנים, כי הרי לשם כך נעשו כל השינויים הללו.

אכן, באופן מעשי, השינויים הנעשים על ידי ירבעם רבים והם יוצרים מערכת פולחנית חדשה ושונה ממה שהיה מקובל עד עתה. ירבעם מעמיד עגלים בדן ובבית אל, בגבולות הממלכה, הבאים להחליף את הכרובים בקודש הקודשים. לצידם של העגלים נראה כי ירבעם מקים בתי במות בבית אל ובדן.

אם באופן כזה או אחר העגלים מחליפים את הכרובים, הכלי המקודש ביותר והפנימי ביותר של המקדש, אז לצדו הוא מקים בית במות במקביל למזבח הנמצא בעזרה בבית המקדש.

 

החלפת הכהנים

שינוי נוסף שירבעם עושה הוא החלפת הכהנים משבט לוי המשרתים במקדש בכהנים מקצוות העם. על פי התפיסה החדשה, הכהונה אינה שייכת יותר לשבט מסוים אלא כל הרוצה לעשות עצמו כהן יכול ואין זה משנה מאיזה שבט הוא בא.

במובן מסוים הדבר עוקר את כל הייחודיות של שבט לוי ובפרט הכהנים שבתוכו, על כל המשתמע מקדושת השבט ומן הדינים המיוחדים אליו כמשרתי המקדש (לא נוחלים נחלה, לא משתתפים במלחמה, ניזונים מתרומה וכו').

מעתה משרתי המקדש הם אלו הבוחרים לעשות כן ללא זיקה לשיוכם השבטי. ממילא אין שום צורך או עניין שהדבר יעבור בשושלת מדור לדור מפני שזה עניין בחירי של כל מי שרוצה לעבוד בבית הבמות לצד העגלים בבית אל ובדן.

אכן, אחת ההשלכות הקשות של מעשהו של ירבעם היא העובדה שהכהנים והלווים בממלכת ישראל עוזבים את ממלכת ישראל והולכים ליהודה ולירושלים, כפי שמצוין בדברי הימים-

"וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֲשֶׁר בְּכָל יִשְׂרָאֵל הִתְיַצְּבוּ עָלָיו מִכָּל גְּבוּלָם: כִּי עָזְבוּ הַלְוִיִּם אֶת מִגְרְשֵׁיהֶם וַאֲחֻזָּתָם וַיֵּלְכוּ לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִָם כִּי הִזְנִיחָם יָרָבְעָם וּבָנָיו מִכַּהֵן לַה': וַיַּעֲמֶד לוֹ כֹּהֲנִים לַבָּמוֹת וְלַשְּׂעִירִים וְלָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה"       (דברי הימים ב י"א, י"ג-ט"ו).

הם בחרו להיות נאמנים לכהונתם, לשיוכם השבטי, ולחזור לשרת בבית ה' בירושלים, בניגוד גמור לציפיית ירבעם כי יישארו בממלכת ישראל ובעבודת בתי הבמות.

ביטוי מובהק לשינוי זה הינו העובדה כי ירבעם בעצמו עולה על המזבח שהוא עשה בבית אל ומקטיר. המלך החדש משבט אפרים הופך להיות מעין כהן גדול ובכך נותן דוגמה לכל ישראל מכל השבטים כי דבר ראוי הוא שכל העם כולו יתנדב להיות כהן.

בעיה נוספת במלך המשרת בפועל ככהן גדול היא בכך שהוא מכפיף תחת שלטונו את הכהונה ואת הפולחן ובכך הוא מאחד את הרשויות.

התורה הקפידה באופן מהותי על הפרדת הרשויות, פרט לשתי תקופות קצרות בהן משה רבנו ואחריו שמואל הנביא משמשים בכל התפקידים יחדיו.^[3] ירבעם מציג דגם שונה גם בכך שהוא מבטל את ההפרדה הזאת וכולל תחת שלטונו ומלכותו גם את הפולחן בבית הבמות.

בכדי לאמוד את משמעות הדברים, נציין את עונש הצרעת על עוזיהו והרעש הגדול שהיה בכניסתו להיכל להקטיר קטורת כמפורש (דברי הימים ב כ"ו, ט"ז ואילך).

 

לוח השנה

ירבעם חוגג את חג הסוכות בחודש השמיני (ולא השביעי), בחודש אשר בדה מלבו.

הזזת הלוח משלימה את הניתוק הגמור מבית ה' ומממלכת יהודה כולה. בעוד אלה חוגגים את סוכות בחודש השביעי, ירבעם יוצר מערכת חגים מקבילה לזאת שבמקדש אך בזמנים אחרים.

אין כאן שינוי בתוכן החגים עצמם וסביר להניח שדבר זה נעשה על מנת לשכנע את העם כי מדובר על עבודת ה'. אך ישנו שינוי בתאריכים על מנת ליצור הפרדה גמורה מממלכת יהודה.

 

הבאנו כאן את תמצית השינויים שירבעם מבצע. ההתבוננות בכל השינויים מלמדת קודם כל כי יש כאן תכנון כולל ומקיף של רפורמה שלמה כשהמכנה המשותף בין כל השינויים תואם באופן מאוד ברור את המטרה העיקרית של ירבעם והיא שמירת השלטון.

הנחת היסוד הבסיסית הינה כי ישנה זיקה הדוקה ביותר בין השלטון לבין הפולחן. על כן, בניגוד גמור לנבואת אחיה השילוני המזכיר את הבחירה הא-לוהית הנצחית בירושלים ובבית ה', ירבעם בוחר לנתק בין ממלכת ישראל לבין ירושלים, ולאחד תחת שלטונו את הפולחן.

במעשהו של ירבעם ישנה התייחסות לכל המרכיבים של הפולחן – למיקום, למבנה, לעוסקים ולזמן. כל אלו יחדיו יוצרים במובן מסוים דת חדשה. ברור כי בכל אחד מן המרכיבים ישנה סטייה גמורה מן הציווי של התורה ודווקא הצירוף של כל המרכיבים יחדיו בא ליצור תמונה חדשה לגמרי.

בשיעור זה, סקרנו בתמצית את מכלול השינויים שמבצע ירבעם. בשיעור הבא, נעסוק במשמעויות של השינויים.