תולדות עבודת ה' במזבחות | 87 | איסור הבמות | 63

הרקע לקבלת השינויים של ירבעם על ידי ה'

בשיעור הקודם שאלנו מצד אחד איך ייתכן כי העם בממלכת ישראל נמשך אחרי ירבעם. תשובה אפשרית שנתנו היא שהמציאות של עבודה זרה בירושלים בימי שלמה איפשרה להציב אלטרנטיבה לפולחן המרכזי בבית ה' בירושלים. הרלב"ג שואל זאת באופן דומה ישראל לעצתו לעבור על דברי התורה בזה:

"להקריב קרבנות בחוץ אחר איסור הבמות ועל ידי זרים, ולהאמין בעגלי הזהב שהם האלהים שהוציאו ישראל מארץ מצרים וידמה לי כי לא עסקו ישראל בתורה אך היו אוכלים ושותים ושמחים כמו שקדם בתחילת מלכות שלמה וזה היה סיבת נופלם באלו החטאים" (מלכים א י"ב, כ"ח).

הרלב"ג מכוון למה שנאמר קודם-

"יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים"          (מלכים א ד', כ').

מכאן הוא מבין שלא עסקו בתורה. זה יכול להסביר את העובדה כי הפולחן החדש לא זעזע יותר מדי ועל כן ניתן היה מצדו של ירבעם לעשות מהפכה כזאת גדולה ללא מחאה משמעותית בממלכה.

והוא מוסיף-

"עם שכבר ראו בימי שלמה שנעשו תועבות בירושלים מתועבות הגויים אשר נתחתן בהן שלמה ומזה המקום פרצו החטאים האלו בכל ישראל ובמה שאמר להם: מה לכם לעלות לירושלים ובה האלוהים אשר עובדים הגויים טוב שנעבוד האלהים אשר עבדו אבותינו היה נעשה על ידי אהרון שהיה נביא להיות לישראל תמורת משה ואמרו בו "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ל"ב, ד')"       (מלכים א י"ב, כ"ח).

בנוסף לעובדה שלא עסקו בתורה בימי שלמה כבר נעשו תועבות בירושלים מתועבות הגויים וזה היה גורם משמעותי לכך שחטאים אלו פרצו בכל ישראל.

ירבעם מציע להם שבמקום לעלות לירושלים ולעבוד עבודה זרה, עדיף לעבוד את האלהים כפי שאהרון הכהן עבד בחטא העגל.

 

נימוקים אידיאולוגים של ירבעם

הרד"ק מתייחס בדבריו לאופן בו ירבעם רואה את הזיקה בין חלוקת הממלכה לבין ההפרדה והניתוק במקום הפולחן-

"ויועץ המלך - שאל עצה היאך יעשה והסכימה עצתו עם היועצים אותו שיעשה שני עגלים. ולמה עגלים? פתה אותם בדברים אמר להם הלא ידעתם כי המלכות נחלקה ברצון הא-ל כמו שאמר לי אחיה השלוני הנביא אם כן הא-ל לא רצה במלכות בית דוד ולא רצה ג"כ בירושלם שהוא מלכות בית דוד אם כן נעשה מקום אחר שתבואו ותזבחו שם. ולמה עגל? אמר להם הלא אהרן עשה לישראל עגל להשרות השכינה בו במקום משה שלא היה להם גם אתם עתה שאין לכם מקום השכינה שהוא ירושלם נעשה עגל במקומו להשרות שכינה בו לפיכך אמר אלה "אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים י"ב, כ"ח) כמו שאמר בעגל המדבר כי לא היתה כוונתו לע"ג.

"רב לכם מעלות ירושלם - די לכם עד עתה הניחו מהיום ואילך מעלו' ירושלם וי"ת סגיאה לכון אורחא מלמיסק לירושלם הוא אינון דחלתך ישראל, ובדרש רב לכם מעלות מה עשה הושיב שני פרדסיאו' או קסתראו' אחת על תבור ואח' על המצפה זהו שאמר הושע כי פח הייתם למצפ' ורשת פרושה על תבור"          (מלכים א י"ב, כ"ח).

לפי רד"ק ירבעם פיתה אותם בדברים. למרות שבפועל ה' לא רצה אלא בחלוקת מלכות בית דוד, כפי שמפורש בנבואת אחיה השילוני, ירבעם מעלה אפשרות כי בגלל הקשר היסודי בין מלכות בית דוד לבין ירושלים ברור כי חלוקת מלכות בית דוד בעצם כוללת בתוכה גם את עזיבתה של ירושלים. זאת תוך התעלמות מוחלטת מנבואת אחיה השילוני שבפועל טען טענה הפוכה.

 

משמעות חלוקת הממלכה כהפרדה במקום פולחן

בשיעור הקודם הבאנו ראיות רבות לזיקה ההדוקה בין מקדש למלכות באופן כללי ולזיקה המיוחדת בין ירושלים לדוד המלך. זיקה זאת מהותית, ומבטאת את גילוי מלכות ה' בעולם על ידי מלך ישראל.

הזיקה בפרט בין מלכות דוד לירושלים מלמדת כי המלכות הקבועה בישראל קשורה למקום אשר בחר ה' לשכן את שמו שם, ואין להפריד בין מלכותא דארעא למלכותא דרקיעא, בין המלכות הארצית לבין מלכות ה'.

היות וישנו מקום אחד בלבד בו ה' בחר לשכון בדרך קבע והוא ירושלים, דוד המלך, המלך הראשון ממנו מתחילה שושלת קבועה, קשור בכל נימי נשמתו אל העיר ירושלים ואל מקום המקדש.

ירבעם, על מנת להפריד הפרדה ברורה בין שתי הממלכות (וזאת כאמור על מנת שלא כל ממלכת ישראל תעלה לירושלים ותכיר במלכותו של רחבעם), עושה שימוש בקשר היסודי בין מלכות בית דוד לירושלים. הוא מפרש פרשנות משלו לחלוקת הממלכה-השלטון כדבר המחייב גם את חלוקת מקום הפולחן, היות ושניהם קשורים בקשר מהותי.

ניתן היה לטעון באופן תיאורטי, לאחר הימצאות המשכן בשילה 369 שנה, כי הבמה הגדולה שהייתה בנוב שלוש עשרה שנים, אחר כך הייתה בגבעון ארבעים וארבע שנים במקביל להימצאות הארון עשרים שנים בקריית יערים ואחר כך בעיר דוד, עם כל העובדה שבניין הבית בירושלים הוא בית קבע, אין שום ביטחון כי קביעות זאת היא נצחית. ייתכן כי במצבים מסוימים כדוגמת המציאות הנוכחית בה יש לחלק את הממלכה על פי ה' ­ יש מקום לאפשר חזרה אל מקום אחר שנבחר על ידי ה' בימי יעקב אבינו ולהגיע לבית אל כדי להציב את העגל הדרומי של הממלכה ובית הבמות.

הקושי בכך, כפי שהזכרנו, הינה ההדגשה המפורשת של הנביא אחיה השילוני את בחירתה של ירושלים, הן בדבריו לשלמה והן בדבריו אל ירבעם עצמו "הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל... בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם" (מלכים א י"א, ל"ב-ל"ו).

נדמה כי ביטויים מפורשים אלו נועדו מן המבט הנבואי של אחיה השילוני לשלול כל הבנה אחרת לפיה חלוקת הממלכה משמעותה האפשרית הינה גם הפרדה של מקום הפולחן. על כן לא ניתן לטעון כי ירבעם אינו מבין כי בחירתה הא-לוהית של ירושלים נצחית.

בכל אופן, ירבעם מנצל את ההבנה על הקשר העמוק בין מלכות בית דוד לירושלים כדי להפר את דברי אחיה השילוני ולהציב אלטרנטיבה פולחנית לירושלים כשהכתוב מעיד כי כל זה נעשה על מנת לאפשר את המשך מלכותו על ממלכת ישראל כולה.

עדיין יש לדון בשני היבטים נוספים: מהי המשמעות של הצבת שני עגלים ובתי במות בבית אל ובדן, ומהי המשמעות של בחירת העגל לצורך עבודה זו.

 

משמעות שני עגלים בדן ובבית אל

יש שני הסברים להצבת העגלים בדן ובבית אל.

ההסבר הראשון הוא כי אחד בצפון ואחד בדרום מאפשרים לתושבי ממלכת ישראל לגשת לעבוד את העגל ולעבוד בבית הבמות שלידו במקום יחסית קרוב ולכן זה מקל על הפולחן על שבטי הצפון ועל שבטי הדרום.

ההסבר השני הינו כי הם נבנו בגבולות הממלכה: דן בצפון ובית אל בדרום (וזאת מעבר לעבר המפואר של כל אחד מן המקומות, בית אל בעיקר אצל יעקב ודן אצל אברהם ואחר כך בתקופת השופטים). כביכול בתי הבמות והעגלים שבהם מהווים מעין מקדשי גבול^[1] חיצונים.

מקדשי גבול הם לאומיים וקשורים בדרך כלל בהגנת הנחלה שהם מסמנים את גבולותיה. על פי תפיסה פולחנית-לאומית-טריטוריאלית זו, יש לכל טריטוריה ולכל עם אל פטרון שהוא אדון הנחלה. עמים כובשים העלו קרבנות לאלהי הארץ הנכבשת על מנת לפייסם.

התפיסה ההפוכה המוצגת בתורה היא כי המקדש הוא פנימי-כהני, נבדל מן המלכות ומלחמותיה וגבולותיו מבטאים הבדל דרגאי בתוך מערכה אחת. קדושת נחלת ה' אינה מגבילה את שלטון ה' ואת אמונתו שהם מלוא כל העולם. הקדושה היתרה של נחלת ה' נוגעת למצוות המיוחדות לממלכת הכהנים ומחייבת את ישראל היושבים בה במצוות יתרות.

הגבולות הצבאים-מדיניים מבטאים את עצמת הישועה שנותן ה' בידי המלך. מנגד, אין להפוך את גבולות הממלכה למקומות בהם מקריבים קרבנות במלחמה, למקדשים של קבע. המקדש קבוע לעולם פנימי וגבולותיו הם מחנה שכינה ולויה.

התפיסה אותה מבטא ירבעם דגלה במקדשי מלך (כלשון הנביא עמוס ז', י"ג) בגבולות הממלכה. אותם מקדשי גבול כוללים במקרה זה עגל ובית במות פתוחים וחשופים (כפי שנתגלתה הבמה שנחפרה בתל דן ללא מחיצות), ובכהנים שלא מבני לוי אלא מקצות העם.

הרב יואל בן נון מעלה אפשרות כי יסוד זה קיים גם במידת מה בבמות ביהודה אשר לא סרו פרט לתקופת חזקיהו ויאשיהו. עניין זה בולט בדברי הנביא על ביעור הבמות על ידי המלך יאשיהו-

"וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד בְּאֵר שָׁבַע"     (מלכים ב כ"ג, ח').

ההדגשה של גבע בגבול הצפוני של ממלכת יהודה ובאר שבע בגבולה הדרומי, מזכירים במידת מה את מקדשי הגבול של ירבעם ובתי הבמות והעגלים בדן ובבית אל.

לעומת תפיסה זו, האלילית בעיקרה, הרב יואל בן נון מציג במאמרו את התפיסה של נחלת בנימין כנחלת שכינה, שאין לה גבול חיצוני עם אויב אלא סביבה חונים רק שבטי ישראל. היא נחלה מקודשת פנימית שאינה מבדילה בין ישראל לעמים אלא בין כהנים ללוים לבין כלל ממלכת הכהנים. זהו גבול שלום של מקדש פנימי.

ירבעם במעשהו מבטא באופן חד את התפיסה ההפוכה לפיה בתי הבמות והעגלים מצויים באופן מכוון בגבולות הממלכה תוך כדי זהות בין גבול הממלכה לשלטון האל בגבול שלו.

אלו שני ההסברים להצבת העגלים בדן ובבית אל.

 

נציע הצעה נוספת. בתחילת דברינו העלנו את האפשרות כי ייתכן ועדיין לא השתרשה בחירתה הקבועה של ירושלים כמקום השראת השכינה ועל כן ירבעם בחר בעצם להציב אלטרנטיבה פורמלית תוך הנמקתה האידיאולוגית בזיקה הפנימית היסודית בין המלכות למקום השראת שכינה.

ניתן להציע כאן כיוון עוד יותר רדיקלי^[2] והוא כי חלוקת הממלכה עצמה מעידה ומוכיחה כי ה' נטש את ירושלים. האלטרנטיבה לכך שירושלים ננטשה כמקום שה' בחר לשכן את שמו שם היא על ידי הצבת שני העגלים בגבולות הממלכה המהווים סוג של תחליף לשני הכרובים.^[3] אלא שבשונה מאוד מן הכרובים המצויים לפני ולפנים בקדש הקודשים ואסור לכל אדם לראותם, כאן שני העגלים גלויים ופתוחים והם מצויים בדן ובבית אל כדי לבטא את העובדה כי מעתה כל הממלכה כולה היא קדושה והיא מצויה בין שני העגלים.

על פי תפיסה זאת, ניתן אולי להקביל בינה לבין נבואתו של ירמיהו-

"וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד: בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע"                   (ירמיה ג', ט"ז-י"ז).

אומר הנביא כי בימי הגאולה לא יזכרו את ארון ברית ה', לא ירגישו בחסרונו ולא יעשה ארון אחר תחליף לארון המקורי.

סביר להניח כי הרקע לנבואה זאת הינה העובדה כי כשמנשה טימא את המקדש בעבודה זרה ונאמני תורת ה' הוציאו מן המקדש את ארון ה' כדי שלא יתחלל. בימי יאשיהו הוחזר הארון למקומו-

"וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף"               (דברי הימים ב ל"ה, ג').^[4]

ירמיהו ניבא כי לעתיד לבוא יימלא ליבם לדעת את ה' והעיר כולה תהיה קודש קודשים וכסא לשכינה על ידי קדושת תושביה, ולא יהיה עוד צורך בכסא כבוד בצורת ארון.

בימים ההם לא יהיה עוד צורך בארון ברית ה' ויותר משהימצאותו של ארון הקודש מקדשת את ירושלים, טוהר הלב של בני האדם עשוי לקדש אותה.

על כן, על פי ירמיהו בגאולה העתידה ירושלים כולה תהפוך לכסא ה' בעולם, ולא יהיה עוד עניין בארון ברית ה' המקורי במקומו בקודש הקודשים.

נבואה זאת עומדת לעומת ירבעם, אשר כפי שהצענו רוצה במעשיו לומר כי ה' נטש את ירושלים כמקום בו בחר לשכן את שמו שם, ומוסיף לכך את הכרובים החלופיים, העגלים. על פי השקפתו, השכינה עזבה את מקום המקדש מבין שני הכרובים והיא שוכנת עתה בין שני העגלים בגבולות הממלכה בין דן בצפון לבית אל בדרום.

בשיעור הבא נדון בעזרת ה' בעניין העגלים, מהותם ומשמעותם.