תולדות עבודת ה' במזבחות (צג) – איסור הבמות (סט)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור זה נמשיך להתבונן באופן כולל בחידושיו של ירבעם. בשיעור הקודם התחלנו לבחון את השינויים שחולל ירבעם במקום ובזמן. נשלים תחילה את עניין הזמן ואחר כך נעסוק בשינוי באלו שמבצעים את הפולחן.

 

משמעות תוספת החודש אשר בדה מלבו

כפי שהסברנו, כשירבעם מוסיף חודש הוא משיג יעד שקבע לעצמו להפריד את שתי הממלכות במועדיהם. סביר מאוד להניח כי ירבעם לא הסתפק במעשה החד-פעמי הזה אלא המשיך לשמור באופן עקבי על הפרש של חודש לאורך כל השנה כולה ולאורך כל השנים.

על כן, אם הייתה שנה פשוטה ביהודה, הייתה שנה פשוטה בישראל; אם הייתה שנה מעוברת ביהודה הייתה שנה מעוברת בישראל; וכך השתמר הפער של חודש ימים במועדים בין שתי הממלכות.

מספר מקורות בחז"ל אכן מתייחסים להפרשי הזמן כמשהו קבוע. כך בירושלמי בעבודה זרה אומר-

"אמר רב אבן בר כהנא אף שבתות וימים טובים מצינו שבדה להם ירבעם מלבו"       (ירושלמי עבודה זרה א', י"א).

או המדרש באיכה רבה-

""שִׁכַּח ה' בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת" (איכה ב', ו'), אפשר שהקב"ה משכח מועדותיהם ושבתותיהם של ישראל, אלא מועדותיו ושבתותיו של ירבעם בן נבט שבדא להם" (איכה רבה (וילנא) ב, י).

וכן המדרש בבמדבר רבה-

"'חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי' בשביל אותן מועדות שעשה ירבעם"         (במדבר רבה (וילנא) כא, כה).

מכאן שחז"ל מתייחסים בביקורת רבה לשינוי המועדות, השבתות והחודשים ששינה ירבעם ושהתקיימו ככל הנראה לאורך כל ימי ממלכת ישראל.

באופן כללי, חטאות ירבעם מוזכרות אצל כל מלכי ישראל. הנוסח המקובל בדרך כלל הוא "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב י"ד, כ"ד, וכן במלכים ב פרקים י"ג, ט"ו ועוד).

המלך היחידי לגביו נוסח זה אינו מופיע הוא הושע בן אלה. לגביו אומר הכתוב "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו" (מלכים ב י"ז, ד'). במה שונה הושע בן אלה מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו?

חז"ל נותנים תשובה מפורטת לשאלה זו. וכך לשון סדר עולם רבה-

"כיון שראה הושע בן אלה שגלו עגלי הזהב, עמד והעביר פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט על התחומין, שלא לעלות לירושלם, שבכל מלכי ישראל הוא אומר וילך בדרכי ירבעם בן נבט ובחטאתיו, ובהושע הוא אומר "רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו" (מלכים ב י"ז, ד'), אלא מפני מה נתחתם גזר דינם לגלות בימיו, מפני שהיו ישראל תולין את הקלקלה במלכיהם"                 (סדר עולם רבה (ליינר), כ"ב)

המדרש מבין באופן ברור כי ישנו קשר בין העובדה כי אצל הושע לא מוזכרים חטאות ירבעם לבין ביטול הפרדסאות. המשמעות של ביטול הפרדסאות לכאורה היא כפולה – מחד משמעותה האפשרית לחזור ולעבוד את ה' בבית המקדש בירושלים (ולא בשום מקום אחר); מאידך גיסא המשמעות היא על פי ההבנה הקודמת לחזור ללוח השנה של ממלכת יהודה, ולאחד מחדש את לוח השנה.

לגבי איחוד השנה, זאב ארליך מציע הצעה מעניינת לאיחוד לוח השנה שמקורה ביהודה (בהנחה כי מימי ירבעם ועד ימי הושע בן אלה נשאר הלוח נפרד בחודש אחד בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל).

בראשית מלכותו של יחזקיהו הוא כותב איגרות על אפרים ומנשה "לָבוֹא לְבֵית ה' בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח... בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" (דברי הימים ב ל', א'-ב'), ובהמשך הפסוקים אכן נעשה החג בחודש השני.

הגמרא (סנהדרין יב.-יב:) מנמקת את העיבור שעשה מפני שהעם היה טמא, אלא שחזקיהו ביקש רחמים על עצמו כיוון שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן. ואכן הגמרא בפסחים (נו.) אומרת כי חכמים לא הודו לחזקיהו על כך שעיבר ניסן בניסן.

ייתכן כי מה שסייע לחזקיהו לשכנע את בני ממלכת ישראל להשתתף עם ממלכת יהודה בחגיגת הפסח בירושלים היה לעבר את השנה ביהודה ולא בישראל, וכך לאחד מחדש את לוח השנה בין שתי הממלכות על פי לוח ממלכת ישראל. בלשון דברי הימים נחגג החג בחודש השני – חודש אייר.

מעניינת ההקבלה בין חזקיהו לירבעם. שניהם משנים את לוח השנה מיד עם עלייתם לשלטון, אבל בהבדל משמעותי. ירבעם מעבר את חודש אלול וחזקיהו את חודש ניסן. מובן שמגמותיהם הפוכות: ירבעם מעוניין ע"י העיבור להפריד בין שתי הממלכות וחזקיהו מעוניין ע"י מעשיו לתקן פירוד זה ולאחד את העם כולו סביב פסח בחודש השני בירושלים.

 

המעבר מהכהנים אל קצות העם

בבמות שבנה ירבעם משרתים כהנים מקצות העם שאינם מבני לוי ומשמשים בפועל ככוהני במות. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא העובדה כי במלכים א י"ג הכתוב מתאר איך ירבעם בעצמו מקריב על המזבח בבית אל. בכך הוא מראה דוגמא אישית לשינוי המאוד משמעותי שהוא חידש – אדם משבט אפרים מקריב בבית הבמות.

אך מעבר לעובדה זאת, ירבעם בעצמו משמש בכך גם כמלך וגם ככהן על כל המשתמע מצירוף זה. בכך הוא מתדמה הן למשה בשבעת ימי המילואים המשמש אז בכל תפקידי ההנהגה, והן לשמואל שבתקופת הנהגתו שקול כמשה ואהרון.[1]

גם בנקודה זו ירבעם לכאורה אינו מחדש משהו לגמרי אלא מבקש במובן מסוים לחזור למסורות קדומות שהיו בעם ישראל לפני תקופת המלוכה. הוא מקטיר בעצמו על המזבח ככהן גדול. כפי שהזכרנו כבר בשיעורים הקודמים, הוא עושה עגלים כדוגמת העגל האחד שעשה אהרון.

דמיון נוסף נמצא בשמות של בני ירבעם, נדב ואביה (מלכים א י"ד, א' ומלכים א ט"ו, כ"ה) בדומה לבניו של אהרון, נדב ואביהוא (שמות כ"ד, א').

הכתוב מתאר את עזיבת הכהנים את ממלכת ישראל-

"וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֲשֶׁר בְּכָל יִשְׂרָאֵל הִתְיַצְּבוּ עָלָיו מִכָּל גְּבוּלָם: כִּי עָזְבוּ הַלְוִיִּם אֶת מִגְרְשֵׁיהֶם וַאֲחֻזָּתָם וַיֵּלְכוּ לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִָם כִּי הִזְנִיחָם יָרָבְעָם וּבָנָיו מִכַּהֵן לַה': וַיַּעֲמֶד לוֹ כֹּהֲנִים לַבָּמוֹת וְלַשְּׂעִירִים וְלָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה: וְאַחֲרֵיהֶם מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הַנֹּתְנִים אֶת לְבָבָם לְבַקֵּשׁ אֶת ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּאוּ יְרוּשָׁלִַם לִזְבּוֹחַ לַה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם: וַיְחַזְּקוּ אֶת מַלְכוּת יְהוּדָה וַיְאַמְּצוּ אֶת רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה לְשָׁנִים שָׁלוֹשׁ כִּי הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ דָּוִיד וּשְׁלֹמֹה לְשָׁנִים שָׁלוֹשׁ"    (דברי הימים ב י"א, י"ג-י"ז).

מעבר לפסוקים עצמם שכבר הוזכרו מתחדדת כאן העובדה כי תהליך החלפת הכהנים מבני לוי לכהנים מקצות העם לקח שלוש שנים. זהו פרק זמן ניכר ומשמעותי כדי להחליף את האנשים שיכול להראות על עומק התהליך.

אביה בנו של רחבעם בנאומו מול ירבעם בהר צמרים בהר אפרים מתייחס להחלפת כהנים בני לוי בכהנים מקצות העם-

"הֲלֹא הִדַּחְתֶּם אֶת כֹּהֲנֵי ה' אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם וַתַּעֲשׂוּ לָכֶם כֹּהֲנִים כְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כָּל הַבָּא לְמַלֵּא יָדוֹ[2] בְּפַר בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שִׁבְעָה וְהָיָה כֹהֵן לְלֹא אֱלֹהִים: וַאֲנַחְנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לַה' בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם בַּמְלָאכֶת... וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתוֹ: וְהִנֵּה עִמָּנוּ בָרֹאשׁ הָאֱ-לֹהִים וְכֹהֲנָיו"       (דברי הימים ב י"ג, ט'-י"ב).

הכתוב מציין כי ירבעם העמיד לו כהנים לבמות ולשעירים ולעגלים אשר עשה. מעניינת הזכרת השעירים. האם משמעות הדברים הינה כי בדור זה חזרו במידת מה לפולחן השעירים שנהגו בו יוצאי מצרים במדבר?[3]

הדמיון האחרון שנציין הוא בין הקרבן המוקרב על ידם, פר בן בקר, לקרבן המוקרב על ידי אהרון ובניו בפרשת המילואים-

"וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר"        (שמות כ"ט, א').

כביכול גם בכך הכהנים מקצות העם רוצים להידמות לאהרון ובניו, בכך שישנם מילואים ובכך שהקרבן המוקרב הוא פר בן בקר.

 

עולם שנה ונפש – סיכום

להשלמת עניין זה של עולם, שנה ונפש במעשיו של ירבעם נראה כי הרפורמה שלו כוללת שלושה תחומים עיקריים בהם הוא פוגע.

במימד המקום הוא פוגע בייחודיותה של ירושלים והר המוריה כמקום בית ה' ומציב לו אלטרנטיבה בדמות בית הבמות בבית אל ובדן.

במימד הזמן הוא פוגע בלוח העברי ועל ידי עיבור חודש אלול הוא בעצם מנתק את כל מערכת החגים. בממלכת ישראל החגים מתקיימים חודש ימים לאחר ממלכת יהודה וכפי שראינו שינוי זה מתקיים ככל הנראה עד ימי יחזקיהו.

במימד האדם הוא פוגע בעניין הכהונה בהחלפת כהנים בני לוי בכהני במות מקצות העם כשירבעם בעצמו משמש ככהן וכמלך העומד בעצמו על גבי המזבח ומקריב.

הכתוב מציין את העניין הזה במפורש (מלכים א י"ב, ל"א-ל"ב)[4]. "וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת" כניגוד להר המוריה; "וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם" כניגוד לבני לוי; "וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי" כניגוד לחג הסוכות של ממלכת יהודה; ומעל לכולם "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב" (מלכים א י"ב, כ"ח) כניגוד לכרובים הנמצאים בקדש הקודשים.

 

הרפורמה של ירבעם – חזרה לראשית

פרופסור גרינץ[5] רואה את הדברים שמנינו לעיל- קריאת בניו נדב ואביה כשם בניו של אהרון הכהן שזכו וראו בשכינה; ובחירת בית אל, המקום שנתקדש באופן מפורש אצל יעקב אבינו; כרפורמה מקיפה של ירבעם כדי לחזור לשלב שלפני המשכן.

גרינץ פותח בקביעה:

" יש בהם, בתיקוניו של ירבעם משום שיטה שלמה של רפורמציה דתית, וראוי לעמוד עליה.

"רפורמציה דתית... באה לעולם מתוך בקשת תיקון לעולם ערכים שנפגם, ששוב אין הוא מקיים כהווייתן תביעות ראשונות של עצמו, שעה שהונחו יסודותיו עם יציאתו לעולם...

"הרפורמציות המפורסמות בהיסטוריה של אירופה בימי הביניים, אף על פי שאין להכחיש את המניע הדתי והמוסרי שפעל בהן... זכו למה שזכו בתוקף גלגולי פוליטיקה ואינטרסים מעשיים מאוד... וגם במקרה דנן [הרפורמה של ירבעם]: הצד הפוליטי הריאלי ויצר ההתנשאות השבטית [של שבט אפרים], התובעת לעצמה הגמוניה ואינה מוחלת על כבודה – גלויים לעין.

"פחות מזה [מן הצד הפוליטי במעשי ירבעם] נתפרשה הבחינה הדתית: מה ראה ירבעם, שנתעורר לפרישה, לבדילה על ידי נביא... לעמוד ולעשות תועה [דבר מגונה] ברשות הדת, על אפו ועל חמתו של אותו נביא (אחיה השלוני, מלכים א י"ד, ז'-ט')... מה ראה... שלא נסתפק בבניין מקדש כנגד מקדש, ודיו?"

לדעת גרינץ, המהפכה הדתית של ירבעם הייתה חזרה אל האמונה הקדומה בישראל, זו שנהגה בקרבם עוד לפני משה. ראשיתה של אמונה קדומה זו בתקופת האבות, המשכה בתקופת גלותם במצרים וסופה בשלבים הראשונים שלאחר יציאת מצרים. אמונה זו הייתה נחלתו של העם עוד בטרם ירד משה מהר סיני עם הציווי על עשיית המשכן שבו הארון והכרובים אשר עליו. בתקופה קדומה זו שימש השור(=העגל) סמל דתי מקובל בקרב ישראל למרכבת הא-ל, ומוצאו של סמל זה בא אליהם דווקא מעמים ששכנו בצפון – בסוריה ובארץ כנען. עבודת הקרבנות הייתה נתונה אז בידי הבכורות, הם "נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד, ה'), והם ששימשו כ"הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה'" בעת מעמד הר סיני (שמות י"ט, כ"ב-כ"ד).

לאחר מעמד הר סיני, מתחיל שלב חדש בעבודת ה': משה יורד מהר סיני עם סמל חדש להשראת שכינה בישראל – הארון והכרובים – במקום העגל. בעקבות מעשה העגל מוחלפים גם הבכורות בלוויים.

האם המקדש שבנה שלמה בירושלים היה המשך נאמן של משכן משה במדבר ושל משכן שילה שחרב? או שמא זהו שלב חדש בהתפתחות של עבודת ה' בישראל? ירושלים עצמה היא עיר יבוסית שנכבשה בידי דוד, וקדושתה לא נודעה בעבר. המקדש שבנה שלמה כבר אינו דומה למשכן, לא במבנהו המפואר, לא בסדרי העבודה של הלוויים שנשתנו בו שינוי יסודי, והעיקר: אף הכרובים אינם אותם כרובים (מלכים א ו', כ"ג-כ"ח). במצב דברים זה ירבעם חוזר למצב שהיה לפני המשכן, ובכלל זה גרינץ מונה את הדברים שהזכרנו לעיל- קריאת שמות בניו כשמות בני אהרן ובחירת בית אל ודן שנקשרו לסיפורי האבות.[6]

מעשי ירבעם הם מערכת שלמה, מכוונת נגד הקיים בירושלים וטוענת להיות המשך – גם תוך שינוי לצורכי הזמן – למשכן הקדום במדבר ובשילה. ירבעם ביטל כל זאת וחזר, אם לתקופת האבות, אם לתקופה הקודמת לייסוד הכהונה של בית אלעזר ואיתמר.

כדרך הרפורמה הקראית שעקרה את המשנה והתלמוד, כדרך הרפורמות האחרות, שעקרו בניינים שלמים שמן האמצע, אף הרפורמה של ירבעם עקרה שיטין שנשתנו מנתינתם הראשונה, וניסתה לחזור לימים ולמעשים מחוץ לשיטת ההמשך, ואחזה בחלקים מגושמים מדורות קודמים.

בשיעור הבא, האחרון לשנה זו בעזרת ה', נביא להשלמת התמונה של מעשי ירבעם את גישתו המיוחדת של הנצ"יב למעשיו.

 

[1]   על פי הדעה בזוהר ששמואל היה כהן, וכן כפי שנדרש על הפסוק "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ" (תהילים צ"ט, ו') – שמואל שקול כמשה ואהרון. נקודה זו מבוארת יפה במאמרו של זאב ארליך בכתלנו יג, "ויעש ירבעם" עולם שנה נפש במפעלי ירבעם בן נבט.

[2]   לשון מילוי ידיים הינה לשון חינוך לעבודה בתחילת כניסת העובד לעבודתו.

[3]   "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויקרא י"ז, ז').

[4]   כאן נביא את דברי הסיכום היפים של זאב ארליך במאמרו שציינו בהערה 1.

[5]   במאמרו 'הרפורמה הראשונה בישראל', מחקרים במקרא, ירושלים תשל"ט, עמ' 127-147.

[6]   הדברים הבאים הם מתוך סיכומו של הרב אלחנן סמט את דברי פר' גרינץ מתוך שיעורו לבית המדרש הוירטואלי, פרקי נביאים שונים בספר מלכים, 'שיעור 18 – חטאות ירבעם ד''.